ראיתי וידיאו על ג’סינדה ארדרן, ראשת הממשלה של ניו זילנד, ומעבר לקנאה הקשה שהרגשתי במי שיש להם כזו מנהיגה, היה שם ציטוט אחד שלה מהנאום הראשון שלה באו”ם, שהמשכתי לחשוב עליו עוד הרבה זמן.
“I accept that the list of demands on all of us is long. Be it domestic, or international, we are operating in challenging times. We face what we call in New Zealand ‘wicked problems’. Ones that are intertwined and interrelated.
“Perhaps then it is time to step back from the chaos and ask what we want. It is in that space that we’ll find simplicity. The simplicity of peace, of prosperity, of fairness. If I could distil it down into one concept that we are pursuing in New Zealand it is simple and it is this. Kindness.
“In the face of isolationism, protectionism, racism – the simple concept of looking outwardly and beyond ourselves, of kindness and collectivism, might just be as good a starting point as any. “
נדיבות.
מילה אחת. זהו. זה כל מה שצריך.
הרווארד ביזנס ריוויו הקדישו את מאמר השער של הגליון הנוכחי ל-collaboration, שיתוף פעולה, שאפשר לראות אותו כדרך פרקטית ליישם נדיבות. המחקר מדבר על זה ששיתוף פעולה בתוך ארגונים הוא לא משהו שנוצר כשהארגון מנסה באופן מלאכותי להכניס תהליכים של שיתוף, אלא הוא מבוסס על גישה בסיסית שצריכה להיות לכל אחד בארגון, גישה מנטלית שכוללת – כבוד, פתיחות ורגישות כלפי אחרים. נשמע לי שגם את שלושת אלה אפשר לתמצת כ”נדיבות”. להיות נדיבה – להקשיב לאחרים, לא לחשוב על עצמך כל הזמן, להיות רגיש כלפי אחרים ולא רק כלפי עצמך.
כמנהלת, הצורך לגרום לאנשים להרגיש בטוחים מספיק בעצמם, כך שיוכלו להיות נדיבים כלפי אחרים, הוא הכרח ניהולי לא פשוט ליישום. בימים של עבודה מהבית – אני תוהה אם יותר קל או קשה לאנשים להיות נדיבים אחד כלפי השני. פגישות עבודה למשל – האם פגישות וירטואליות נותנות יותר בטחון ומקום למי שאולי בפגישות פיזיות באותו חדר עבודה נעלמים ברקע ומעדיפים לא להשמיע את קולם? או שלהיפך, פגישות וירטואליות מאפשרות למי שרוצה להעלם ממש לעשות את זה פיזית – לכבות את המצלמה, לשים את עצמו על mute, וזהו זה.
בראיונות עם אנשים שעובדים מהבית כבר שנים, מרצון, בחברות שהן בהגדרה מבוזרות (ללא משרדים בכלל), תמיד נשמע לי שהם בעצם האנשים שבורחים מאינטראקציה אנושית. המדריך של מאט מולנווג (המייסד של wordpress) לניהול חברה מבוזרת נשמע לי כמו מדריך למיזנטרופ – איך תבנה חברה מצליחה בלי שתצטרך לדבר עם בני אדם. הוא סיפר שהם יכולים אפילו להעסיק מישהו – שיעבור את כל תהליך הראיונות וכו’, מבלי לראות אותו או לדבר איתו! הכל במסמכים ובכתב. מה שהיה מענין הוא, שאפילו בחברות כאלה, הם מודעים לכך שתקשורת כתובה היא הרבה יותר מאתגרת, וקשה ליצור מחויבות בין אנשים ונדיבות כשהם לא באמת נפגשים. הם מנסים לבנות כלים שיפתרו את הענין הזה, כמו מפגש חברתי כל כמה חודשים, ואינטראקציות כתובות שמדמות שיחות במטבח – יש להם למשל “מועדון המלצות על ספרים” שהוא בעצם מסמך משותף, ומנהג לפתוח כל שבוע בצ’ט על חויות סוף השבוע.
מנהג אחד שלהם אני חושבת שאפשר לאמץ בכל חברה, ולא משנה איך היא עובדת – יש להם קונבנציה, שאנשים משתמשים בה כשהם יודעים שהם כותבים מסמך/מייל שיכול להיות עדין/נפיץ/בעייתי. הם פתוחים את המייל בקיצור API. לטכנולוגים שבינינו – הכוונה היא לא לפרוטוקול, אלא ל- assume positive intent, כלומר – תניחו בבקשה שכוונתי טובה (אני לא רוצה להרגיז, אני לא כותבת את זה סתם בשביל להתווכח, אני באמת מנסה להעביר כאן משהו לטובת הענין). או במילים אחרות – בבקשה היו נדיבים כלפי.