הבלוגרית

אין מה לקרוא/אין שום חדש

כבר די הרבה זמן אני מסתובבת עם ההרגשה שהבלוגים שאני קוראת כבר לא מספקים את הסחורה. אני לא יודעת אם זה כי אני לא קוראת את הבלוגים הנכונים – האם יש אחרים שכן מספקים את הסחורה הזו שאני רוצה לקרוא, או שאולי יש שינוי בכל התעשיה, והבלוגים רק משקפים את השינוי הזה?

אני מדברת על חידושים בתעשיה – על רעיונות חדשים, מוצרים חדשים, חברות חדשות שקמות -הדברים הבאמת חדשניים, אלה שלוקחים סיכונים, שמנסים לפרוץ דרך ולעשות משהו אחר… הבלוגים הקלאסיים שהיו המקור למידע כזה, כבר לא באמת מדווחים על כאלה. פעם, מזמן… (נגיד לפני שלוש ארבע חמש שנים), אני זוכרת שטקראנצ' היה כולו פוסט אחרי פוסט על חברות חדשות ומוצרים חדשים. חלקם היו כמובן מופרחים לחלוטין, אבל עדין מעבר על הבלוג היה גורם לי לחשוב על דברים חדשים. אני זוכרת שעל כל פוסט הייתי בודקת אם זה רעיון שכבר חשבתי עליו, או שיש כאן באמת חידוש, ואם זה משהו שהייתי משתמשת בו או לא, או רוצה לעבוד עליו או לא. כן כן, משחקי הגיקית…

היום זה כבר לא קורה. בתחושה שלי (ואני בטוחה שניתוח סטטיסטי יתמוך, רק אין לי באמת סבלנות לטרוח) – התוכן של הבלוגים הגדולים בימינו מתחלק משהו כמו 60% תוכן שקשור לרב במישרין לאחד מענקי התעשיה – החל מאפל כמובן, דרך מייקורסופט, אמזון,גוגל, פייסבוק, טוויטר, ועוד משהו כמו טופ 10 של עולם האינטרנט. החדשות שלהם הן ה-חדשות. הפיתוחים של החברות האלה מקבלים את רב תשומת הלב. המנכלים והמובילים שלהם הם סלבריטי והפעילות שלהם גם מחוץ לחברה מקבלת סיקור. 20% נוספים מסקרים טרנדים – כל בלוג דוחף את הטרנד שמענין אותו, RWW למשל דוחפים כל מה שקשור ב-CLOUD, טקראנצ' מתעסקים הרבה יותר בקונטנט (שקשור מן הסתם לעובדה שהם עכשיו AOL), וכן הלאה. רק 10% מהפוסטים של הבלוגים האלה מתעסקים להערכתי בחידושים, בהמצאות, בדברים שלא יצאו מאחד מבתי הפיתוח הגדולים.  ו10% נוספים הם שונות ומשונות, כצפוי.

אז האם זה שינוי בתעשיה או שינוי בסיקור שלה? אני חושבת, אבל לא בטוחה, שהבסיס הוא השינוי בדרך הסיקור. אבל יש כאן גם שינוי מסוים באיך שהתעשיה עובדת. רב האנשים שאני מכירה שמרימים בימים אלה סטרטאפ – יושבים במשרד של חברה יותר גדולה שמציעה איזשהוא אקסלרטור/איקובטור או שאר מילים שמתארות סוג של חונכות וספונסורשיפ.  מייקרוסופט וגוגל הן המפורסמות, אבל יש עוד די הרבה. יכול מאוד להיות שיש כאן גם שינוי בדרך שבה אנשים מקימים חברות חדשות, או מגיעים לשלב הגיוס, או כל שלב אחר שמעיד על בגרות מספקת של הרעיון או המוצר לצורך דיווח בבלוגים המסורתים.

אבל נשאלת השאלה, איפה אפשר עדין לקרוא וללמוד על רעיונות חדשים ומגניבים, פורצי דרך וגבולות, שלא בהכרח יגיעו לשום מקום אבל עדין מענין לשמוע עליהם? האם הם עוד קיימים?

 

 

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 6 מאי, 2013 בקטגוריה כללי , שיווק • תגים: , ,  •  תגובות 2

הפרסומת הנכונה

הפעם למשהו שלדעתי עשוי ממש נכון. זה לא באמת קשור לאינטרנט, למרות שנתקלתי בזה בפעם הראשונה דרך רשת חברתית (המלצה של מישהו דווקא בלינקדאין).

DOVE החברה של מוצרי הרחצה מתעסקת ביופי ובתפיסה של יופי בקמפיינים שלה כבר שנים, ובניגוד לחברות אחרות – היא מתעסקת בזה מהזוית הנכונה. האמיתית.

