לא מוכנה לסבול בימים אלה…

פרסומות בעברית עם דיבוב שלא ממש מסונכרן – התרגלנו כבר לפרסומות שבהן שחקניות מפורסמות מדברות עברית (הכי קלאסי זה לוראל, לא? עם אנדי מקדואל וג'יין פונדה מדברות עברית שוטפת…). אבל אם כבר השקעתם בפרסומת שצולמה בארץ עם שחקנים דוברי עברית, למה לא לעשות גם את הסינק לדיבוב מושלם? להבנתי מה שקורה הוא שמצלמים שחקנים, אבל את האודיו מקליטים עם שחקנים אחרים (שנבחרו אני מניחה בגלל הקול שלהם) אבל הסנכרון לא מושלם, והכל נראה, איך לומר… חובבני? דוגמאות בולטות – אורל בי והמומחה שלהם, ונדמה לי שגם קינדר והאמא שמשחקת עם הילדים.

המציג אינו רופא/כבאי/חייל – די, נו, די עם זה! לא באמת חשבתי שהבחור שחוזר מהצבא ואמא מכינה לו מרק הוא חייל. לא באמת חשבתי שמכבי האש התנדבו לשחק בפרסומת על ענין כיבוי מכשירי חשמל לפני שיוצאים מהבית (דרך אגב – מהפרסומת הזו למדתי שהמונח החדש הוא "לוחמי האש", טוב אני אשתוק).

פרסומות שעובדות על הזעזוע – ריטה מספרת סיפור סיוטי על ילד שאמא ואבא צועקים עליו שהוא אכל להם את האוכל (מישהו זוכר למה הפרסומת? ל"רוח הישראלית"), או "לאבא שלי יש סולם… כי הבטיח הוא לי…". אולי זה בגלל מצבי העדין, אבל לא נראה לי. הפרסומות האלה פשוט מזעזעות, מוציאות את החשק לחיות, ולא שום דבר אחר.

אבל אם בכל זאת אנסה לסיים במילה חיובית – הפרסומת של הבייגלה הדקים דקים מצאה חן בעיני מאוד. זוכרים את הפרטים הקטנים? בן גוריון הילד משחק בפינה, השימוש ביידיש, הביצוע – פשוט מקסים.

חג חנוכה שמח לכולם!

מדהים אותי לפעמים איך יש מחזוריות בחשיבה ובמודלים של סטארט אפים ברשת. רעיונות שראינו לפני כמה שנים, וממש לא הצליחו, צצים וחוזרים כל כמה שנים במחזוריות.

אני נתקלת בזה בתקופה האחרונה בהקשר של הרשתות החברתיות היעודיות, ושלל אתרים שמאפשרים למשתמש "לנהל את הזהות שלו ברשת". למה הכוונה? ההנחה הבסיסית היא שאנשים לא רוצים לחלוק יותר מדי מידע עם יותר מדי אנשים, ורוצים להיות מסוגלים לחשוף סוגים שונים של מידע בפני אנשים שונים.

הדוגמא הברורה היא גוגל+ כמובן. מי מכם משתמש פעיל בשרות הזה? אני לא נכנסתי כבר שבועות. אני מקבלת מהם הודעות בערך פעמיים ביום שאנשים שאני לא מכירה הוסיפו אותי למעגלים שלהם, ולא ברור לי למה. הרי לא עדכנתי שם שום דבר חדש כבר חודשים, למה שמשהו יטרח לשים אותי במעגל כלשהוא? ובכלל נשאלת השאלה – האם אנשים באמת עובדים עם מעגלים שונים? במקרה של גוגל+ אני מניחה שכן, אנשים משתמשים במעגלים לפחות בשלב הראשוני, ולו רק מפני שגוגל עשו עבודה טובה בהסבר של המעגלים, והממשק נוח לשימוש. אבל שמעתי הרבה תלונות על הענין שניהול המעגלים הוא מטלה שאנשים פשוט לא רוצים להתעסק בה.

חוץ מגוגל+ הגדולה והמפורסמת, כל כמה ימים מוצגת רשת או פלטפורמה חדשה, שמאפשרת לאנשים לתקשר רק עם קבוצה ספציפית של אנשים אחרים. למשל זו המיועדת לתקשר עם השכנים באזור המגורים שלך, רשתות לאוהבי חתולים, לגיימרים, ועוד ועוד. בערך באותה כמות של רשתות ספציפיות, אפשר למצוא גם פלטפורמות שמאפשרות לכל דיכפין להקים רשת משלו. רשת משלך היא למעשה אתר שמאפשר לא רק להעלות תכנים, אלא גם ליצור רשת של משתמשים, קהילה, שכל חבר בה מחזיק עמוד פרופיל, ויכול לעדכן ולתרום לקבוצה. הפלטפורמות האלה כמובן מדגישות את ענין הפרטיות, השליטה במידע, העובדה שהמשתמש לא בהכרח רוצה לחשוף בפני כל העולם, או אפילו בפני כל ה"חברים" שלו, את כל מה שהוא עושה.

כך שכמו שאתם מבינים, אם מישהו רוצה הוא יכול היום, בקלות רבה, להיות חבר בעשרות רשתות חברתיות שונות, קהילות ברשת, לפתוח בעצמו קהילה מכל סוג, ולנהל מספר רב של זהויות, בשמו האמיתי ובשמות אחרים – הכל אפשרי.

