הבלוגרית

הבית החכם (התאורטי) שלי

פעם הייתי מאלה שלא חשבו שבאמת יש צורך בשינויים. מישהו שאני מכירה טוב מזכיר לי מדי פעם איך אמרתי לו שאין לי שום צורך בדפדפן חדש, אקספלורר שהגיע עם המחשב זה ממש מספיק לי…
אבל זה היה פעם מזמן מזמן מזמן. עכשיו, אני רואה בכל מקום איפה אפשר לשפר ולשנות ולהפוך ליותר חכם. יכול להיות שענין ניהול המוצר הוטמע קצת חזק מדי באופן החשיבה שלי…

בכל מקרה, עכשיו שאני בבית די הרבה, אני לא יכולה שלא לחשוב על כל השיפורים הטכנולוגיים הקטנים שלחלוטין אינם מהותיים, אבל ללא ספק היו משפרים את היום יום שלי, בקטנות אך משמעותיות. יאללה, נתחיל.

1. להכנס הביתה
- שהמעלית תמיד תחכה לי. בקומת הכניסה, או בקומה של הבית. הרי זה לא כל כך מסובך. אם אני נכנסת עם האוטו לחניון, או פותחת את דלת הבנין – שהמעלית כבר תגיע לקומה הרלוונטית. שונאת לחכות למעלית.
- שהדלת של הבית תזהה אותי ותפתח. המפתחות זה כל כך המליניום הקודם. עם עגלה של תינוקת, ושקיות מהסופר, באמת יש לי סבלנות להוציא את המפתח. ואל תגידו לי שיש עכשיו מנעולים שמזהים טביעת אצבע-  בשביל זה צריך אצבע פנויה.

2. מדיה
- מערכת רדיו שתדלק כשאני עוברת בין החדרים בבית. נכון שאני יכולה להדליק רדיו בכל חדר, אבל זה נראה לי אדיוטי. מצד שני, קורה לי כל כך הרבה פעמים כשאני בבית במשך היום ואני עוברת מחדר לחדר ומפספסת איזה משפט שנאמר… לא שיש כאלה דברי חוכמה מדהימים, ובכל זאת.
- חומר קריאה בשרותים. אף פעם לא הייתי מאלה שבשרותים אצלהם היו עיתונים או ספרים, אבל אני מודה שכשראיתי בסדרה "יוריקה" את האופציה של מקרן על קיר האמבטיה/שרותים, שיש מאחוריו מחשב שמחזיק את כל העיתונים בעולם, אני פשוט צריכה להגיד איזה עיתון אני רוצה לקרוא עכשיו והוא יקרין לי אותו על הקיר… זה נראה לי נחמד. באמבטיה זה פחות פרקטי – יש אדים, וגם בלי המשקפיים זה לא יהיה ממש תענוג. אבל בשרותים?

3. קניות
- מערכת ניהול אספקה שמזהה כל פריט שנלקח מהמקרר או מארון המזון, ומוסיפה אותו לרשימת הקניות. אם אפשר שהרשימה גם תסתנכרן עם המייל שלי, או אפילו יותר טוב -  כבר תוסיף את הפריטים לרשימת הקניות שלי באתר הקניות ברשת, מה טוב.

4. רכב
- כמו בבית – אם אני מתקרבת, שהדלת תפתח.
- שהאוטו ימצא חניה בעצמו, וכמובן גם יחנה את עצמו (אני כבר בפגישה).  ואז, כמובן גם יבוא לחכות לי בכניסה למשרד כשאני יוצאת הביתה (אני מוכנה לתת לו התראה מראש, הוא לא צריך לקרוא באופן תלפטי מתי אני יוצאת, יש גבול…)

עד כאן הרשימה הראשונית שלי. אני יודעת, אני יודעת, הרבה מאלה כבר קיימים ואפשריים. אבל העובדה היא שהם עדין לא סטנדרטיים בכל בית ודירה. נצטרך לחכות עוד קצת כנראה, עד שזה יקרה.

מה אתכם? איזה מכשיר הייתם רוצים שידבר אליכם? שישפר את היום יום שלכם?

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 21 ינואר, 2012 בקטגוריה מוצר , שונות • תגים: , ,  •  תגובות 4

וידויי רשת קטנים

וידויים קטנים על סטיות אישיות בשימוש במחשב וברשת:

1. סדר הטאבים בכרום – יש סדר קבוע. השלושה הראשונים הם תמיד אותם שלושה, ותמיד באותו הסדר.

2. מה בכרום מה בפיירפוקס – גם בזה יש סדר. יש דברים שנשארו נאמנים לשועל, וכל השאר עבר לכרום. דרך אגב, מה דפדפן ברירת המחדל של המחשב זה עדין התלבטות (בינתים השועל, אבל מסתמן שזה זמני ביותר).

3. וידיאו – כששולחים לי/ממליצים לי/מקשרים לוידיאו ברשת, אני פותחת את הנגן ודבר ראשון מסתכלת על הזמן. וידיאו של יותר משתי דקות – לא מתחילה אפילו לראות. אין לי סבלנות (יוצאי דופן – הרצאות של טד, או סרטונים שיש סיבה מאוד מאוד טובה לראות אותם. קורה בערך פעמים בשנה).

4. פייסבוק – הגבלתי באופן קבוע את מי שיכול לקרוא את הסטאטוסים שלי בפייסבוק. כלומר יצרתי קבוצת exclude, וחלק ניכר מהחברים שלי בפייסבוק נמצאים בקבוצה הזו, ולא אמורים לקרוא את הסטאטוסים האלה. אני חושבת שאם הם ילכו לדף הפרופיל שלי, הם כן יראו את כל הסטאטוסים שלי (נדמה לי שכך עובדות הגדרות הפרטיות, לא באמת התעמקתי), אבל ברור לי שרובם לא באמת יעשו את זה, כי אני לא באמת מעניינת אותם, ומי שכן – שיהנה.

5. בלוגים – יש שניים שלושה בלוגים שאני מאוד אוהבת, אבל לא הכנסתי לקורא ה-RSS. מעדיפה להזכר בהם מדי פעם, לחפש בעצמי את האתר (לא שומרת אפילו לינק), ולראות את יש שם פוסטים חדשים. כל פוסט בבלוגים האלה הוא סוג של ממתק, שאני נותנת לעצמי מדי פעם (בלוגים אישיים, שום דבר מקצועי).

אני מניחה שלכולנו יש כאלה סטיות קטנות. אני שיתפתי, עכשיו תורכם.