הקליפ הראשון שהם הוציאו, שהראה את כל השלבים בין הרגע שהדוגמנית מתישבת על הכיסא להתחלת האיפור והתספורת, ועד הדמות שלה בפוסטר היה ממש מדהים מבחינתי. משום מה הם לא מאפשרים לאמבד אותו, אבל תראו אותו כאן. זה היה כבר לפני שש שנים, ומאז אני מדי פעם נתקלת בדברים שהם עושים, והם ללא ספק מרשימים בעיני.

הוידיאו הבא מראה את ההבדל בין הזמן שלוקח לנשים לפרט מה האיבר בגוף שלהן שהן הכי לא אוהבות (שתי שניות), לבין הזמן שלוקח להן לספר על איבר אחד שהן כן אוהבות, או חושבות שהוא יפה (הרבה הרבה יותר משתי שניות). כמה קלאסי.

זה תקף בעיני לא רק בענייני יופי, אלא כמעט בכל תחום בחיים, קל לנו להסביר מה לא בסדר בנו, ברור לנו במה אנחנו חלשים (טוב, לרובנו), אבל לספר במה אנחנו כן טובים, זה הרבה יותר מסובך.
לא רק כי זה לא ברור לנו, אלא הרבה פעמים כי אנחנו מרגישים שזה לא נכון או לא מתאים להתרברב.
האם זה עניין נשי בעיקרו? יכול להיות. DOVE ללא ספק מכוונים לנשים, וזה מתקשר גם לספר החדש של שריל סנדברג (הבוסית בפייסבוק). התכוונתי לכתוב עליו פוסט נפרד, ואולי עוד אעשה את זה, אבל הקשר בין סנדברג לחברת הסבונים הוא התפיסה העצמית של נשים. סנדברג מדברת על מחקרים שהראו שכששואלים נשים מה הביא אותן להצלחה שלהן, הן מספרות על מזל, על הסביבה, על הלימודים, על קולגות. גברים מספרים על הכישורים והיכולות שלהם.

ולסיום הוידיאו האחרון מבית DOVE, שממש גרם לי למחשבות רבות.
כאן הם הושיבו צייר משטרתי, זה שבדרך כלל מצייר קלסתרונים לפי תאורים של אנשים, וביקשו ממנו לצייר פעמים כל אישה. פעם אחת, על סמך איך שהיא מתארת את עצמה, ובפעם השניה על סמך איך שמישהו אחר מתאר אותה. ההבדלים בציורים מבהירים בצורה כל כך חדה את ההבדל בין התפיסה העצמית שלנו לתפיסה של האחר אותנו. לא צריך להיות גאון כדי להבין איזה תאור נכון יותר למציאות, ואיזה שופט את עצמו בצורה קשה וביקורתית.

המסר ברור. איך מיישמים אותו, הרבה יותר מורכב.

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 17 אפריל, 2013 בקטגוריה שונות • תגים: , ,  •  תגובות 4

אתגר האינבוקס

מה עושים, מה עושים, עם כמות המיילים הזו?
אני מחזיקה שתי תיבות אימייל עקריות – של העבודה, והג'ימייל הפרטי. בעבודה אני מקבלת משהו כמו 50 מיילים ביום (לא כולל זימונים לפגישות), ובג'ימייל בערך אותו מספר. אני יודעת שיש אנשים שזה לא נשמע להם הרבה, אני מכירה רבים שמקבלים הרבה יותר מיילים.הבעיה שלי היא שמדובר במיילים איכותיים -בג'ימייל רובם הגדול מעניין אותי. בעבודה, לרובם אני צריכה להגיב או לפחות לקרוא בעיון, להבין ולזכור את התוכן.

מאוד מעניין אותי איך אנשים מתמודדים עם עומס המידע והמטלות הזה. אני עבדתי במשך שנים בשיטה אחת, ולאחרונה שיניתי, לשיטה שאני עדין לא בטוחה שהיא הנכונה עבורי.

השיטה הראשונה, ששימשה אותי הרבה זמן היתה "לנקות את האינבוקס" פעם בכמה ימים. החזקתי מערך גדול של תיקיות למיילים, מסודרים לפי נושאים, ולנקות את האינבוקס משמעותו היתה לקרוא את כל המיילים, לקטלג את אלה שסימתי את הטיפול בהם, ולהשאיר באינבוקס רק את אלה שעדין צריכים טיפול. בשוטף הייתי עוברת על מיילים ומנסה לקטלג את כל מה שאפשר במיידי, ומדי כמה ימים הייתי עושה "מבצע ניקוי".
השיטה הזו עבדה עבורי תקופה ארוכה, עד שלאחרונה היא הפסיקה לעבוד פשוט כי מצטברים כל כך הרבה מיילים, ואין לי זמן לעשות את מבצעי הניקוי.

