אני חושבת שצריך להגיד משהו על פרויקט "רשימות", שבימים אלה משתנה והולך אל מול עיני הקוראים. הפרויקט הזה התחיל לפני כמה וכמה שנים (2003, ממה שהבנתי), והיה בית לקבוצת בלוגים הולכת וגדלה שנכתבו בשפה העברית, השתמשו בפלטפורמה אחת לפרסום התוכן, ואוחדו בדף בית אחד שכלל רשימה של כל הפוסטים האחרונים, בלי אבחנה מיוחדת בינהם. זה בעצם, על פניו, כל מה שהיה משותף לכל הבלוגים האלה. הכתיבה למיטב ידיעתי היתה חופשית לחלוטין, ללא עריכה או התערבות, והקשר בין הבלוגרים השונים (ברמה האישית, הנושאית, הפוליטית, או כל רמה אחרת) היה מיוזמה שלהם בלבד.

רשימות

הפרויקט הזה היה יחודי בנוף הישראלי לאורך הרבה זמן, להבנתי בעיקר בגלל שהוא הסתמך על בחירה של הבלוגרים שהצטרפו אליו. לא כל מי שרצה יכול היה, אלא רק מי שאושר על ידי המארגנים ובעלי הפלטפורמה.  הפרויקט ספג כמובן הרבה ביקורת בשל המדיניות הזו, אבל אי אפשר להכחיש שכמה מהכותבים שמכתיבתם נהנתי ביותר בשנים האחרונות גרו באכסניה הזו, כך שלעניות דעתי – לעורכים והמארגנים היה טעם טוב.

אז מה בעצם רציתי להגיד?

ראשית, שעל שמם של מיסדי הפרויקט הזה יהיה פרק יפה בתולדות האינטרנט העברי, והם ראויים לכל שבח לדעתי - ירדן לוינסקי, אורי ברוכין, ואילן גליני. אני לא מכירה איש מהם, אבל חיי האינטרנט שלי ושל הרבה אחרים הועשרו בזכותם, ועל כך מגיעה להם תודה.

שנית, שזה מאוד חבל בעיני, שהפרויקט לא הצליח להחזיק מעמד מבחינת תשתית, במתכונת הנוכחית. למי שלא יודע – המארגנים לא הצליחו למצוא גוף שיתן גב לפרויקט הזה מבחינה כלכלית, ויממן את האחזקה של הבלוגים ברמה הטכנית בלבד. אני מבינה שהדרישה היתה שמשהו יממן את הפלטפורמה, מבלי להתערב בתכנים, לפרסם בה בצורה זו או אחרת, או לדרוש תמורה מהבלוגרים או מהקוראים. זה עצוב מאוד בעיני שאין שום גוף בארץ שחושב שיש לפרויקט כזה ערך, מעבר לערך כלכלי גרידא.

שמעתי גם ביקורת – ביקורות יש הרבה. למשל על כך שלא באמת נוצרה "קהילה" בין הכותבים לבין עצמם, ובין הכותבים לקוראים, ויתכן שזו אחת הסיבות שהפלטפורמה לא הצליחה לשרוד. קשה לי להאמין שזו הסיבה. אני חושבת שהעובדה שלא היתה קהילה אחת כוללת של כל כותבי רשימות היא דווקא לזכות הפלפטפורמה-  היה שם ריבוי דעות, וקשה להאמין שכמות כזו של כותבים, אנשים דעתנים ושונים כל כך זה מזה, היו יוצרים קהילה שהיתה יכולה להרים פרויקט שכזה. בין הכותבים לבין הקוראים לדעתי דווקא נוצרו קהילות קטנות ונעימות, וגם קשרים מעניינים בין כותבים מסוימים לבין עצמם, שהעשירו אותי כקוראת.

להעביר ביקורת – על המדיניות בקבלת הבלוגים, על ניהול הפלטפורמה, על ניהול קהילת הכותבים – כל זה קל מאוד לעשות. אבל להרים פרויקט כזה, לתחזק אותו בשוטף יום אחרי יום במשך שנים, זו עבודה רצינית ביותר.