 

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 13 ינואר, 2012 בקטגוריה שונות • תגים: , ,  •  תגובות 6

מספר הזהב

כתבתי בעבר על ענייני מדידה וסטטיסטיקות. על כמה חשוב למדוד, ועל הצורך למדוד את הדברים הנכונים. נתקלתי בנושא הזה משתי זויות משלימות לאחרונה, והחלטתי לחזור אליו בקצרה.

שמעתי מצגת של איש אחד בכנס אחד. האיש היה משקיע בקרן הון סיכון. זה לא ממש התחום שלי, לא הכרתי את האיש קודם. המצגת היתה מרשימה, הוא אמר דברים שנשמעו לי חכמים, ונראה איש נחמד. אבל כמו שקורה הרבה פעמים במצגות שצריכות לדבר לקהל גדול שהוא די חדש בנושא מסוים, המצגת נטתה לכיון הפשטנות. הרבה פעמים זה מרגיז אותי. אולי במקום לנסות להגיד כל כך הרבה דברים במעט זמן, תגיד פחות דברים, אבל יותר לעומק? לא משנה, זה לא הנושא כרגע. סליחה על הסטיה.
היתה לי הרגשה שהוא נוטה לכיון הפשטני, ומשפט אחד שלו פתאום ממש העלה לי את הסעיף. בענייני מדידה וסטטיסטיקות הוא אמר משהו כמו – עזבו אתכם מאנליטיקס מורכבים. את אף אחד זה לא מענין. פייסבוק מודדים מדד אחד בלבד – כמות ה-comments. זה הכל. ואם הם יכולים, אז גם אתם כמובן.

למה זה הרגיז אותי?

קודם כל – כי אני שונאת שנותנים דוגמאות בלתי אפשריות. די כבר עם "עיצוב כמו דף הבית של גוגל", די כבר עם "לחנך את השוק ולחדש כמו אפל". רובנו הגדול, המכריע, לא עובדים עבור חברות ענק שיכולות להרשות לעצמן לעבוד בצורות האלה. לשאוף להיות כזו חברה זה לגיטימי לחלוטין, אבל בדרך צריך להסתכל על דברים בצורה אחרת. אין מה לעשות.

שנית, אני לא מאמינה שזה נכון שפייסבוק מסתכלים רק על כמות ה-comments. אני חושבת שאני יודעת מה המקור לתובנה הזו (מיד אסביר), אבל אני אומרת לכם, במידה רבה מאוד של בטחון, שפייסבוק מסתכלים על עוד ה-ר-ב-ה מדדים. לדוגמא – המדד הפשוט של Pageviews מעניין אותם מאוד מאוד מאוד. הוא המדד הקשור בצורה הישירה להכנסות, הוא הסיבה המרכזית שהם משנים את העיצוב כמו שהם עושים, ועוד ועוד.

שלישית – כי גם אם זה נכון (וכמו שאמרתי – יש בזה כנראה גרעין של אמת), הסיפור הוא הרבה יותר מורכב. להבנתי, פייסבוק מסתכלים עכשיו על כמות התגובות של משתמש כמדד העיקרי והחזק ביותר של engagement. זה הסיפור. הם הגיעו למסקנה שתגובה היא מדד מאוד מאוד חזק לרמת המעורבות של משתמש במערכת, ומנבא טוב להרבה דברים אחרים (כמו הסיכוי שהמשתמש יחזור, יקליק על מודעה, יצרף עוד חברים, וכו'). אבל הנקודה היא שהם חקרו הרבה מאוד מדדים שונים, לפני שהם הגיעו למסקנה שמספר התגובות הוא מדד חשוב. יכול להיות ש"מספר הזהב" עבור פייסבוק הוא כמות התגובות שמשתמש מגיב, אבל זו לא סיבה להאמין שאפשר להתרכז במדד אחד להצלחת חברה, ובזאת לסיים את כל ענייני הסטטיסטיקות.

והנה הצד השני של המטבע – אוריאל אוחיון, גם הוא איש הון סיכון, וגם יזם בעצמו, כתב לאחרונה פוסט שטוען טענה דומה – אבל הפעם מוצדקת! אוריאל לא אומר שיש מדד אחד וכל השאר לא שווים כלום. אבל הוא כן אומר שיש "מספר זהב" אחד, שהוא ה"דופק" של האתר, ואותו חייבים לזהות ואחריו צריך לעקוב באדיקות.
או! זו קביעה שאני יכולה להסכים איתה לחלוטין. בכל חברה/אתר המספר הזה יכול להיות אחר. זה יכול להיות כמות המבקרים, זה יכול להיות הזמן שהם נמצאים באתר, כמות הקניות, כמות ההפניות, כמות ה"לייק" או כמות התגובות – בכל שרות זה מספר אחר, שמנבא או מעיד בצורה הכי טובה על מצב העסק.

חשוב – המספר הזה הוא לא הסטטיסטיקה היחידה שאתם צריכים לעקוב אחריה. ממש לא. יש עוד הרבה דברים חשובים. אבל זה המספר שלפי הבדיקה שלכם מעיד בצורה הכי ברורה, ישירה, קלה למדידה על רמת ההצלחה של האתר. זה המספר שצריך לבדוק כל בוקר וערב, ולהיות מסוגל לשלוף אותו בכל רגע. זה המספר שצריך להבין כל תנודה בו. ואיך מבינים את התנודתיות? עם מספרים נוספים כמובן.

בקיצור – אף פעם אל תאמינו לקביעות פשוטות מדי.

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 10 ינואר, 2012 בקטגוריה מוצר • תגים: ,  • תגובה אחת

ושוב הפרסומות בטלויזיה (מעצבנות)

לא מוכנה לסבול בימים אלה…

פרסומות בעברית עם דיבוב שלא ממש מסונכרן – התרגלנו כבר לפרסומות שבהן שחקניות מפורסמות מדברות עברית (הכי קלאסי זה לוראל, לא? עם אנדי מקדואל וג'יין פונדה מדברות עברית שוטפת…). אבל אם כבר השקעתם בפרסומת שצולמה בארץ עם שחקנים דוברי עברית, למה לא לעשות גם את הסינק לדיבוב מושלם? להבנתי מה שקורה הוא שמצלמים שחקנים, אבל את האודיו מקליטים עם שחקנים אחרים (שנבחרו אני מניחה בגלל הקול שלהם) אבל הסנכרון לא מושלם, והכל נראה, איך לומר… חובבני? דוגמאות בולטות – אורל בי והמומחה שלהם, ונדמה לי שגם קינדר והאמא שמשחקת עם הילדים.