השיטה החדשה  דומה, אבל בהבדל אחד מהותי – אני לא מקטלגת יותר את המיילים לתוך ספריות, ולא מתעסקת ב"ניקוי". אני עדין קוראת כל מייל שנכנס, עונה למה שאני יכולה במיידי או מסמנת את מה שאני צריכה לחזור אליו, אבל הכל נשאר באינבוקס, עד שפעם בכמה ימים  – בדרך כלל פעם בשבועיים, אני פשוט מעבירה את כל תכולת האינבוקס לתקיה של "ארכיב" וזהו זה. תהליך הקטלוג פשוט לקח יותר מדי זמן, ולא היה באמת אפקטיבי. הרי אם אני חוזרת לחפש מייל ספיציפי, אני משתמשת בפונקצית החיפוש, כך שזה לא באמת משנה אם היא מחפשת בתיקיה קטנה או גדולה.

בסך הכל השיטה הזו עובדת, אבל אני לא ממש רגועה. אני לא יודעת אם זה רק ההרגל, או שבאמת יש סיבה לדאגה, אבל העובדה שבאינבוקס יכולים להיות מאות מיילים ברגע נתון מטרידה אותי, ואני חיה קצת בהרגשה שאני כל הזמן מפספסת דברים ולא מספקת מענה מספיק טוב למי שכותב לי. עד היום (טפו טפו) עוד לא נרשמו קטסטרופות, אבל כן יש מקרים שאני מפספסת ומייל יושב לו באינבוקס זמן ארוך מדי ומחכה לתשובה… אני עדין עובדת על למצוא פתרון לענין הזה.

לסיכום, אתגר האינבוקס עדין לא נפתר עבורי, וכל רעיון יתקבל בברכה.

 

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 11 אפריל, 2013 בקטגוריה כללי • תגים: , ,  •  תגובות 6

מה קורה בפייסבוק?

לא ברור לי אם רק במעגל החברים/מכרים שלי זה קורה, אבל בחודשים האחרונים אני רואה כמה טרנדים בשימוש בפייסבוק, שבעיני מעידים על התחלת הדעיכה. מעניין אותי כמובן אם גם הם רואים את הנתונים, האם זה באמת טרנד, והאם מנהלי המוצר שלהם מודאגים…

התופעות שאני רואה:

1. ירידה בשימוש – ללא ספק, אנשים מעדכנים סטטוטסים הרבה הרבה פחות. גם המשתמשים הכבדים מעדכנים פחות, וביחוד המשתמשים הפחות כבדים – מי שהיו מעדכנים פעם ביום-יומיים, או בארועים ספציפיים, אני מרגישה ירידה משמעותית בתכיפות העדכונים.

2. שינוי בשימוש – במקביל לירידה בשימוש, מי שכן עדין משתמשים הרבה יחסית, הם רק אלה שמקדמים משהו. זה יכול להיות את עצמם – מבחינה מקצועית בדרך כלל, או אג'נדה ספציפית, בדרך כלל אישית. הדוגמא הקלאסית היא חברי (הוקורא הבלוג הנאמן) שהפך לטבעוני ועכשיו כל הפיד שלו מדבר על נפלאות הכת הזו, או חברי האחר שהפיד שלו הוא כולו הפחדות בנוסח "אל תגידו לא ידעתי" בנושאי האלימות הגואה.

3. נגמרו "החיים הטובים" – הפיד שלי כולל הרבה הרבה הרבה פחות תמונות של ארוחות/מסיבות/חלונות ראווה/חיוכים ממסיבות. האם כל התמונות עברו לאינסטגרם? לא נראה לי. התחושה שלי היא שאנשים פשוט משתפים פחות. אני יודעת שלהרבה אנשים נמאס מ"ערוץ החיים הטובים" שהפיד שלהם הפך להיות. קראתי גם הרבה על העובדה שהפיד הזה גם גרם תסכול, כל החיים היפים האלה מסביב, רק אני היחיד שעובד/קשה לו?

האם זו תחילת הסוף של פייסבוק? לא בינתים, לדעתי. הכח של רשת בגודל כזה הוא משמעותי, במיוחד כשאין עדין תחליף טוב בסביבה.

האם גם אתם רואים שינויים כאלה? אחרים?

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 8 אפריל, 2013 בקטגוריה רשתות חברתיות • תגים: , , ,  •  תגובות 3

עונג שישי

הסיבה העיקרית שאני קונה את ידיעות אחרונות כל יום שישי היא הטור של מאיר שלו.

כמעט בכל יום שישי אני מצטטת ממנו לחברים/משפחה. אין טעם להפליג בסופרלטיבים, באמת שקטונתי מלתאר את נפלאות הטורים.

