טוב חברות וחברים, אני מזהירה מראש – הולכים להיות כאן שבועות עם פוקוס פמיניסטי. אני מתכוננת להרצאות של יום האישה, וזה מציף כל כך הרבה דברים.מצד אחד, אני מרגישה שאנחנו באמת בתוך תהליכי שינוי משמעותיים. לפחות מבחינת הדיון הציבורי, אין ספק בעיני שהעולם נראה אחרת ממה שהוא נראה אפילו לפני שנה או שנתיים.מצד שני, הכל קורה כל כך לאט. כל כך כואב. למה בשנת 2023 עדין צריכים בכלל להיות דיונים על דברים כל כך בסיסיים וברורים.

הנושא שעלה מאוד חזק השבוע בשיחה שקיימתי עם מנהלות מוצר, היה הקושי של נשים להרגיש חופשיה להגיד את מה שאת רוצה להגיד בפגישת עבודה. החדר מלא (בדרך כלל גברים), ונשים ממש לא מרגישות שהן מצליחות להגיד את מה שהן רוצות.
זה מתבטא בזה ש:
– הן פשוט לא אומרות – לא מצליחות למצוא את השניה של השקט בפגישה בשביל להביא את הרעיון/דעה שלהן
– הן אומרות בצורה יותר עדינה/חלשה ממה שהן באמת חושבות כי חוששות שיתנפלו עליהן, כי צריך מאוד לקצר כי יש תחושה של חוסר סבלנות
– הן נסוגות מהר, כי מישהו ״מתנפל״ והן לא רוצות להתווכח (ולהשמע ״שתלטנית״/״עצבנית״)

הבעיה עוד יותר חמורה. כי הרבה מדווחות שגם אם מצליחות כבר איכשהוא להגיד משהו… הוא לא באמת נשמע.
– הרעיונות שלהן לא מקבלים תשומת לב – הרבה (המון!) נשים מספרות שהן מרגישות שאפילו אם היה לרגע שקט והן השלימו משפט, הדיון פשוט עבר הלאה ואף אחד לא באמת התיחס או הקשיב
– הרעיונות נפסלים מיד – מישהו מיד אומר ״לא נראה לי שזה רלוונטי״ והדיון עובר הלאה, ואף אחד לא עוצר לרגע ושואל – רגע רגע, אולי בכל זאת יש כאן משהו?
– מישהו מעלה את אותו הרעיון שתי דקות אחר כך – ופתאום מתייחסים אליו ברצינות (ואפילו אם יש מודעות שמישהי העלתה את הרעיון הזה לפני שתי דקות – אף אחד לא עוצר לתת קרדיט או להחזיר את הדיון)

עכשיו תראו, אני יודעת שזה נשמע לכם (הגברים) מוגזם ולא סביר. וקשה מאוד מאוד להוכיח. אבל יש כבר הוכחות בעולם. רק השבוע עשו בבתי ספר בתל אביב ניסוי, ובקשו מהילדים והילדות לשים מדבקה על דף כל פעם שהם משתתפים בכיתה. כל השתתפות. המורות היו המומות מכמות הדפים הרייקים שהגיעו מתלמידות. רייקים!

יש גם מחקרים שמראים, שאפילו במקומות הכי ״מנומסים״ כמו בית המשפט העליו האמריקאי – נשים שופטות מדברות פחות, וקוטעים אותן יותר.בזמנו עשיתי על הענין הזה סרטון (אחרי שבכיר בועד האולימפי אמר שהוא לא עובד לקדם נשים לועדה המארגנת של האולימפיאדה בטוקיו, כי הן מדברות הרבה והישיבות מתארכות… דרך אגב – שווה לכם לצפות בסרטון כדי לדעת מה היה סוף הסיפור הזה!)

אז מה אני מנסה להגיד? אני מנסה להגיד שהשנה היא 2023, ועדין נשים בתפקידים מקצועיים מוצאות שקשה להן להתבטא בישיבות עבודה. וזה לא יפתר אם נפיל את כל האחריות רק על הנשים. הן גם ככה המיעוט בחדר!
אני מנסה להגיד שאני מצפה מכם, הגברים המדהימים שנמצאים כאן וקראתם עד הסוף (יצא ארוך, אני יודעת) – לקחת יותר אחריות על הענין הזה.
תתחילו בלשים לב – שימו לב אם יש מישהי בחדר שאתם מרגישים שרוצה להגיד משהו ולא מצליחה. ושימו לב אם יש מישהי בחדר שאמרה – ותקשיבו לה, ואולי אפילו תהדהדו את מה שהיא אמרה ״אני שומע שאת אומרת ש…. ואני מסכים/לא מסכים״.

זה הזמן שלנו, של כולנו.