המציג אינו רופא/כבאי/חייל – די, נו, די עם זה! לא באמת חשבתי שהבחור שחוזר מהצבא ואמא מכינה לו מרק הוא חייל. לא באמת חשבתי שמכבי האש התנדבו לשחק בפרסומת על ענין כיבוי מכשירי חשמל לפני שיוצאים מהבית (דרך אגב – מהפרסומת הזו למדתי שהמונח החדש הוא "לוחמי האש", טוב אני אשתוק).

פרסומות שעובדות על הזעזוע – ריטה מספרת סיפור סיוטי על ילד שאמא ואבא צועקים עליו שהוא אכל להם את האוכל (מישהו זוכר למה הפרסומת? ל"רוח הישראלית"), או "לאבא שלי יש סולם… כי הבטיח הוא לי…". אולי זה בגלל מצבי העדין, אבל לא נראה לי. הפרסומות האלה פשוט מזעזעות, מוציאות את החשק לחיות, ולא שום דבר אחר.

אבל אם בכל זאת אנסה לסיים במילה חיובית – הפרסומת של הבייגלה הדקים דקים מצאה חן בעיני מאוד. זוכרים את הפרטים הקטנים? בן גוריון הילד משחק בפינה, השימוש ביידיש, הביצוע – פשוט מקסים.

חג חנוכה שמח לכולם!

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 21 דצמבר, 2011 בקטגוריה כללי , שיווק • תגים: , ,  • תגובה אחת

הדבר החשוב ביותר בעבודה

מה הדבר שהכי הכי חשוב לכם בעבודה?

המשכורת, כמובן. הרי רובנו אומרים לעצמנו שאם לא היינו צריכים את המשכורת לא היינו עובדים, בוודאי לא בעבודה הנוכחית, נכון?
טוב, אז המשכורת היא הקריטריון הראשון. ומה השני? שיהיה מעניין? לעבוד עם אנשים טובים? נעימים? חכמים? האפשרויות ללמוד ולהתפתח? השורה בקורות החיים? שעות העבודה? התנאים? יש הרבה קריטריונים כשבוחרים עבודה חדשה, וכל זה תקף כמובן אם יש לך אפשרויות בחירה.

אני מוצאת שכמו בכל תהליך של בחירה בחיים – לאט לאט מתבהרים הקריטריונים, ומבינים מה באמת חשוב, ומה נחמד, אבל לא הכרחי. בחיי העבודה והמשרד, תמיד היתה לי הרגשה שיש דבר אחד שהוא קריטי – הבוס. המנהל או המנהלת הישירה, להם אני מדווחת. לאחרונה אני מבינה שזה ה-קריטריון.

שתי דוגמאות מהירות, שתיהן מהחיים האמיתיים, מה שנקרא – השמות שמורים במערכת.

בחור אחד, מאוד מוכשר, עבד בחברת סטארט אפ אחת, מאז ימי הלימודים באוניברסיטה. החברה לא עשתה שום דבר יותר מדי מעניין, אבל כשהוא היה סטודנט הם הציעו לו תנאים טובים, אז הוא הסכים.
במשך הזמן, החברה שינתה פוקוסים, ועשתה כל מיני דברים שונים. אף אחד מהם לא היה באמת מעניין. יותר מזה, הבחור שלנו הוא בחור די חברותי, אבל בחברה הזו הוא לא ממש מצא את עצמו. האנשים לא היו ממש לטעמו, והוא מצא את עצמו די לבד.
מבחינה מקצועית הוא התעסק בנושאים שעניינו אותו, אבל לא היה שם אף אחד באמת מבריק להתייעץ איתו או לדסקס איתו עניינים, הוא פחות או יותר היה לבד גם מבחינת הרמה המקצועית. זה נחמד להיות "זה שיודע", אבל לפעמים חסר מישהו ללמוד ממנו.
אבל הבוס היה חכם. זיהה שמדובר בבחור מאוד מוכשר, ודאג לכך שהוא יהיה מרוצה. דאג שהתפקיד שלו ינוקה מהחלקים הלא מעניינים. דאג לתת לו את כל הדברים שהיו חשובים לו – עצמאות, יכולת לעבוד על פרויקטים לבד, יכולת לקדם דברים חדשניים.
ומה יצא? יצא שאפילו שהחברה לא משהו, ואפילו שהאנשים לא ממש לטעמו, הבחור החזיק בחברה הזו 6 שנים. 6!!! אתם מכירים דברים כאלה?

דוגמא שניה. בחור אחד, מאוד מוכשר, עבד בסטארט אפ חלומי, שהקים יזם עם רקורד מאוד מרשים. הטכנולוגיה היתה הדברים הכי חדשנים שיש כרגע. האנשים נבחרו אחד אחד והיו נבחרת החלומות. פשוט חברה מהסרטים.
אבל הבוס, הבוס. הוא היה בלתי נסבל. איש לא נעים ברמה האישית, שלא רואה אף אחד ממטר, שעוסק בלסכסך בין העובדים, ולהוציא להם את המיץ.
ומה יצא? יצא שאחרי פחות משנה, ולמרות כל הפיתוים וההבטחה הגדולה, הבחור המוכשר שלנו כבר חושב על איך לברוח.

בקיצור – הבוס הבוס הבוס.  בוס טוב יכול להיות הגנה בפני ארגון לא מוצלח, ובאותה מידה בוס לא טוב גם בארגון הטוב ביותר יכול למרר את החיים ולהוציא את כל החשק מהעבודה.

הבעיה בכך שהבוס הוא קריטריון המפתח היא שקשה מאוד להעריך איך יהיה הבוס לפני שמתחילים לעבוד. מצד שני, אם מכירים בכך שבאמת מדובר בקריטריון מפתח, לפחות יודעים מה לבדוק, מה לנסות לשאול בתהליך חיפוש העבודה.
כשאני מראינת, וגם כשאני מנהלת, אני מקוה שאני מספיק טובה בכדי שאנשים ירצו וישמחו לעבוד בצוות שלי.

ומה אתכם? מסכימים? לא מסכימים? מצליחים לשים פס על הבוס ולהנות גם כשהוא לא משהו?

 

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 19 דצמבר, 2011 בקטגוריה תרבות אירגונית • תגים: ,  •  תגובות 7

פרד ווילסון וה – Samdroids

 

גם בימים מאוד עמוסים, כשאני לא ממש מצליחה להתעדכן בבלוגים שמעניינים אותי, וקורא ה-RSS שלי נוזף בי עם אלפי פוסטים שעוד לא הסתכלתי אפילו על הכותרת שלהם, את הפוסטים של פרד ווילסון אני קוראת.
אני שואלת את עצמי למה דווקא את הפוסטים שלו, והתשובות דווקא די ברורות לי.