לסיום, אצטרף לפניה של מרגוליס אל הכותבים השונים של רשימות – עכשיו שרובכם עברתם לוורדפרס – שחררו את הפיד לחופשי. הפיד של רשימות היה באמת החלק הכי מעצבן בכל הפרויקט (פיד שכלל את כותרת הפוסט ושם המחבר שלו בלבד). נכון, אולי הסטטיסטיקות יהיו קצת פחות יפות, אבל אנחנו הקוראים הקבועים נודה לכם מאוד.

אחרון אחרון חביב – ב"רשימות" היו הרבה כותבים שנהניתי מאוד לקרוא. אני מניחה שאמשיך לעקוב אחרי רובם. פוסט אחד, שקראתי ממש לאחרונה, העביר בי כזו צמרמורת, שאני חושבת שזו הזדמנות טובה להפנות אתכם אליו, ולספר בכלל על דרור פויר, שמי שלא עוקב אחרי מה שהוא כותב – מפסיד. קריאת חובה: הרגעים האחרונים שלי - דרור פויר.

מזמן רציתי לכתוב על אוכל ברשת. לאחרונה בכלל שקלתי להפוך את הבלוג הזה לבלוג אוכל, כי חברי הבלוגרים שעוסקים באוכל מקבלים כאלה הזמנות מפתות למסעדות שוות, ואני? אפילו ליום פתוח במרתפי מייקרוסופט לא הזמינו אותי… אבל באמת שאין לי מספיק רעיונות או מחשבות לגבי אוכל, ולמרות שאני מאוד אוהבת לבשל ולאפות, מסתמן שהיכולות שלי בתחום לא ממש ראויות לבלוג.
ובכל זאת. לאחרונה הצטברו כמה ענייני אוכל שרלוונטים גם לעולם שהבלוג הזה עוסק בו – עולם הרשת, התוכן והשימושיות. אז הנה, לכבוד פורים – משלוח מנות של מאכלים וטעימות מהעולם המקוון.

ג'יימי אוליבר, טד והאייפון
למי שלא יודע ג'יימי אוליבר (סלבריטי שף אנגלי) זכה בפרס של TED השנה. מעבר לספרי הבישול, תכניות הטלויזיה, ועבודות הצדקה שהוא עושה בהקשר של האוכל (רשת המסעדות הבינלאומית 15 שפועלת גם כבית ספר לצעירים שנפלטו ממסגרות אחרות), הקמפיין האחרון שהוא מוביל הוא בנושא הצורך ללמד אנשים על חשיבות האוכל, ויכולות בישול בסיסיות. הטענה היא פשוטה – מחלות שנגרמות כתוצאה ממשקל עודף הן הגורם העיקרי למוות בימינו, והסיבה בעיניו היא שבמהלך הדורות האחרונים אבדנו את הידע הבסיסי ביותר בבישול, לטובת הג'אנק פוד והאוכל המעובד. ההרצאה, כמנהג טד, קצרה ולעניין – אני מאוד ממליצה.

ובאותה שכונה – ג'יימי הוא גם שחקן לא קטן בעולם המדיה החברתית. יש לו אתר אינטרנט מוצלח, הוא מצייץ מתכון יומי, ואפילו אפליקציית איפון חמודה ביותר. האפליקציה כוללת "מתכונים ב-20 דקות", כולל סרטוני וידיאו בהם ג'יימי מדגים את הטכניקות, רשימת קניות רלוונטית שמתעדכנת לפי התפריט שנבחר, ואפילו הכלים להם נזדקק במטבח לצורך הבישול.

ג'יימי והאיפון

בלוגים של אוכל
אני מכורה לבלוגים של אוכל. הרבה זמן התאפקתי לא להכניס אותם לקורא ה-RSS שלי, מתוך ידיעה שברגע שיהיו שם כל הבלוגים האחרים יצטרכו לחכות עד שאעבור על הרשימה הטעימה קודם. לצורך פוסט משלוח המנות, אספר לכם על שלושה החביבים עלי ביותר, כל אחד מסיבות שונות במקצת.