השבוע הוא מתאר סיור שעשה בשדה פרגים עם פרופסור אבי שמידע. שלו מתאר, בדרך הכל כך יחודית לו את הסיור ומה שלמד על הכלניות, הפרגים ודרכי ההתרבות שלהם. אחת הנקודות המעניינות היא שהפרחים האדומים האלה – כלנית, פרג וכו' הם "שלנו", כלומר מקורם במזרח התיכון.

בסיום הטור מודה שלו לפרופסור שלקח אותו לסיור במילים אלה:

"חוץ מפרגים ומכלניות, צבעונים ונוריות, המזרח התיכון היא גם בית הגידול של אנשים שהכל ברור להם: פוליטיקאים שיודעים הכל, אנשי דת שלא שואלים שאלות, מצביאים עם פתרונות. נעים היה לראות אדם שהידע הוא מקצועו, ובכל זאת הוא מלא ספקנות ותהיות. על כמה משאלותיי הוא ענה בפשטות ובכנות: "אנחנו לא יודעים", או "זאת רק השערה, לא מצאתי ממצאים שמוכיחים אותה". מבינה זאת האקדמיה אינה רק מרכז של ידע, אלא גם סיכוי של התקדמות".

וכל המוסיף גורע.

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

  • לא מצאתי שום פוסטים קשורים... זה כנראה נושא חדש!

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 5 אפריל, 2013 בקטגוריה שונות •  • אין תגובות

מנהלי מוצר אנונימיים

אם היה לי פורום של מנהלי מוצר אנונימיים, הייתי רוצה לשאול אותם, ולקבל את תשובות האמיתיות – לא אלה שנותנים למשקיעים, או ליחסי ציבור, או לבלוגרים, או אפילו למנהלים בארגון… התשובות האמיתיות לשאלות הכואבות:

1. עד כמה אתם באמת באמת מרגישים שאתם מכירים את המשתמשים שלכם?
כבר הייתי בחברות שבהן המשתמשים לא באמת עניינו אף אחד, הקהל היה המשקיעים או המדיה, המטרה לא היתה לתת שירות/מוצר אמיתי, או אפילו למכור, אלא רק "לעשות רעש".

2. עד כמה אתם באמת יודעים לאן המוצר הולך?
כבר הייתי בחברות שהכיון של המוצר השתנה כל שבוע, שלא היה שום חזון או הבנה של המשתמשים ומה הם צריכים, או של הטכנולוגיה ומה היא יכולה לעשות. זה בדרך כלל שלב בחייה של חברה, השלב שבו בכל שבוע פוגשים משקיע פוטנציאלי אחר, וצריך להראות לו שאנחנו מסוגלים להזיז את הספינה לכל כיון. זה שלב שאם לא עוברים אותו – טובעים בו. ובדרך בדרך כלל גם מאבדים אנשים, כי זה לא רק מעייף לעבוד בצורה כזו, זה גם מתסכל.

3. עד כמה אנשי הפיתוח שלכם באמת טובים כמו שאתם אומרים? מגדילים ראש? מוצאים פתרונות? לוקחים אחריות?
זה לדעתי החור השחור הגדול בעולם ההיי טק הישראלי. בואו נודה על האמת. לא כל המתכנתים גאוני פיתוח. לא כולם מגדילים ראש, מציעים פתרונות, וכו'. נכון – כל עולם ההיי טק מבוסס על כח הפיתוח, ועדין הרבה פעמים מדובר בחור שחור בארגון,  שלא מתכנן כמו שצריך, לא בונה כמו שצריך, לא מתעד ולא עומד מאחורי מה שהוא בנה. אף אחד לא באמת יודע מה נעשה שם.

4. עד כמה המערכת יציבה? כמה באגים אמיתיים עדין יש בה, שבאמת משפיעים על לקוחות?
בחזרה לשקרים הקטנים שאנחנו מספרים לעצמנו. בעולם ניהול המוצר הרי זו המתודה – להגיד שהדבר הכי חשוב לנו זו מערכת שעובדת מדהים, שהלקוחות מתמוגגים ממנה, לדבר על איכות איכות איכות, ואז לשבת בישיבה ולהעריך על כל באג כמה לקוחות עלולים להפגע ממנו ותמיד לחיות עם יותר באגים ממה שהיינו רוצים.

5. עד כמה אנשי המכירות שלכם יודעים על מה הם מדברים?
כאן אני חושבת שמדובר בתמימות שלי, ובעצם בעולם האמיתי כולם יודעים את האמת ואף אחד לא מצפה למשהו אחר. אנשי מכירות מחזיקים ביכולת המדהימה לדבר בשכנוע מלא על משהו שאין להם מושג מה הוא. באז-וורדס וקיצורים נזרקים לחלל החדר, תאוריות מופרחות ומגדלים נבנים – והמציאות נשארת אי שם מאחור. כל זה לא היה מפריע לי, חוץ מברגע שהם פונים אלי ומסבירים לי שיש להם גם את הפתרון המושלם למוצר – הם יודעים מה הפיצ'ר החסר, וזה שאני לא עושה מה שהם אומרים – זה מה שיפיל את החברה כולה.