ראשית, הוא כמובן מעניין – מדובר באיש חכם ומעניין, מעודכן עד לטרנד האחרון וחוזה טרנדים בעצמו. מהפוסטים שלו עולה האהבה שלו לתחום האינטרנט, לאנשים שעוסקים בו, ובכלל אהבה לבני אדם. הרבה בלוגים מקצועיים עסוקים בלהיות מגניבים ובקורתיים, וקצת נמאס לי מהטון השלילי/מזלזל/ציני. נעים לקרוא מישהו שלא מתביש להיות חיובי.

מעבר לכך, הפוסטים שלו קצרים ולא טרחניים. הוא מקפיד לכתוב כמעט כל יום, אבל אם הוא עייף או בנסיעה הוא יספר שזה המצב, ויכתוב רק שתיים שלוש פסקאות. הוא גם משתדל לחנך וללמד, בטון מאוד חברותי ולא מאיים, היתה לו סדרה של פוסטים בימי שני שלמדו עקרונות בסיסיים שלומדים בתארי MBA, עכשיו יש לו סדרה של פוסטים שמסבירים מונחים עסקיים/טכנולוגיים, ובימי שישי יש fun friday, כשמו כן הוא.

אני גם מאוד אוהבת שהוא מקפיד ליצר קהילה סביב הבלוג, מגיב לתגובות בו, משתמש ב"חוכמת ההמונים" בכך שהוא מתיעץ, שואל, משתף, הוא מצליח ממש ליצור אוירה נעימה ויחודית בבלוג שלו.

בקיצור, בעוד שבלוגים אחרים מעלים אבק ברידר שלי, בבלוג שלו אף פעם אין פיגור של יותר משניים שלושה פוסטים.

הנה פרסומת של סמסונג שהוא המליץ עליה, ומאוד מצאה חן בעיני. אם כבר קראתם כמה פוסטים בבלוג שלי אתם יודעים שאני רחוקה מלהיות ממעריצי אפל, וראיתם כאן כבר את הפרסומת של ווינדוס מובייל שגם היא היתה סוג של נעיצת סיכה בבלון האיפון. אז עכשיו הגיע התור של סמסונג.

שבת שלום.

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 9 דצמבר, 2011 בקטגוריה סלולרי • תגים: , , , , , ,  • תגובה אחת

סמנכ"ל חטיבת תענוג והנאה

האם הכותרת חשובה? ה- TITLE, תאור התפקיד בין שלוש המילים שמצורף לשם בכרטיס הביקור. האם יש קשר בין הכותרת להגדרת התפקיד, למה שאתה עושה בפועל?

מה אמורה הכותרת להבהיר? בעצם שניים שלושה דברים, ולא יותר. את מהות התפקיד – מה אתה עושה בפועל, על מה אתה אחראי, ואת הדרגה שלך בארגון – האם אתה מנהל אנשים, האם את חברת הנהלה. בדרך כלל לא נלמד הרבה יותר מכך מכותרת התפקיד, למרות שלפעמים יש הפתעות.

פעם מישהו שאל מישהו מה באמת חשוב לו – מהות התפקיד או הכותרת. התשובה שנשמעת נכונה היא כמובן שחשובה מהות התפקיד ולא הכותרת, אבל זו לא בהכרח התשובה הנכונה. זו התשובה הנכונה אך ורק אם אתה בארגון קטן, שכולם יודעים מה אתה עושה, ואין לך יותר מדי ממשקים החוצה. ברגע שהתפקיד הוא ברגון יותר גדול, ושיש לך עבודה עם גורמים חיצנים כותרת התפקיד מקבלת משמעות, מפני שהיא הדרך שלך להציג את עצמך ולתת לאנשים להבין במהירות יחסית מה אתה עושה ומה רמת ההשפעה שלך בארגון.  יותר מזה, בעולמנו ובימינו, כשעוברים בין תפקידים כל כמה שנים, הכותרת חשובה כי היא נותנת אינדיקציה לרמת התפקיד שלך, ומסמנת עבור מגייסים/חברות וכו' – לאיזה כיון אתה מכוון בחיפוש התפקיד הבא.

כותרות, כמו פורנוגרפיה, הן ענין של גאוגרפיה. דירקטורים למשל – היו מוכרים בדרך כלל כחברים בדירקטוריון, ובשנים האחרונות, במקומות מסוימים כמו בארץ למשל, הם הפכו להיות כותרות תפקיד ניהולי, שאינו כרוך בדירקטוריון החברה.

כותרות, כמו כל דבר כמעט, הן גם ענין של אופנה. תפקיד האוונג'ליסט למשל, הוא תפקיד/כותרת חדשה יחסית, אבל לאחרונה בכל ארגון כמעט צץ אחד כזה, שתפקידו לקדם את המוצר/הטכנולוגיה בקהילה הרלוונטית.

יש מקומות שמקפידים לתת לכל עובד כותרת שממלאת את שני התפקידים בצורה ברורה, יש מקומות שמקפידים לתת כותרות מעורפלות ככל האפשר, או להמציא תפקידים שאף אחד לא יבין לעולם מה משמעותם.

ועכשיו לשתי כותרות התפקיד שהביאו אותי לכתוב את הפוסט הזה.

Head of Loyalty  – בכותרת הזו השתמש האיש שחתום על אימייל שמזמין אותי להצטרף למועדון יחודי של משתמשים בשרות אינטרנטי שאני לקוחה שלו (הדפסת תמונות). המייל הגיע אתמול, הוא מזמין אותי להצטרף ל-insiders club, לקבל הטבות מיוחדות, מבצעים וכו'. על המייל חתום מישהו עם הטייטל הזה. אם נבדוק לרגע האם הכותרת הזו עומדת בקריטריונים שהגדרתי כאן, נגלה שלא ממש. כלומר, נראה לי שמהות התפקיד די ברורה. בחברות הסלולר קוראים לזה "שימור לקוחות" (טייטל אהוב עלי במיוחד, שתמיד גורם לי לחשוב שהם רוקחים מרינדות מעניינות, טובלים את הלקוחות בהם, וסוגרים את המכסה לאורך זמן… אחרי שבועיים שלושה מורחים את הלקוח על טוסט חיטה מלאה… סליחה שאני נסחפת). מה שלא ברור מהכותרת הזו היא האם כבודו הוא ראש חטיבת הנאמנות, ולחברה יש עשרות אנשים שעוסקים בנושא הזה, או שמדובר באיזה לוחם בודד, שעליו הושיבו את כל ענין נאמנות הלקוחות, המסכן.