הותיק – "פשוט מבשלת" בלוג המתכונים של רחלי הוא אחד הותיקים ברשת בעברית. המתכונים שלה בדרך כלל פשוטים להכנה, ההסברים ברורים, והיא נותנת הרגשה שאם היא יכולה, גם אני יכולה. היצע המתכונים שלה אדיר, ואני מורידה בפניה את הכובע על הקצב – שניים שלושה פוסטים בשבוע! מה שאומר שהיא גם מבשלת בקצב הזה.

המעוצב – את "בצק אלים" בטח לא צריך להכיר לרובכם. אני אוהבת את המוטו: "מוקדש למתוסכלי-מטבח שמאסו בחיים, או סתם לבעלי ידיים שמאליות" , וכמובן את העיצוב המקסים של הבלוג. רואים שבעליו – מאיה, היא לא רק אשפית מטבח אלא גם מעצבת מוכשרת. התמונות מקסימות והגישה נהדרת.

הרחוק – "ביסים" הוא הבלוג של הילה, היושבת בניכר. הבלוג שלה לא רק מלא במתכונים טעימים ותמונות יפהפיות שהיא מצלמת בעצמה, אלא מביא איתו גם רוח של מקום אחר.

בלוגיית האוכל בעברית גדלה בקצב מסחרר. אני קוראת גם על וויסקי בבלוג מיוחד, על זוגות שמבשלים ביותר מבלוג אחד, בלוגים של דיאטנית ושל שני מהנדסים שונים שמספרים על חויותיהם מהמטבח, בקיצור – מבחר עשיר וטעים.

חג שמח לכולם!

בלי לדבר על החדשות או תכניות הבידור, או על שידורי הטלויזיה בכלל, אני שוב אוהבת את הביביסי היום.

כתבתי כבר בעבר (פעם, ועוד אחת) על הדברים שהביביסי עושים נכון, והיום דוגמא חיה ומעולה, שבנשימה אחת גם מסבירה לנו למה העיתונות בצרות. כמו שאומרים, הפעם זה -The interactive, stupid. 

מההתחלה – אובמה (and Mrs Obama כמו שקוראים לה פה) הגיעו אתמול בלילה. הכנס ו-20+ המנהיגים שהגיעו איתו מקבלים פחות זמן חדשות מהמפגינים וההפגנות נגד הכנס. ומה שמקבל כרגע הכי הרבה פרסום הוא ההכנות הבטחוניות.  במשרדים שלנו התקבלה הודעה – אל תלבשו חליפות, כך לא יזהו אתכם כ"אויב". ואל תלכו לרחובות הבעייתים (כל מרכז העיר). ועוד מיני עצות מחכימות.

הביביסי עשו מעשה, והרימו מפה אינטראקטיבית שעוקבת אחרי ה"פרעות". הם משלבים את כל אמצעי  התקשורת והמולטימדיה (SMS, תמונות, וידיאו), ומראים בשידור חי את התנועה של המשתתפים בכנס ושל המפגינים נגדו.

והנה הסיבות למה זה טוב, למה זה עובד, למה זה עוד מסמר בקברה של העיתונות כמו שאנחנו מכירים אותה:

• זה עונה על צורך אמיתי, במיידי
• זה אינטראקטיבי – זה משתנה בכל רגע
• זה עשיר – יש בזה וידיאו, תמונות, מידע 
• זה משתף את הגולשים – כולם יכולים לתרום

וכל  זה בלי להזכיר כמה הם בנו את זה פשוט וידידותי.

היום הוא "יום Ada Lovelace", מי שנחשבת היסטורית ל"מתכנתת הראשונה", כלומר הראשונה שכתבה קוד שאמור לגרום למכונה לפעול. חשוב להבהיר – לא מדובר באישה הראשונה (לעומת גברים שהיו קודם), אלא בבנאדם הראשון. הגברים באו אחריה. 

מסתבר שהמסורת היא להקדיש את היום הזה לנשים בטכנולוגיה, והשנה הגדילה משהי לעשות והרימה Pledge, התחיבות של בלוגרים ובלוגריות לכתוב בנושא, כל אחד/אחת בבלוג שלו/שלה, היום.  לא שאני כזו הסטוריונית של הטכנולוגיה, למדתי על כל הארוע מבלוג, כמובן, אבל הרעיון מצא חן בעיני, ומתקשר לכמה דברים שרציתי לכתוב עליהם, אז הנה. הגיע הזמן.

