גוגל הודיעו השבוע על סגירה של שמונה שרותים שונים במסגרת ההתמקדות העסקית שלהם, והאחד שהכי חשוב ומעניין בעיני, וללא ספק הכי משפיע עלי אישית – קורא ה-RSS.
Google Reader יסגר בראשון ביולי. הייתי רוצה להגיד שכולם האינטרנט כולו מתאבל, אבל ממש לא. אמנם בטקראנץ’ לא נרגעים (אני לא אלאה אתכם ואת עצמי עם קישורים לעוד ועוד פוסטים שהם כותבים בנושא, אם אתם רוצים אני בטוחה שתמצאו), וראיתי כבר לפחות שלוש או ארבע רשימות של תחליפים, אבל אם העצומה שבלוגרים מאוד שווים דוחפים אספה ביומיים רק משהו כמו מאה אלף חתימות, אז כנראה שגוגל צודקים – המוצר הזה פשוט לא מעניין אף אחד.
אותי הוא כן מענין. ויחסר לי מאוד. כי הוא עוזר לי לעשות סדר, ולוודא שאני לא מפספסת דברים חשובים. למי שלא יודע, הרידר הוא כלי שאוסף עבורי קישורים (וגם את התוכן עצמו) של כל הבלוגים שאני מגדירה. היתרונות ברורים לי – כל מה שמעניין אותי במקום אחד, יש דרך פשוטה לסמן מה כבר קראתי, מה עוד לא, מה מענין, לשלוח קישורים אם יש משהו שיכול לענין מישהו אחר. זה הכל. כל כך פשוט, וכל כך שימושי לי. לא צריכה הצעות לתוכן נוסף (למרות שנדמה לי שיש גם פונקציה כזו), לא מאוד מענין אותי מה אחרים קוראים (בשביל זה יש כלים אחרים, למרות שגם כאן – יש פונקציה כזו גם ברידר), פשוט מקום שאוסף לי את כל מה שמענין אותי. ברידר שלי יש 150 בלוגים (בדיוק!), מחולקים ל-11 ספריות. אני פותחת אותו כל יום, עוברת על הכותרות של הבלוגים הכי חשובים/מעניינים, וכמה פעמים בשבוע משקיעה זמן ב”לנקות” אותו. באופן תדיר יש בו יותר מ-1000 פוסטים חדשים שלעולם לא אספיק לקרוא.
למה אנשים לא משתמשים יותר ברידר? אני מניחה שיש כאן שילוב של שני עניינים. הראשון מהצד של הקוראים, והשני מהצד של הכותבים.
הקוראים מקבלים את התוכן שלהם בדרכים אחרות. הרבה אנשים מספרים שטוויטר ואפילו פייסבוק הוא הרידר החדש שלהם. הם לא צריכים לקרוא הכל, הם קוראים רק מה שצץ שם בהמלצה של אנשים שהם סומכים עליהם. זו דרך לערוך את כל הכמות הגדולה הזו של תוכן. הטענה היא שכל מה שחשוב – יצוץ דרך הקשרים שלך, אם יש לך את הקשרים הנכונים. המהדרין יכולים לעקוב אחרי הבלוגים האהובים עליהם, ולהשתמש בפיד הטוויטר שלהם במקום הקורא.
הפתרון הזה לא טוב לי, כי הוא לקוח ממני את השליטה. אני רוצה לקרוא הכל, ולהחליט מה מענין אותי. אני רוצה לעשות את העריכה שלי בעצמי. יש כאן גם ענין של לוחות זמנים – ברידר לא פג תוקף של כתבה, עד שאני לא אמרתי שוהא פג. לא ברור לי עד היום עד כמה אפשר לחזור אחורה בהיסטוריה של טוויטר, אבל אם אני לא מתחברת שבועיים – קשה לי להאמין שהכל עדין שם. חוץ מזה, אני עדין לא הצלחתי למצוא את האיזון בין הרעש לסיגנל האמיתי בטוויטר, ולמצוא את התוכן המהותי בתוך הפיד זה הרבה יותר מדי עבודה.
הכותבים – גם הם עוברים שינויים מהותיים. אני שומעת הרבה על דעיכת עולם הבלוגים, ואפילו רואה את זה ברידר שלי (כמות הבלוגים שלא עודכנה בחודשים האחרונים). גם כאן – אנשים עברו לפייסבוק וטוויטר. סטאטוס קצר הוא הרבה יותר קל לכתיבה והרבה יותר זמין מאשר לאסוף את המחשבות, לנסח אותן, ולפרסם אותן בבלוג. האם זה באמת סוף עידן הבלוגים? לדעתי לא. אני חושבת שיש שינוי, אני חושבת שיש “התבגרות” בעולם הזה. כבר לפני שנים אורך החיים הממוצע של בלוג היה שלושה חודשים, כך שרק מי שבאמת רוצה ומשקיע, שורד.
אבל לבלוגים יש כח וחשיבות, ואני לא רואה ששום תחליף יעשה את העבודה בקרוב. לא אכנס כאן לכל היתרונות של בלוג, לכותב ולקורא. אומר רק שכשאני חושבת על הספרים שקניתי השנה, יש בהם חלק שלמדתי עליהם מתוך בלוגים, או שכתבו אנשים שאני עוקבת אחרי הבלוג שלהם. דוגמאות קטנה – סיפור אהבות של כנרת רוזנבלום, ביסים של הילה קריב, ספר שהביאו לי במיוחד מארה”ב בעקבות בלוג שאני עוקבת אחריו, ואפילו השתתפתי במימון של ספר שיצא בעקבות בלוג אהוב.
בקיצור – חבל חבל על הרידר. אני ללא ספק אצטרך למצוא תחליף, ואם יש לכם המלצות אני אשמח לשמוע. אבל זה לא סוף עולם הבלוגים בעיני, ובבוודאי שלא עבורי – לא כקוראת ולא ככותבת.