סמנכ"ל חטיבת תענוג והנאה – טוב, את הכותרת הזו אני מכירה כבר הרבה זמן, וחושבת עליה מדי פעם. מדובר בתפקיד אמיתי באחת החברות הגדולות בשוק הישראלי. זה לא נשמע כמו התפקיד הכי טוב בעולם? (ותחסכו ממני את ההקשרים הפורנוגרפים בבקשה). כאן, הכותרת שוב לא עומדת בקריטריונים, אבל בכיון ההפוך – דרגת האוחזת בתפקיד ברורה (סמנכ"ל חטיבה בחברה גדולה), אבל מה בדיוק תחום האחריות? מה עושה גברת הסמנכ"ל? מה המטרות שלה לרבעון הקרוב? איך מודדים הצלחה?

השמועה אומרת שבגוגל אנשים ממציאים לעצמם כותרות תפקיד. תרגיל מענין. אם היו נותנים לך להגדיר בעצמך את כותרת התפקיד שלך – האם היית הולך על כותרת מפוצצת, או על כותרת שמייצגת את מה שאתה עושה באמת? או אולי על משהו יצירתי?

הנה התרגיל להיום קוראי היקרים – אנא הציעו כותרות מעניינות לתפקידים. מאמללת המנכ"ל וסמנכ"ל הקיטורים כבר תפוסים.

 

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 4 דצמבר, 2011 בקטגוריה שונות , תרבות ארגונית • תגים: , ,  •  תגובות 3

קחו את האנשים הכי טובים.

אתם מכירים את המחשבות האלה, אני בטוחה. "אם אני הייתי המנכ"ל…" "כשתהיה לי חברה משלי*, אני…". הרבה פעמים אנחנו חושבים מחשבות כאלה בהקשר ביקורתי, כשאנחנו לא מרוצים מאיך שדברים נעשים בחברה שאנחנו נמצאים בה. לשמחתי, בחברה שאני עובדת בה כרגע הרבה פעמים אני חושבת מחשבות כאלה דווקא בהקשר החיובי, אני לומדת איך לעשות דברים. אז אחרי שעבדתי כבר בכמה וכמה חברות – מסטארט אפים קטנטנים ועד חברות ענק, הרשו לי לחלוק אתכם את התובנה שבעיני היא הכי הכי חשובה.

קחו אך ורק אנשים מעולים לעבוד אצלכם. וזה תקף לכל תפקיד, בכל רמת ידע וניסיון. 

אז תגידו – נו, ברור, שאנחנו רוצים אנשים מעולים. אבל לא תמיד אפשר – לא תמיד יש בשוק, לא תמיד יש לנו את התקציב, לא תמיד יש לנו את הזמן לחפש, לא תמיד יודעים מראש אם מישהו יהיה מעולה או לא.
או, בשביל זה אני כאן, בשביל לפרק את ההתנגדויות שלכם, ולהוכיח לכם שתמיד תמיד תמיד צריך להתאמץ ולמצוא אנשים מעולים.

למה זה כל כך חשוב? זה הכי חשוב. זה יותר חשוב מכל דבר אחר. למה? כי מהנסיון שלי אנשים מעולים מוכיחים את עצמם ונותנים ערך כל יום כל יום, בעוד שאם לקחת מישהו לא מעולה (אפילו ממוצע, שלא לדבר על פשוט לא טוב), אתה משלם על זה כל יום. כל יום.

בואו נגדיר מה זה אנשים מעולים. אז בעצם יש לזה בעיני שלוש רמות. ראשית, הם צריכים להיות פשוט תותחים במה שהם עושים. אם זה תכנות, אם זה שרות לקוחות, אם זה אדמיניסטרציה (שלא לדבר על ניהול מוצר כמובן!).
הם צריכים להיות תותחים קודם כל כי אתם רוצים לבנות מוצר מעולה, ובשביל זה צריך לדעת מה עושים. שנית, כי בדרך כלל אין יותר מדי אנשים שעושים את אותו הדבר, ואין מי שישקיע את הזמן שבאמת צריך בשביל ללמד, וכל אחד צריך לעשות את החלק שלו בצורה הטובה ביותר.
ברמה השניה, הם צריכים להיות תותחים מבחינת הגישה. הם צריכים לאהוב את מה שהם עושים, לאהוב את התפקיד, ולהגדיל ראש בכל דרך אפשרית. הם צריכים להיות מהסוג שמציע פתרונות, לא רק מציף בעיות. הם צריכים להיות מהסוג שמתעניין בכל מה שקורה מסביב ומגדיל ראש ומוצא קישורים בין דברים ותורם גם במקומות שהם מעבר להגדרת התפקיד הקלאסית שלהם.
וברמה האחרונה – הם צריכים להיות אנשים שנעים לעבוד איתם. כאן אני צריכה לסייג – לא כולם צריכים להיות חברים, לא בכל תפקיד נדרשים אותם כישורים חברתיים, אבל עדין בחברה האידיאלית שלי אין מקום לאנשים שאין להם יכולת בסיסית לתקשר עם אחרים, נימוסים בסיסיים, ובאופן כללי שהם בני אדם. אני מכירה מקומות שמוכנים לסבול חלאות, רק כי הם "גאונים בתחומם". אני לא מאמינה בזה. טיפוס אחד בעייתי יבריח אחרים, ולא השגת כלום.

אז תגידו – לא תמיד יש אנשים זמינים בשוק, ואין לנו זמן להשקיע בחיפוש. צריך מישהו עכשיו. ואני אומרת – תמיד יש. זה רק עניין של סבלנות בחיפוש, ולשלם את המחיר שצריך. סבלנות בחיפוש בדרך כלל אין. אנחנו צריכים בנאדם עכשיו. לא, אנחנו צריכים אותו כבר אתמול. אין לנו זמן, ועדיף להתפשר ולקבל מישהו שיתחיל עכשיו מאשר לחפש עוד חודש.  אני לא מסכימה. אני פשוט לא מסכימה.  עדיף לחכות עוד חודש. מישהו בינוני, או גרוע מזה, הרי יקח לכם חודש נוסף להכשיר עד שתראו תוצרת אמיתית. וגם אז, זו לא תהיה תוצרת ברמה שאתם באמת רוצים. לא להתפשר, לא להתפשר. לחכות ולמצוא את הבנאדם הכי מתאים.