השאלה הבסיסית היא כמובן – למה יש כל כך מעט נשים בתפקידים טכנולוגים פרופר? למה מעוז הנשים בסטרט אפ הוא תמיד בשיווק או מקסימום במכירות? 

אני לא רוצה להכנס לעומק הדיון. אומר רק שלמיטב ידיעתי מימי לימודי הפסיכולוגיה אין שום הוכחה שנשים הן פחות "ריאליות" מגברים. יש הבדל משמעותי ביכולת הנומרית בין נשים לגברים רק באחוזונים העליונים ביותר. כלומר – יש יותר גאונים מתמטיים גברים מנשים. אבל בכל שאר האחוזונים – אין שום הבדל. לכן הסיבה לא יכולה להיות חוסר יכולת. הסיבה (יותר נכון- הסיבות, ברור שיש יותר מאחת) היא לא יכולת.

אני כן רוצה לנסות לקשןר את כל הנושאים של הבלוג הזה, ולדבר על איפה נשים וטכנולוגיה נפגשות. החל מפייסבוק וחבריו, ועד לבלוגים מושקעים, פורומים, קומונות, אישיים ומקצועים – נשים נשים נשים. 

כשאני הייתי ילדה משחקי המחשב היו מרדפי מכוניות, או מקסימום להפיץ צוללות. זה באמת לא ענין אותי. גם טטריס, שהחברים הבנים היו יושבים מולו שעות, לא ממש משך אותי. במחשב של ילדותי לא היה שום אלמנט חברתי או חברותי.  ובנות, כידוע, הם יצורים הרבה יותר חברותים מבנים. 

מתי התחלתי להשתמש במחשב באמת? כשהיה לי חבר בחו"ל ופתאום היה צריך אימייל. זו היתה הפעם הראשונה. 

כשהמחשב הוא חלק (חלק! לא הכל!) מהקשרים החברתיים, כשהוא מתחבר לחיים האמיתיים – אז יש יותר סיכוי שהוא יענין מספיק כדי שגם הילדות ירצו להבין איך זה עובד, מבפנים. עוד יותר מזה – כשילדה רואה שלאמא יש בלוג, ואמא יודעת קצת HTML, ושרת זו לא מילה גסה… אז יש יותר סיכוי שהמחשב יענין אותה.

בעיני, מעבר לכל התפקידים האחרים של הרשתות החברתיות בחיים שלנו, המעורבות והענין של נשים בהן מהווה דלת, שער, מפתח לכניסה של נשים לשאר התפקידים בטכנולוגיה.  

אז לסיכום היום הזה והפוסט הזה, הנה לינקים לכמה מהבלוגים האהובים עלי ביותר  (רשימה חלקית בלבד), של נשים כמובן.

נשים שמשלבות טכנולוגיה/מוצרים חברתיים/חיים אמיתיים:
ריקי כהן - בבלוג המקצועי (המרתק), והאישי (המרתק לא פחות)
עמית כנעני – שקושרת את כל הפינות של החיים יחד
לאה אהרונוביץ – מביאה את השמישות והמוצר לכל פינה בחיים

בלוגים אישיים
אריאלה רביב – עם חוש הומור, וציניות, ושפה משלה עצמה
חלי גולדנברג – עם אישיות נדיבה ומפרגנת ומקסימה
חיה – עם כשרון כתיבה שמאתגר את הקוראים 

החו"לניקיות  - שמשתמשות בבלוג גם כדי לשמור על קשר (כמו שאני התחלתי)
מיכליקה-  קורעת אותי מצחוק עם חוש ההומור והמודעות העצמית המדהימה
אפיסקה - עם חוש הומור וראיה מפוכחת של החיים וההבדלים הבין תרבותיים

המקצועניות
אורלי יקואל – go2web20
אילת נוף – blonde2.0 

רק אתמול התלהבתי מהתזמורת הסמפונית של יוטיוב, והנה נתקלתי בפרויקט אחר לחלוטין, אבל גם הוא מחבר את המוסיקאים ביוטיוב. אחר אחר, אבל מה – מגניב!