אז ברוח הפסח והקושיות, אם אתם רוצים לעזור ולספר לי מה התשובות שלכם לשאלות האמיתיות… אני אשמח מאוד (אפשר גם באנונימיות, עד כמה שה-WP מאפשר).

חג שמח.

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 1 אפריל, 2013 בקטגוריה מוצר , תרבות ארגונית • תגים: , ,  •  תגובות 2

גוגל סוגרים את הרידר

גוגל הודיעו השבוע על סגירה של שמונה שרותים שונים במסגרת ההתמקדות העסקית שלהם, והאחד שהכי חשוב ומעניין בעיני, וללא ספק הכי משפיע עלי אישית – קורא ה-RSS.

Google Reader יסגר בראשון ביולי.  הייתי רוצה להגיד שכולם האינטרנט כולו מתאבל, אבל ממש לא. אמנם בטקראנץ' לא נרגעים (אני לא אלאה אתכם ואת עצמי עם קישורים לעוד ועוד פוסטים שהם כותבים בנושא, אם אתם רוצים אני בטוחה שתמצאו), וראיתי כבר לפחות שלוש או ארבע רשימות של תחליפים, אבל אם העצומה שבלוגרים מאוד שווים דוחפים אספה ביומיים רק משהו כמו מאה אלף חתימות, אז כנראה שגוגל צודקים – המוצר הזה פשוט לא מעניין אף אחד.

אותי הוא כן מענין. ויחסר לי מאוד. כי הוא עוזר לי לעשות סדר, ולוודא שאני לא מפספסת דברים חשובים. למי שלא יודע, הרידר הוא כלי שאוסף עבורי קישורים (וגם את התוכן עצמו) של כל הבלוגים שאני מגדירה. היתרונות ברורים לי – כל מה שמעניין אותי במקום אחד, יש דרך פשוטה לסמן מה כבר קראתי, מה עוד לא, מה מענין, לשלוח קישורים אם יש משהו שיכול לענין מישהו אחר. זה הכל. כל כך פשוט, וכל כך שימושי לי. לא צריכה הצעות לתוכן נוסף (למרות שנדמה לי שיש גם פונקציה כזו), לא מאוד מענין אותי מה אחרים קוראים (בשביל זה יש כלים אחרים, למרות שגם כאן – יש פונקציה כזו גם ברידר), פשוט מקום שאוסף לי את כל מה שמענין אותי. ברידר שלי יש 150 בלוגים (בדיוק!), מחולקים ל-11 ספריות. אני פותחת אותו כל יום, עוברת על הכותרות של הבלוגים הכי חשובים/מעניינים, וכמה פעמים בשבוע משקיעה זמן ב"לנקות" אותו. באופן תדיר יש בו יותר מ-1000 פוסטים חדשים שלעולם לא אספיק לקרוא.

למה אנשים לא משתמשים יותר ברידר? אני מניחה שיש כאן שילוב של שני עניינים. הראשון מהצד של הקוראים, והשני מהצד של הכותבים.

הקוראים מקבלים את התוכן שלהם בדרכים אחרות. הרבה אנשים מספרים שטוויטר ואפילו פייסבוק הוא הרידר החדש שלהם. הם לא צריכים לקרוא הכל, הם קוראים רק מה שצץ שם בהמלצה של אנשים שהם סומכים עליהם. זו דרך לערוך את כל הכמות הגדולה הזו של תוכן. הטענה היא שכל מה שחשוב – יצוץ דרך הקשרים שלך, אם יש לך את הקשרים הנכונים. המהדרין יכולים לעקוב אחרי הבלוגים האהובים עליהם, ולהשתמש בפיד הטוויטר שלהם במקום הקורא.
הפתרון הזה לא טוב לי, כי הוא לקוח ממני את השליטה. אני רוצה לקרוא הכל, ולהחליט מה מענין אותי. אני רוצה לעשות את העריכה שלי בעצמי. יש כאן גם ענין של לוחות זמנים – ברידר לא פג תוקף של כתבה, עד שאני לא אמרתי שוהא פג. לא ברור לי עד היום עד כמה אפשר לחזור אחורה בהיסטוריה של טוויטר, אבל אם אני לא מתחברת שבועיים – קשה לי להאמין שהכל עדין שם. חוץ מזה, אני עדין לא הצלחתי למצוא את האיזון בין הרעש לסיגנל האמיתי בטוויטר, ולמצוא את התוכן המהותי בתוך הפיד זה הרבה יותר מדי עבודה.