אז תגידו - אין לנו תקציב. התקציב שלנו מוגבל, ואנחנו חייבים להסתפק במה שאנחנו יכולים להשיג בתקציב הזה. אני אומר – תגדילו את התקציב. ברצינות. תגדילו. זה הגיוני, גם כלכלית, ביותר מדרך אחת. ראשית, אם תקחו תותח – הוא יעבוד הרבה יותר מהר, יתן תוצרת הרבה יותר איכותית, וכך תוכלו להוציא את המוצר יותר מהר ולהרויח יותר. אני יודעת שזה פשטני, אבל זה נכון. יותר מזה, בואו ניקח דוגמא. נניח שאנחנו לוקחים מתכנת סביר, שעושה את העבודה, אבל לא מגדיל ראש אפילו במילימטר. אז אנחנו מפחדים לתת לו לתקשר עם לקוחות (במקרה של באג או בעיה), כי הגישה שלו בעייתית. אז מהר מאוד צריך גם אנשי שרות לקוחות, כי מישהו צריך לתקשר עם הלקוח, לא? אז הנה הבנאדם היותר זול, בעצם גרם לנו להוצאה הרבה יותר גדולה, שאחרת היינו יכולים בכייף לדחות.

ולסיום – לא תמיד יודעים אם מישהו יהיה מעולה או לא. לפעמים צריך לקחת הימור, לפעמים גם אחרי שלקחנו מישהו מאוד מבטיח, מתגלה שהוא פשוט לא כזה מדהים. אז אני אומרת – תחתכו. אין טעם להחזיק מישהו שלא מספיק טוב. נכון, זה לא פשוט. לפטר זה הדבר הכי מזעזע שצריך לעשות. אבל המחיר גדול מדי. הגיע מישהו, עבד חודש, חודשיים, ראיתם שזה לא זה – תחתכו. סביר להניח שגם הוא כבר הרגיש ויודע, ולא מאוד טוב לו, והוא צריך למצוא את המקום שמתאים לו. זה לא אתכם.

בקיצור חברים – קחו רק אנשים מעולים לעבוד איתם. זה הופך את כל העסק לתענוג, וזה גם משתלם מבחינה עסקית. יותר טוב מזה?

מסכימים? לא מסכימים? תנו בתגובות!

 

* אני לא באמת חושבת שאי פעם תהיה לי חברה משלי. לא כי לא הייתי רוצה, אני פשוט לא חושבת שאני הטיפוס היזם. למרות שכמו שאומרים -.never say never

 

 

 

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 10 נובמבר, 2011 בקטגוריה שונות • תגים: , , ,  •  תגובות 7

אני זה אני זה אני?

מדהים אותי לפעמים איך יש מחזוריות בחשיבה ובמודלים של סטארט אפים ברשת. רעיונות שראינו לפני כמה שנים, וממש לא הצליחו, צצים וחוזרים כל כמה שנים במחזוריות.

אני נתקלת בזה בתקופה האחרונה בהקשר של הרשתות החברתיות היעודיות, ושלל אתרים שמאפשרים למשתמש "לנהל את הזהות שלו ברשת". למה הכוונה? ההנחה הבסיסית היא שאנשים לא רוצים לחלוק יותר מדי מידע עם יותר מדי אנשים, ורוצים להיות מסוגלים לחשוף סוגים שונים של מידע בפני אנשים שונים.

הדוגמא הברורה היא גוגל+ כמובן. מי מכם משתמש פעיל בשרות הזה? אני לא נכנסתי כבר שבועות. אני מקבלת מהם הודעות בערך פעמיים ביום שאנשים שאני לא מכירה הוסיפו אותי למעגלים שלהם, ולא ברור לי למה. הרי לא עדכנתי שם שום דבר חדש כבר חודשים, למה שמשהו יטרח לשים אותי במעגל כלשהוא? ובכלל נשאלת השאלה – האם אנשים באמת עובדים עם מעגלים שונים? במקרה של גוגל+ אני מניחה שכן, אנשים משתמשים במעגלים לפחות בשלב הראשוני, ולו רק מפני שגוגל עשו עבודה טובה בהסבר של המעגלים, והממשק נוח לשימוש. אבל שמעתי הרבה תלונות על הענין שניהול המעגלים הוא מטלה שאנשים פשוט לא רוצים להתעסק בה.

חוץ מגוגל+ הגדולה והמפורסמת, כל כמה ימים מוצגת רשת או פלטפורמה חדשה, שמאפשרת לאנשים לתקשר רק עם קבוצה ספציפית של אנשים אחרים. למשל זו המיועדת לתקשר עם השכנים באזור המגורים שלך, רשתות לאוהבי חתולים, לגיימרים, ועוד ועוד. בערך באותה כמות של רשתות ספציפיות, אפשר למצוא גם פלטפורמות שמאפשרות לכל דיכפין להקים רשת משלו. רשת משלך היא למעשה אתר שמאפשר לא רק להעלות תכנים, אלא גם ליצור רשת של משתמשים, קהילה, שכל חבר בה מחזיק עמוד פרופיל, ויכול לעדכן ולתרום לקבוצה. הפלטפורמות האלה כמובן מדגישות את ענין הפרטיות, השליטה במידע, העובדה שהמשתמש לא בהכרח רוצה לחשוף בפני כל העולם, או אפילו בפני כל ה"חברים" שלו, את כל מה שהוא עושה.

כך שכמו שאתם מבינים, אם מישהו רוצה הוא יכול היום, בקלות רבה, להיות חבר בעשרות רשתות חברתיות שונות, קהילות ברשת, לפתוח בעצמו קהילה מכל סוג, ולנהל מספר רב של זהויות, בשמו האמיתי ובשמות אחרים – הכל אפשרי.

אבל אם אני אשאל אתכם האם אתם אכן חברים בהרבה מיקרו -קהילות שכאלה, האם הרמתם קהילה מקוונת כזו בעצמכם, התשובה קרוב לוודאי תהיה לא. אפילו אתם, הקוראים המוצלחים של הבלוג האיכותי הזה, שכולכם מבינים באינטרנט יותר מהמשתמש הממוצע (כן, גם את שנרשמת ללינקדאין אחרונה – הנה, אפילו את רשומה לרשת חברתית, ואפילו רשת "נישה").  אפילו אתם, לא התמכרתם לניהול של כמה זהויות ברשת. ניחוש שלי? ניסיתם, אבל החלטתם שזה לא שווה את זה.

איפה אנחנו כן? בפייסבוק כמובן. כולנו יודעים שהרשת החברתית הגדולה והפעילה ביותר היא פייסבוק.  שלושת העקרונות הבסיסיים של פייסבוק מראשיתה היו בדיוק הפוכים לעניין "נהול הזהויות": פייסבוק הכריחה משתמשים להזדהות בשם אמיתי (וכתובת מייל אמיתית ומוכרת בשלב הראשון), רשימת החברים של כל משתמש חשופה לכל משתמש אחר (נדמה לי שעכשיו הם כבר מגבילים את זה), וכמובן ה"קיר" המפורסם.