Kutiman חיבר בין סרטונים של מוסיקאים שונים ביוטיוב. קצץ, חתך, בישל, ערך – ויצר תבשיל חדש לחלוטין.

 כשרון אמיתי.

הדבר הזה עובר כמו אש בשדה קוצים. אני למדתי עליו לראשונה מהטוויטר של amitos, ואחר כך מהבלוג של טליה, ואחר כך מהלינקים לניו יורקר! כן כן, זה מתפשט בטרוף.

כל כך פשוט וכל כך מגניב.

YouTube יצאו ביוזמה להקים תזמורת סימפונית – בהתחלה וירטואלית, בהמשך אמיתית ביותר – כולל הופעה בקרנגי הול. נגנים מכל הגילאים, הרמות והצבעים הוזמנו לשלוח וידיאו של "אודיציה" ובה ביצוע ליצירה חדשה שהוזמנה מהמלחין הסיני טן-דון.

3000 סרטוני אודיציה הועלו לאתר, מיותר מ-70 מדינות. הבחירה הראשונה נעשתה ע"י מוסיקאים מקצועיים, שצמצמו את המשתתפים ל-200 הטובים ביותר, והבחירה הסופית נעשתה על ידי "הציבור", והסתימה השבוע.

התזמורת שכוללת 90 מוסיקאים מתוכננת להופיע בקונצרט בקרנגי הול בניו יורק באמצע מאי השנה.

מה יש כאן לא לאהוב? הרעיון, התכנון (שנה מראש), הביצוע, מקסים!

YouTube אפילו בנו אפליקצית פלאש קטנה ומגניבה להציג את הזוכים, והרעיון פשוט מקסים – התסכלות על התזמורת מנקודת המבט של המנצח על הפודיום, וכשמקליקים על כלי ספציפי רואים את את הסרטונים של הזוכים מהסקציה הזו.

youtube symphony flash presentation

אבל כמובן שיש לי הערה קטנה…

 כשבוחרים כלי מסוים, הסרטונים מוצגים בעיצוב הגלילה שמוכר כל כך מהאיפוד טאץ'/איפון/אפל.

והזוכים (במקרה בחרתי בכלי הזה)

אבל למה? למה? בשביל מה הגלילה ה"אפלית" הזו? רק בגלל שזה "אופנתי"?
הרי הגלילה הזו היא גאונית כי היא משלבת את היכולות של הטאץ', ומתגברת על המגבלות שלו. אפשר לגלול בנגיעה במסך (במחשב אי אפשר), אפשר לתת תחושה של הרבה מידע על מסך קטן (במחשב יש מסך גדול! לא צריך "לתת תחושה" אפשר להראות יותר!), אפשר להראות אוביקט אחד בפוקוס ואת האחרים בקטן ברקע (במחשב יש מספיק מקום ואפשר למצוא דרכים להראות את זה בצורה הרבה יותר מעניינת).  בקיצור – אפקט בשביל האפקט. מיותר.

הפעם קצת חיוביות. סלקום העלו אתר בית חדש, ובאתי כדי לפרגן. 
גילוי נאות: עד לפני שנתיים עבדתי בלוגיה, חברת התוכן של סלקום, וכחלק מעבודתי התעסקתי גם באתר, וזה היה קשה ולא פשוט. אבל כבר שנתים אני לא שם, ואני כל כך מנותקת שאין לי אפילו מושג עד כמה לוגיה היו מעורבים באתר החדש, אז אני מרשה לעצמי להגיד כאן בחופשיות מה אני חושבת.

 ועכשיו לענין עצמו.

האתגרים:

מה מוכרים? בחברה כמו סלקום, שבהרבה מובנים למרות שהיא מספקת שרות מאוד מתקדם טכנולוגית, היא חברה קמעונאית (מוכרת שרותים), לבנות אתר אינטרנט זה אתגר לא פשוט.  האם האתר אמור רק לספק מידע? על מכשירים? על שרות לקוחות? על תכניות חיוב? ומה עם ה"שרותים הנוספים"? הרי אורנג' השיקו לא מזמן יוזמה מאוד מתקדמת שמשלבת חנות של שרותי תוכן עם פלטפורמה של בלוגים!