הכותבים – גם הם עוברים שינויים מהותיים. אני שומעת הרבה על דעיכת עולם הבלוגים, ואפילו רואה את זה ברידר שלי (כמות הבלוגים שלא עודכנה בחודשים האחרונים). גם כאן – אנשים עברו לפייסבוק וטוויטר. סטאטוס קצר הוא הרבה יותר קל לכתיבה והרבה יותר זמין מאשר לאסוף את המחשבות, לנסח אותן, ולפרסם אותן בבלוג. האם זה באמת סוף עידן הבלוגים? לדעתי לא. אני חושבת שיש שינוי, אני חושבת שיש "התבגרות" בעולם הזה. כבר לפני שנים אורך החיים הממוצע של בלוג היה שלושה חודשים, כך שרק מי שבאמת רוצה ומשקיע, שורד.

אבל לבלוגים יש כח וחשיבות, ואני לא רואה ששום תחליף יעשה את העבודה בקרוב.  לא אכנס כאן לכל היתרונות של בלוג, לכותב ולקורא. אומר רק שכשאני חושבת על הספרים שקניתי השנה, יש בהם חלק שלמדתי עליהם מתוך בלוגים, או שכתבו אנשים שאני עוקבת אחרי הבלוג שלהם. דוגמאות קטנה – סיפור אהבות של כנרת רוזנבלום, ביסים של הילה קריב, ספר שהביאו לי במיוחד מארה"ב בעקבות בלוג שאני עוקבת אחריו, ואפילו השתתפתי במימון של ספר שיצא בעקבות בלוג אהוב.

בקיצור – חבל חבל על הרידר. אני ללא ספק אצטרך למצוא תחליף, ואם יש לכם המלצות אני אשמח לשמוע. אבל זה לא סוף עולם הבלוגים בעיני, ובבוודאי שלא עבורי – לא כקוראת ולא ככותבת.

Keep calm works with every life event

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 15 מרץ, 2013 בקטגוריה מוצר • תגים: , , , , ,  •  תגובות 6

כל מה שלא ידעתם שאתם רוצים לדעת על עיר אגם המלח Salt Lake City

אני בדרכי חזרה משבוע של נסיעה, שכללה יומיים בניו יורק ושלושה ימים ב-Salt Lake City, Utah.  הגעתי לכאן בלי ציפיות, והעיר הזו עדין הצליחה להפתיע אותי. כבר כמה ימים שאני מנסה להבין בדיוק מה מפתיע אותי כאן, ועדין אין לי תשובה טובה. ובכל זאת, כמה מחשבות.

  • SLC היא עיר המרכז של הקהילה המורמונית. עדין לא הבנתי את הדת/כת הזו. הסיפור שלה נשמע כמו שילוב בין פנטסיה לקומדיה אירונית. משהו לא ברור לחלוטין.
  • העיר ממוקמת בתוך עמק שטוח לחלוטין, שמוקף בשורת הרים גבוהים ומושלגים. הרים מושלגים בשבילי כילדה שגדלה בכפר סבא זה בדרך כלל אומר "שוויץ", אבל כאן הנוף לגמרי אחר. העיר נעה בגוונים של אפור וחום, וההרים מסביב חומים עם כיפות שלג. אין כאן ירוק כמעט בכלל. אין כאן צבע כמעט בכלל. יש רגעים שזה נראה כמו סרט בשחור/חום ולבן.
  • העיר נקיה, שלא לומר מצוחצחת. דאון טאון מתפאר בבינינים ציבורים מרשימים ביותר, ובכל זאת כולם נראים פלסטיקים, כמו תפאורה של סרט. שום דבר לא מרגיש אמיתי.
  • הרחובות רחבים מאוד, ובכל זאת אין כמעט תנועה. לא של מכוניות, ובוודאי לא של אנשים ברחוב. ברב שעות היום, ראיתי רק אנשים בודדים ברחובות.
  • השילוב של העיר עם נוף ההרים המקיפים אותה הוא מוזר. במהלך חציה של כביש פתאום מתגלה הר מושלג באופק בין הבניינים.
  • יש כאן מרכז כנסים ענק, שמוקף במלונות בהתאם. הבנו שבכל שבוע יש כאן כנס אחר. השבוע היה שיווק דיגיטלי, בשבוע שעבר היה כנס בנושא צייד, ובשבוע הבא גנאולוגיה. כנראה שזה מקום טוב לעשות בו כנסים.
  • בחדשות הבוקר דווח על מסעדה חדשה שנפתחה באחד הפרברים של העיר. ברצינות. הגסטרו-פאב הראשון בפארק סיטי.
  • איזה אנשים גרים כאן? עדין לא הבנתי. אנשים שאוהבים את מה שהאמריקאים מכנים out doors, אנשים שאוהבים סקי, ובכל זאת – זה לא ממש מאפין לאוכלוסיה. פגשתי מישהו שעבר לכאן מסאן דיאגו קליפורניה. אפילו אני מבינה איזה שינוי זה. והוא מאושר.

