אני כל כך אוהבת כתבי יד. אני תמיד מסתכלת על כתב היד של אנשים (כשיש הזדמנות), וזוכרת אותו, כמו עוד מאפיין של האדם.
לי יש כתב יד בעייתי. אני מאוד אוהבת אותו, לאחרים קצת יותר קשה איתו. בגלל זה באוניברסיטה לסיכומים שלי לא היה ביקוש (מישהו עוד מסכם בכתב יד בימינו?), ובמבחן אחד שהיינו צריכים ממש לכתוב בו (תורות האישיות), קראו לי להקריא את המבחן שלי למתרגל.
אני לחלוטין לא מאמינה בגרפולוגיה, דרך אגב. איזה מרצה באוניברסיטה באנגליה אמר לי שהכתב שלי אומר שיש לי נטיה חזקה לעבר ואני סנטימנטלית, כי הוא נוטה חזק שמאלה. הסברתי לו ששפת האם שלי היא עברית, והנטיה של הכתב היא בדיוק לאותו כיוון- רק שבעברית זה קדימה ולא אחורה.
האם כתב יד כפרקטיקה יעלם מן העולם? יהפוך להיות אומנות?
אני את החיבה שלי לכתב יד מיישמת עכשיו בחיבה לפונטים. לפני שנים עבדתי עם מעצבת שלימדה אותי רגישות לפונטים, ומאז אני מקפידה. לא תראו אצלי מצגת שיש בה ארבעה פונטים בסלייד אחד, וגם במוצרים שאני בונה יש הקפדה על פונטים.
והנה, סיפור על כוחו המרפא של הפונט, ושל כתב היד. מוסיקאי שאיבד את התחושה באצבעות בתאונה בגיל 18, ומאז לא יכול לכתוב בעצמו. ומעצב פונטים שלקח מכתבים ישנים של המוסיקאי, ויצר בעזרתם פונט חדש – שמבוסס על כתב ביד. והנה המוסיקאי יכול עכשיו לכתוב שוב, בכתב ביד שלו. כמה מרגש.