מי הקהל? האם האתר אמור לפנות לכווווולם – כלומר למי שמחפש מכשיר חדש, מי שרוצה לשלוח SMS, מי שמחפש מרכז שרות ומי שרוצה להוריד רינגטון? ואיך משלבים בינהם?

מי האחראי על האתר בתוך הארגון? שוב, יש כל כך הרבה גופים בתוך חברה כמו סלקום. שיווק (הסגול הסגול הזה), משפטית (אסור להגיד שום דבר שלא הוכח ונבדק, למשל "המכשיר הטוב בעולם"? מי אמר? איפה זה נבדק?) שרות לקוחות (לבן על סגול? הלקוחות מתלוננים, שלושה קליקים להגיע לשליחת SMS? הלקוחות מתלוננים), וכו' וכו'. 

ושאלת השאלות - מי סלקום רוצה להיות? ספקית שרותים, החברה הגדולה בישראל בסלולרי? או ברנד מגניב, צעיר, ישראלי… וכו' וכו'. 

אז ככה זה נראה היום:

ועכשיו לפינת הפרגון – האתר החדש עובד לדעתי. 

הם מצאו תבנית שמאפשרת שילוב של כל הצרכים – חנות/שרות/שרותים מתקדמים. כולם חולקים פורמט משותף (המבנה של הדף) , אבל יש בהם מספיק שונה (הצבעים). וזה עובד. ממש קל להתמצא, ולמצוא מה שמחפשים, שזה הקריטריון הראשון בהצלחה של אתר.

מבחינת ה-look and feel, יש! יש תחושה של מותג. האתר צבעוני, וצעיר, ושומר על המותג מבחינת הצבעים והצורה, תוך שהם (ברוך השם) נפתרו מהאובססיה לסגול המציק. יש צבעים אחרים בעולם! איזה כייף!  כאן אני חושבת שאם כבר, אז הלכו קצת רחוק מדי אבל לא רחוק מספיק… כן, דילמה שכזו. מצד אחד, יש צבעים אחרים, אבל הורוד הצועק של אזור התוכן הוא קצת יותר מדי בשבילי, ממש מציק לעין. הם גם ממשיכים במסורת של פונט לבן על רקע כהה, שהוא בעייתי. אבל עדין – יש כאן שינוי לטובה לדעתי.

מבחינת השרותים עצמם - אני לא חושבת שיש כאן חידושים משמעותים, אבל כמו שאמרתי, קל יותר למצוא אותם, אז גם זו לטובה.

טכנולוגיה - האתר תומך בפיירפוקס! ואפילו בכרום! התקדמות מהותית לדעתי. 

ולפינת הביקורת:

התבנית שנמצאה לתצוגת התוכן היא עדין לא מספיק טובה. יש הרגשה של "תפסת מרובה" כאילו עדין לא הצליחו להחליט מה באמת חשוב, ומציפים את המשתמש במידע רב מאוד מאוד מאוד…לדעתי יש שם עוד עבודה לעשות.

scalability - האם האתר הזה יתאים גם כאשר סלקום תתחיל לספק שרותים אחרים? (כמו שהשמועות מתרוצצות כבר שנים…). אני לא בטוחה.

אינטראקציה ושיתוף - אין באתר אף אלמנט של שיתוף המשתמשים. אין פורום, אין בלוג, אין שום אלמנט של מה שקוראים ווב2.0. בזמנו אני יודעת שסלקום היו מהראשונים שהתיחסו לנושא הזה כשהשיקו את Heep, אבל לא ראיתי התיחסות אליו באתר החדש. 

אבל אנחנו בפינת הפרגון – אז תרשו לי.

להרים אתר כזה בכל ארגון זה קשה ומסובך, בחברה גדולה כמו סלקום זה ממש אתגר. והאתר יכול לעמוד בגאווה מול אתרים אחרים מסוגו. הוא עובד. הוא מרכז את כל המידע. הוא נראה חדש ומגניב. יש עוד עבודה, אבל ככה זה תמיד.

אז כל הכבוד לכם שם בסלקום.