בכל פעם שיוצא לי לבקר במקומות כאלה, שהם קצת off the beaten track, אני חושבת מי האנשים שגרים כאן. איך זה מרגיש לגור במקום זה, שנראה לי כמו קצה העולם. ואז אני מזכירה לעצמי שבגלובוס הקטן שקניתי, אי אפשר אפילו לראות את המקום שאני גרה בו.

 

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

  • לא מצאתי שום פוסטים קשורים... זה כנראה נושא חדש!

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 8 מרץ, 2013 בקטגוריה שונות • תגים: ,  • תגובה אחת

מריסה ועבודה מהבית

 

מאריסה מאייר,  הבוס החדש ביאהו הודיעה למאות (אלפי?) האנשים שעובדים עבור יאהו מהבית שלהם ולא ממשרד, שיש להם שלושה חודשים להתארגן ולחזור לעבוד ממשרד של יאהו. סוף עידן העבודה מהבית. כמובן שהתגובות רבות ומגוונות (תוותרו לי על הלינקים, חיפוש מהיר יביא אתכם לכולן). הכי אהבתי את התגובות הקיצוניות שכמובן מיד משמיצות את מאייר באופן אישי ("לא לכולנו יש תקציב לבנות גן ילדים צמוד למשרד שלנו…") או הולכות אפילו יותר רחוק וטוענות שהכל קונספירציה ומאייר בכלל לא היתה בהריון!

לגופו של ענין, אני (כצפוי?) דווקא מאוד בעד עבודה מהבית, ומתחברת הרבה יותר לציטוט של מנכ"ל סיסקו שאמר שמבחינתו אנשים יכולים לעבוד מחוף הים, כל עוד העבודה נעשית. אני מאוד בעד עבודה מהבית באופן עקרוני, ואני חושבת שכמעט כמו כל דבר בחיים של ארגון, הסוד הוא איך עושים את זה בצורה הנכונה, והתשובה לכך תלויה בעיקר בהנהלה. אם יש הנהלה שמסוגלת לנהל תהליכים של עבודה מרחוק, אין שום סיבה שזה לא יעבוד.

מה מהמשמעות של לנהל תהליכים כאלה? קודם כל, לכולם צריך להיות ברור מה נדרש מהעובדים, ואיך מודדים שהם אכן מספקים את מה שנדרש מהם. אם יש מנגנונים ברורים של מדידה – כל התהליך הרבה יותר פשוט. התנאי השני בעיניי, הוא התאמה של תהליכי העבודה לתפקיד עצמו. יש תפקידים שבהם באמת אין שום בעיה להיות 99% מהזמן לבד בבית – בתפקידי תמיכה או שרות, כשהתפקיד הוא לענות לשיחות טלפון כל היום, אין יותר מדי דרישה לעבודת צוות. לעומת זאת בתפקידים כמו התפקידים שאני מנהלת – ניהול מוצר, פיתוח, יש משמעות רבה לעבודת צוות – להתיעצות, להבהרות בין הצוותים. במקרה כזה הרבה יותר קשה לנהל את התהליכים מרחוק, למרות שלא בלתי אפשרי. ההמלצה שלי במקרה הזה היא ליצור מסגרת שמאפשרת גמישות, אבל עדין מבטיחה שיהיה face time לכל הצוות, זמן בשבוע שכולם יושבים ביחד ונפגשים. אם ממש חייבים המפגשים האלה יכולים להיות וירטואליים, אבל אני הייתי מעדיפה מפגשים אמיתיים.

אני מסכימה עם הפרשנים שמדווחים שמנהלים ישראלים אוהבים לראות את העובדים שלהם "בעיניים". אבל אני חושבת שהתרבות שמקדשת את השעות הארוכות במשרד – עבר זמנה מזמן. דיברתי על זה כבר יותר מפעם אחת – על התועלת האמיתית שמישהו יכול להביא בשעה ה-12 או ה-11 שלו במשרד. אין בשעות האלה טעם בעיני, ולהיפך – עדין להיות במשרד פחות שעות, אבל הרבה יותר מרוכז, מפוקס. עבודה עבודה עבודה – והביתה. אני יודעת את זה מחברותי האמהות, שמנצלות את הזמן המוגבל שלהן במשרד בצורה אופטימלית – אין שיחות מסדרון, אין "קפה" של שעות, אין פטפוטים מיותרים – עובדים, גומרים, הולכים. וכולם מרוצים.