עקרונות אלה יצרו שתי תוצאות ברורות – הראשונה, היה קל מאוד להתנהל בפייסבוק. הפיצ'רים העיקריים – התקשרות עם חברים וכתיבה על קירות הם פשוטים מאוד להבנה ולשימוש. התוצאה השניה – אובדן הפרטיות והמורכבות שלעתים נדרשת באינטראקציה חברתית. בהתחלה כולם עסקו בלאסוף עוד ועוד "חברים" (ודיונים על מהו חבר פרנסו כל בלוגר ובלוגר), ואז פתאום גילו שגם השכנה של החבר הראשון מכיתה ד' פתאום יודעת מה עשיתי במסיבה ביום שישי האחרון… ואולי זה לא באמת במקום. אז התחילו ענייני הפרטיות והקונטרולים השונים שפייסבוק מאפשרים לצורך העניין, החל מהגדרת רשימות שונות של קשרים, ועד להגבלה של כל תמונה או סטאטוס לרשימה ספציפית של אנשים. להערכתי, השימוש בפיצ'רים האלה הוא מינורי בהשוואה לשימוש  בפיצ'רים הבסיסיים. אני אגדיל ואומר שאם יותר מעשרה אחוז מהמשתמשים של פייסבוק משתמשים ביכולות האלה בצורה מושכלת ורציפה, זה יפתיע אותי.

המסקנה היא שהנוחות היא האלמנט החשוב ביותר לרב המשתמשים. זה קל, זה נח, זה נותן פתרון טוב – אז נשתמש בזה. להשקיע בניהול זה משהו שרב האנשים פשוט לא מעוניינים לעשות. אם תרשו לי לקחת את כל זה לרמה קצת יותר תאורטית – השאלה הפסיכולוגית שעומדת מאחורי כל אלה היא האם האדם הוא אישיות אחת, וכל הצדדים והפנים שלה הם בעצם אחד וחשופים לכל מי שהאדם בקשר איתו, או שאנשים למעשה מנהלים סוגים שונים של פרסונות במקומות שונים בחייהם, אינם חושפים בהכרח את הצדדים השונים באישיות שלהם בפני כל מכריהם, ומעדיפים לשמור חלקים שונים בחייהם נפרדים זה מזה.  התשובה היא לדעתי ברורה – בחיים האמיתיים, בני אדם הם יצורים מורכבים. אבל בעולם הוירטואלי, אנשים עדין בוחרים בנוחות על פני המאמץ של ניהול זהות מורכבת.

ובכל זאת, בשבועות האחרונים אני רואה פרץ של חברות ומוצרים שנועדו לאפשר למשתמשים שליטה יותר טובה במידע שהם חושפים.

למה אני חושבת שזה לא ילך? איך אני יכולה להיות כל כך נחרצת בקביעה שאין באמת צורך בכל הרשתות היעודתיות האלה? ובכן, התשובה היא נסיון. כמו שאומרים -been there, done that.  אני מכירה את זה גם מהזוית של הסטארט אפ הקטן שזיהה את הבעיה (הבעיה הכפולה בעצם – גם בעית הפרטיות, וגם ענין האישיות המורכבת), והחליט לפתח מוצר שיתן מענה, וניסה, ופיתח מוצר שכולם אמרו שהוא ממש מוצלח, ובכל זאת בפורמט הזה ועם המטרה הזו – המוצר לא תפס. אני מכירה את זה גם מהזוית של השחקן הגדול ביותר בשוק – החברה שפתחה את הפלטפורמה שהכי הצליחה עבור רשתות חברתיות יעדותיות שכאלה, הם גם היו סטרט אפ, שהובילו האנשים הבכירים והמנוסים ביותר בתעשית האינטרנט – וגם הוא לא ממש תפס והיום החליף בעלים ודי מקרטע.

אז איך באמת מסבירים את הפריחה של המוצרים האלה בחודשים/שבועות אחרונים? אני מניחה שהרבה מהם פשוט לא מכירים לעומק את הדוגמאות המוקדמות יותר, או שלא הפנימו את הלקח, או שבטוחים ש"הם יעשו את זה יותר טוב", והפעם זה יצליח. כל אחת מהסיבות אפשרית -ויכול להיות שהשוק השתנה, ועכשיו דווקא יש מקום לפתרונות כאלה. אבל אני מודה שאחרי הניסיון שלי, ומהסתכלות וניתוח של הצורך הספציפי הזה במשך ארבע שנים, אני חושבת שהצרכן פשוט ממשיך לבחור בצורה עקבית באפשרות הקלה לשימוש, ואף אחד מהמוצרים החדשים עוד לא שכנע אותי שהוא יצליח במקום שאחרים נכשלו.

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 6 נובמבר, 2011 בקטגוריה כללי , מוצר , רשתות חברתיות • תגים: , , , , , , ,  • אין תגובות

שאלות בראיון עבודה לתפקיד מנהל/ת מוצר (חלק 2)

בעיני ראיון הוא סיטואציה שיש בה שני צדדים כמעט שווים. כלומר, נכון שבדרך כלל יש מרואין שמנסה להרשים את המראין ולקבל הצעה, אבל לדעתי גם למראין יש כאן אינטרס עליון להרשים את המועמד על מנת למשוך את המועמדים הטובים ביותר.

לאנשים טובים יש עוד הצעות, ואם נניח שהמגייס רוצה שהטובים ביותר יבואו לעבוד אצלו – הרי שיש לו אינטרס ליצור תחושה טובה ולשכנע את המועמד/ת שהם רוצים לעבוד אצלו בארגון או בצוות, ולא בשום מקום אחר.

לראיון יש דינמיקה משלו, ואני לא אחשוף כאן את הדרך שלי לראין או את כל השאלות. כמו שכתבה לאה בתגובה לפוסט הקודם – חשובה מאוד היכולת לדבר על מוצרים שנהלת, הצלחות, כשלונות, תהליכים. מעבר לכך, החלטתי לחלוק אתכם שלוש שאלות עקריות שאני שואלת, שהן בעיני חשובות לתפקיד של ניהול מוצר ומהנסיון שלי מעידות בצורה טובה על דרך החשיבה והעבודה של המועמדים.

