מתחילה סידרה של פוסטים, על הקשיים בעבודה מהבית בסגר, ומה אפשר לעשות בענין.
לאחרונה הבנתי שמי שממש קשה להם בסגר, באופן בלתי צפוי, הם האינטרוורטים.
תחשבו על המפתחים, שמה שהם הכי אוהבים זה לשבת מול המסך ולתכנת, וכל פעם שקובעים איתם פגישה מבחינתם זה בזבוז זמן, ובעיקר מאמץ משמעותי לדבר ולהיות חביב ולתקשר עם אנשים.
אתם מכירים את הטיפוס הזה, אני בטוחה. אלה שמעדיפים לתקשר בסלאק (או מקביליו), ואם ממש צריך הם יעשו מאמץ, יקומו וייגשו לבנאדם לשאול איזו שאלה מהירה, לפני שהם חוזרים מהר מהר להתחבא מאחורי המסך עם האוזניות. אלה.
בסגר, בהגדרה, יש לנו פחות אינטראקציה עם אנשים, אז למה להם קשה?
קשה להם, כי כל שיחה שבמשרד היתה מתמצה בשאלה מהירה, תשובה, ונגמר, בימי הסגר הופכת להיות פגישה. ובפגישה צריך להתחיל בקצת סמול-טוק, לשאול מה העניינים, והיא בהכרח יותר ארוכה ודורשת יותר אינטראקציה מאשר שאלה מהירה כשאני עומדת לידך לרגע, אתה יושב ליד המחשב, וזהו נגמר.
מוצא את עצמו האינטרוורט הממוצע, פתאום יושב בכמה פגישות ביום. הרבה יותר ממה שהוא היה רוצה או שנח לו. וזה מתיש אותו. הוא מגיע לסוף היום עייף, ומתוסכל שלא התקדם כמו שהיה רוצה – כי כל הזמן היה בפגישות.
לי, כמנהלת מוצר, הענין הזה של ישיבות כל היום, הרבה פחות מציק. להיפך – כשהייתי במשרד הייתי גם כל היום בישיבות, ובנוסף כשהייתי ליד המחשב שלי, היו ניגשים אלי כל הזמן אנשים עם עניינים. אז מבחינה זו דווקא האפשרות לסגור את הפגישה ולהיות לבד עם עצמי – זה בונוס. אבל למפתחים, האינטרווטים, זה לא פשוט העניין הזה.
איך אפשר לעזור? להמעיט בפגישות, לקצר בפגישות, לקבוע שעה קבועה בכל יום של עדכונים/שאלות, ולא פגישה על כל עניין, לשאול כל מה שאפשר במייל/סלאק. זה דורש קצת שינוי תרבותי (יש מפתחים שמבחינתם גם מייל זה הפרעה ובזבוז זמן…), אבל אפשרי.