עוד אחת מתאוריות הקונספירציה לגבי יאהו אומרת שההחלטה מיועדת פשוט לחסוך כסף. שביאהו יש יותר מדי אנשים שמקבלים משכורת, אבל אף אחד לא באמת יודע מי הם או מה הם עושים. זה חוזר לענין ניהול התהליך של עבודה מרחוק. בזמן האחרון אני חושבת שיש מחירים לגדילה של חברה, שפשוט אי אפשר למנוע. מעבר לדיבור המקובל על תרבות אירגונית, מעצם העובדה שארגון גדל מעבר לגודל מסוים, נראה לי שפשוט אי אפשר להתחמק מבירוקרטיה מסוימת, אי אפשר להתחמק מיצירה של כיסים או אזורים שבהם התפוקה פחות גבוהה או איכותית. אולי אני לא צריכה להגיד אי אפשר, אולי צריך להגיד הרבה יותר קשה וכמעט בלתי אפשרי. אז אם מאריסה מאייר החליטה לחתוך את כל העבודה מהבית פשוט כדי לעשות סדר ולהבין מי באמת עובד ומי לא… זה נראה לי קצת לשפוך את התינוק עם המים, ואולי אפשר היה לעשות את זה בדרך אחרת.

ומילה אחרונה  – לעבוד בבית אולי נשמע נפלא להרבה אנשים, אבל מנסיוני זה לא מתאים לכל אחד. זה לא פשוט למצוא את הגבולות בין העבודה לחיים כשעובדים מהבית (ולמי שאין משמעת עצמית זה גם יכול ללכת לכיון ההפוך). זה לא פשוט ליצור לעצמך שגרה ולנהל את עצמך באופן מסודר וקבוע מול כל החופש שהעבודה מהבית מאפשרת. יותר מזה, זה לא תמיד נעים להעביר יום שלם מול המחשב בלי לדבר עם אף אחד – רובנו זקוקים לאינטראקציה חברתית כל שהיא. בקיצור – גם אם מציעים לכם עבודה מהבית, תבדקו שזה באמת מתאים לכם. תאום ציפיות עם המנהל הוא השלב הראשון.

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 28 פברואר, 2013 בקטגוריה תרבות אירגונית • תגים: , ,  •  תגובות 2

אישה גנרית

כל כניסה שלי לפייסבוק בזמן האחרון מבהירה לי מה המשמעות של להיות אישה גנרית, בגילי, עבור המפרסמים.

אני יודעת שפייסבוק נותנים כלי פילוח מאוד מדויקים והמודעות שלהם אמורות להיות ממוקדות בצורה מאוד טובה, אבל אפשרות המיקוד תלויה כמובן באופן ישיר בכמות האינפורמציה שיש לפייסבוק על כל אדם. במקרה שלי, יש להם מעט מאוד אינפורמציה אישית רלוונטית – לא עדכנתי בפייסבוק כמעט שום מידע אישי, הוא לא יודע מי בן הזוג שלי, הוא לא יודע מי המשפחה שלי, הוא לא יודע איפה אני גרה או עובדת, ולא איפה למדתי (או אפילו כמה שנות לימוד יש לי).
יש להם גם מעט מאוד אינפורמציה "מסחרית" – אני מאוד קמצנית ב"לייקים" שלי, בוודאי לדפים/חשבונות עסקיים. אני חברה במעט מאוד קבוצות, מפרסמת מעט פוסטים (אולי פעמיים בשבוע, שעבור פייסבוק זה נראה לי מעט מאוד), לא משתפת בתמונות בכלל, וכמעט שלא מתויגת על ידי אחרים.

מה פייסבוק כן יודעים עלי – הם יודעים שאני אישה, והם יודעים את הגיל שלי.

כנראה שכתוצאה מכך מלאי הפרסומות שאני רואה בפייסבוק הוא מאוד מוגבל. לפניכם, על פי תדירות הפרסומות:

הורדת שיער – אישה בגילי, מה עוד יכול להיות לה בחיים. אלוהים אדירים, כמה פעמים אני יכולה לראות את הפרסומות לנטוראפיל.

הרזיה – ושוב הסקת מקנות מעניינת. איזו אישה לא רוצה להרזות קצת… ברור…

עו"ד לענייני גרושים – המממ… כאן יש קפיצה שמניחה שאני נשואה.

טבעות נישואין/אולמות ארועים/חברות לארגון ארועים – אם לא הצליח הפילוח הקודם, אולי את שייכת לקבוצה הזו?

בקיצור, להיות אישה גנרית זה משעשע.

 

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 4 פברואר, 2013 בקטגוריה רשתות חברתיות • תגים: , ,  • תגובה אחת