בימי קורונה נראה לי שהפגישות הפכו להיות עוד יותר מהכל – יותר חשובות, יותר אפקטיביות, יותר מתסכלות, קורות יותר פעמים… הכל יותר.
אני לא מאלה שחושבים שפגישות הן תמיד בזבוז זמן. מי שטוענים את זה בעיני פשוט טועים, ואפילו כתבתי על זה פוסט. אני חושבת שפגישות הרבה פעמים הן הפתרון הנכון והמתאים ביותר לתהליכים ארגוניים – לקבלת buy in, לקבלת החלטות. מי שבטוח שכל הפגישות הן בזבוז זמן בעיני בהכרח מגזים, אבל כן ברור שצריך לעבוד בשביל להפוך פגישות לאפקטיביות – צריך אג’נדה, צריך פוקוס, צריך לכתוב סיכום.
אז למה פגישות כל כך הרבה יותר “יותר” בימים אלה של עבודה מהבית?
- באמת יש יותר – אצלנו יש הרבה הרבה יותר ישיבות, אני חושבת. כל מיני ישיבות עדכונים, ישיבות “מה שלומכם”, בפורומים של החל מ 1:1 ועד ל- all hands של מאות אנשים.
- כל הישיבות אותו הדבר – רובנו חווים את כל הפגישות בצורה מאוד דומה. אנחנו יושבים באותו מקום בבית, מסתכלים על אותו מסך. לא עוברים בין חדרי ישיבות, למטבחון, לפטפוטים בחדר אוכל. אז התחושה היא שאנחנו בתוך מן ישיבה אחת ארוכה ובלתי נגמרת.
- ישיבות וירטואליות הן יותר קשות לנו, קוגניטיבית. כי אנשים לא מסתכלים לנו בעינים, כי אנחנו צריכים להסתכל כל הזמן לאותו הכיון, ואין לאן לברוח. זה פשוט סוג אחר של פוקוס, ומאוד מעייף אותנו.
- כי יש יותר הסחות דעת (לחלקנו) – למשל ילדה שנכנסת ושואלת – אמא, התפוחי אדמה לא נשרפים? (ומי שרוצה לדעת איך נראים תפוחי אדמה שהיו בתנור שעתיים, למרות שהיו אמורים להיות בתנור שעה, יש לי תמונות).
- כי יש מחיר יותר כבד לכל פגישה – לפחות למי מאתנו שיש ילדים, הזמן שלנו מתחלק באופן ברור ל”אני עובדת”, לעומת “אני עם המשפחה”. כך שכל פגישה שהיא קצת מיותרת, ארוכה מדי, מעצבנת, אבל ביום יום במשרד היינו פשוט עוברים אותה וזהו, בבית המחיר שלה יותר כואב. כי יכולתי להיות עם הילדים שלי בזמן הזה.
אין לי עצות או מילים חכמות לסיום. כל החוקים שציינתי מראש לגבי פגישות, תקפים גם בימים אלה ואולי אפילו יותר. בתגובה הראשונה