אני יודעת שיש חברות שנותנות תרגילים שונים להכין בבית. למועמדים רבים יש רתיעה מתרגילים כאלה (אני עושה בשבילהם עבודה! והם לא משלמים לי!),  לדעתי זו דווקא טכניקה לא רעה לקבל אינדיקציה על הדרך שבה המועמד עובד, והעובדה שמוציאים את זה מהסיטואציה של הראיון מורידה קצת מהמתח  ועשויה לאפשר למועמד להציג את היכולות שלו בצורה יותר טובה. מצד שני – זו אכן דרישה להשקעה מצד המועמד, ואני מעדיפה תמיד את השיחה ומרגישה שאני מקבלת תחושה יותר טובה מי הבנאדים ומה הוא מסוגל כשמדברים.

שלוש שאלות שאני שואלת:

1. איך למדת להיות מנהל מוצר?
כולנו יודעים שאין "בית ספר למנהלי מוצר", ואין תעודה אחת מקובלת. אני גם לא מצפה שאנשים יספרו לי על התעודות שיש להם, כי בארץ זה מאוד נדיר. אם אכן השלמת את אחד הקורסים של החברות הבינלאומיות ((או החברה הישראלית) זו כמובן נקודת פתיחה טובה. מה שמענין אותי בתשובה הוא כמובן באמת איך המועמד למד את התפקיד, אבל יותר מזה – מה הוא חושב שכלול בתפקיד. כי מה שלמדת, זה מה שאתה עושה.
שאלת המשך היא איך אתה ממשיך להתפתח בתחום. גם כאן התשובות מעניינות. מי שחי את התחום – אני מצפה שהוא גם יקרא בנושא באופן שוטף, יכיר את הבלוגים העקריים, את הארגונים המרכזיים, לפחות ישמע על הכנסים המקצועיים אם לא ישתתף בהם, וכו'.
טיפים: כשאני שואלת אם אתה קורא בלוגים בנושא, אל תענה "בוודאי בוודאי" אם זו לא האמת. כי השאלה הבאה תהיה – איזה למשל? ואם בתשובה לשאלה הזו לוקח לך 5 דקות לענות, ואז אתה אומר "דהמארקר"… אז זו לא תשובה מאוד טובה.

2. תני דוגמא לאתר או אפליקציה שאת חושבת שהם פשוט מצוינים, והסבירי למה.
זו שאלה שבעיני היא בסיסית ביותר, אבל המון אנשים נופלים בה. אין להם שום דוגמא. הם לא יכולים לחשוב על אתר שהם ממש מרוצים ממנו. אז אני אומרת – אם כך, תני דוגמא לאתר שאת חושבת שהוא גרוע. איום ונורא.  אם גם על השאלה הזו אין לך תשובה בשלוף – אני נורא מצטערת, אבל לא נראה לי שאת חושבת כמו מנהלת מוצר ביום יום.  זה אולי נשמע לכם חמור, אבל בעיני מי שהוא באמת מנהל מוצר של מוצר אינטרנטי – מסתכל על כל אתר שהוא מגיע אליו בעזרת העדשות המקצועיות. פשוט אי אפשר להמנע מזה.  כל מנהל מוצר טוב שאני מכירה, יכול מתוך שינה לספר על שלושה אתרים או אפליקציות שהוא היה מת להיות המנהל שלהם, שהוא מתרשם מאיך הם עושים דברים, וכמובן גם לתת 10 הצעות לשיפורים.

שיהיה ברור שמה שלא תהיה התשובה  אני אבקש הרחבות והסברים. זו בעצם השאלה – אתם יכולים לבחור אפליקציה שאני לא מכירה, או אתר שאני חושבת שהוא לא טוב, וזה בסדר גמור. השאלה היא איך אתם מסבירים למה אתם חושבים שזו דוגמא למשהו טוב.  ההסבר הוא מה שאני מחפשת. לראות שאת חושבת כמו מנהלת מוצר – שאת להסתכל על הדברים הנכונים מבחינת תסריט שימוש, מבחינת שמישות, מבחינת מגבלות טכנולוגיות, וכו' וכו' וכו'.
טיפים: אל תענו שהאתר הכי מעולה הוא גוגל, וגם לא האתר של אפל. יש גבול לקלישאות. אם אתם עונים את אחת מהתשובות האלה, תהיו מוכנים לשני דברים – הראשון שאני אתחקר אתכם  בדיוק כמו שתארתי למעלה, והשני שאני אבקש דוגמא נוספת.

3.אני בוחרת אתר/אפליקציה ושואלת עליהם שאלות
אני מעלה על המסך אתר כלשהוא, ושואלת מה דעתכם. זה יכול להיות האתר של החברה שלי או המוצר שלי (ואז מי שהתכונן הרויח!) או אתר אחר לגמרי.  שוב, הענין הוא לראות איך המועמד חושב. על מה הוא מסתכל.  הצפיה הראשונה שלי היא שהמועמד יתחיל לשאול שאלות – למי האתר הזה מיועד, איזה צורך הוא פותר, מה הפונקציונליות העיקרית. אני מצפה גם שאם הוא לא מכיר את האתר בכלל, הוא ירצה להתנסות לדקה- ללחוץ על כמה כפתורים, לראות איך עובדים תפריטים, להכיר יותר טוב.
טיפים: אל תגידו לי" נראה לי אתר בסדר גמור". אני לא ממציאה, זו היתה תשובה של מועמדת. אם זו התשובה שלך – לא הבנת שאת בראיון עבודה. גם אם האתר נראה לך בסדר גמור (ותראו לי מנהל מוצר אמיתי שאתר נראה לו "בסדר גמור"), בסיטואציה שאת נמצאת את צריכה לתת קצת יותר מזה – מה בסדר?
עוד טיפ – לא להדבק לאלמנט אחד ולחבוט בו בלי להסתכל מעבר. נכון, אבחנת מיד שיש כאן בעית צבעוניות, והכפתורים לא ברורים. מעולה. קבלת נקודה. הלאה. אם את לא מצליחה לתת לפחות שתים שלוש דוגמאות של דברים טובים, ושתיים שלוש של דברים לא טובים , אלא נתקעת בנקודה האחת הזו, מה זה אומר על איך שאת מתסכלת על דברים ביום יום?

עד כאן מהצד שלי חברים. מה אתם חושבים? האם אני קשה מדי? רכה? יש לכם שאלות אחרות? שאלו אתכם שאלות יותר טובות? שתפו!

לחלק הראשון  - עצות להתכוננות לראיון 

 

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 18 אוקטובר, 2011 בקטגוריה מוצר , שונות , תרבות ארגונית • תגים: , , ,  •  תגובות 4