אני בדרכי חזרה משבוע של נסיעה, שכללה יומיים בניו יורק ושלושה ימים ב-Salt Lake City, Utah. הגעתי לכאן בלי ציפיות, והעיר הזו עדין הצליחה להפתיע אותי. כבר כמה ימים שאני מנסה להבין בדיוק מה מפתיע אותי כאן, ועדין אין לי תשובה טובה. ובכל זאת, כמה מחשבות.
- SLC היא עיר המרכז של הקהילה המורמונית. עדין לא הבנתי את הדת/כת הזו. הסיפור שלה נשמע כמו שילוב בין פנטסיה לקומדיה אירונית. משהו לא ברור לחלוטין.
- העיר ממוקמת בתוך עמק שטוח לחלוטין, שמוקף בשורת הרים גבוהים ומושלגים. הרים מושלגים בשבילי כילדה שגדלה בכפר סבא זה בדרך כלל אומר “שוויץ”, אבל כאן הנוף לגמרי אחר. העיר נעה בגוונים של אפור וחום, וההרים מסביב חומים עם כיפות שלג. אין כאן ירוק כמעט בכלל. אין כאן צבע כמעט בכלל. יש רגעים שזה נראה כמו סרט בשחור/חום ולבן.
- העיר נקיה, שלא לומר מצוחצחת. דאון טאון מתפאר בבינינים ציבורים מרשימים ביותר, ובכל זאת כולם נראים פלסטיקים, כמו תפאורה של סרט. שום דבר לא מרגיש אמיתי.
- הרחובות רחבים מאוד, ובכל זאת אין כמעט תנועה. לא של מכוניות, ובוודאי לא של אנשים ברחוב. ברב שעות היום, ראיתי רק אנשים בודדים ברחובות.
- השילוב של העיר עם נוף ההרים המקיפים אותה הוא מוזר. במהלך חציה של כביש פתאום מתגלה הר מושלג באופק בין הבניינים.
- יש כאן מרכז כנסים ענק, שמוקף במלונות בהתאם. הבנו שבכל שבוע יש כאן כנס אחר. השבוע היה שיווק דיגיטלי, בשבוע שעבר היה כנס בנושא צייד, ובשבוע הבא גנאולוגיה. כנראה שזה מקום טוב לעשות בו כנסים.
- בחדשות הבוקר דווח על מסעדה חדשה שנפתחה באחד הפרברים של העיר. ברצינות. הגסטרו-פאב הראשון בפארק סיטי.
- איזה אנשים גרים כאן? עדין לא הבנתי. אנשים שאוהבים את מה שהאמריקאים מכנים out doors, אנשים שאוהבים סקי, ובכל זאת – זה לא ממש מאפין לאוכלוסיה. פגשתי מישהו שעבר לכאן מסאן דיאגו קליפורניה. אפילו אני מבינה איזה שינוי זה. והוא מאושר.
בכל פעם שיוצא לי לבקר במקומות כאלה, שהם קצת off the beaten track, אני חושבת מי האנשים שגרים כאן. איך זה מרגיש לגור במקום זה, שנראה לי כמו קצה העולם. ואז אני מזכירה לעצמי שבגלובוס הקטן שקניתי, אי אפשר אפילו לראות את המקום שאני גרה בו.