אבל אם אני אשאל אתכם האם אתם אכן חברים בהרבה מיקרו -קהילות שכאלה, האם הרמתם קהילה מקוונת כזו בעצמכם, התשובה קרוב לוודאי תהיה לא. אפילו אתם, הקוראים המוצלחים של הבלוג האיכותי הזה, שכולכם מבינים באינטרנט יותר מהמשתמש הממוצע (כן, גם את שנרשמת ללינקדאין אחרונה – הנה, אפילו את רשומה לרשת חברתית, ואפילו רשת "נישה").  אפילו אתם, לא התמכרתם לניהול של כמה זהויות ברשת. ניחוש שלי? ניסיתם, אבל החלטתם שזה לא שווה את זה.

איפה אנחנו כן? בפייסבוק כמובן. כולנו יודעים שהרשת החברתית הגדולה והפעילה ביותר היא פייסבוק.  שלושת העקרונות הבסיסיים של פייסבוק מראשיתה היו בדיוק הפוכים לעניין "נהול הזהויות": פייסבוק הכריחה משתמשים להזדהות בשם אמיתי (וכתובת מייל אמיתית ומוכרת בשלב הראשון), רשימת החברים של כל משתמש חשופה לכל משתמש אחר (נדמה לי שעכשיו הם כבר מגבילים את זה), וכמובן ה"קיר" המפורסם.

עקרונות אלה יצרו שתי תוצאות ברורות – הראשונה, היה קל מאוד להתנהל בפייסבוק. הפיצ'רים העיקריים – התקשרות עם חברים וכתיבה על קירות הם פשוטים מאוד להבנה ולשימוש. התוצאה השניה – אובדן הפרטיות והמורכבות שלעתים נדרשת באינטראקציה חברתית. בהתחלה כולם עסקו בלאסוף עוד ועוד "חברים" (ודיונים על מהו חבר פרנסו כל בלוגר ובלוגר), ואז פתאום גילו שגם השכנה של החבר הראשון מכיתה ד' פתאום יודעת מה עשיתי במסיבה ביום שישי האחרון… ואולי זה לא באמת במקום. אז התחילו ענייני הפרטיות והקונטרולים השונים שפייסבוק מאפשרים לצורך העניין, החל מהגדרת רשימות שונות של קשרים, ועד להגבלה של כל תמונה או סטאטוס לרשימה ספציפית של אנשים. להערכתי, השימוש בפיצ'רים האלה הוא מינורי בהשוואה לשימוש  בפיצ'רים הבסיסיים. אני אגדיל ואומר שאם יותר מעשרה אחוז מהמשתמשים של פייסבוק משתמשים ביכולות האלה בצורה מושכלת ורציפה, זה יפתיע אותי.

המסקנה היא שהנוחות היא האלמנט החשוב ביותר לרב המשתמשים. זה קל, זה נח, זה נותן פתרון טוב – אז נשתמש בזה. להשקיע בניהול זה משהו שרב האנשים פשוט לא מעוניינים לעשות. אם תרשו לי לקחת את כל זה לרמה קצת יותר תאורטית – השאלה הפסיכולוגית שעומדת מאחורי כל אלה היא האם האדם הוא אישיות אחת, וכל הצדדים והפנים שלה הם בעצם אחד וחשופים לכל מי שהאדם בקשר איתו, או שאנשים למעשה מנהלים סוגים שונים של פרסונות במקומות שונים בחייהם, אינם חושפים בהכרח את הצדדים השונים באישיות שלהם בפני כל מכריהם, ומעדיפים לשמור חלקים שונים בחייהם נפרדים זה מזה.  התשובה היא לדעתי ברורה – בחיים האמיתיים, בני אדם הם יצורים מורכבים. אבל בעולם הוירטואלי, אנשים עדין בוחרים בנוחות על פני המאמץ של ניהול זהות מורכבת.

ובכל זאת, בשבועות האחרונים אני רואה פרץ של חברות ומוצרים שנועדו לאפשר למשתמשים שליטה יותר טובה במידע שהם חושפים.

למה אני חושבת שזה לא ילך? איך אני יכולה להיות כל כך נחרצת בקביעה שאין באמת צורך בכל הרשתות היעודתיות האלה? ובכן, התשובה היא נסיון. כמו שאומרים -been there, done that.  אני מכירה את זה גם מהזוית של הסטארט אפ הקטן שזיהה את הבעיה (הבעיה הכפולה בעצם – גם בעית הפרטיות, וגם ענין האישיות המורכבת), והחליט לפתח מוצר שיתן מענה, וניסה, ופיתח מוצר שכולם אמרו שהוא ממש מוצלח, ובכל זאת בפורמט הזה ועם המטרה הזו – המוצר לא תפס. אני מכירה את זה גם מהזוית של השחקן הגדול ביותר בשוק – החברה שפתחה את הפלטפורמה שהכי הצליחה עבור רשתות חברתיות יעדותיות שכאלה, הם גם היו סטרט אפ, שהובילו האנשים הבכירים והמנוסים ביותר בתעשית האינטרנט – וגם הוא לא ממש תפס והיום החליף בעלים ודי מקרטע.

אז איך באמת מסבירים את הפריחה של המוצרים האלה בחודשים/שבועות אחרונים? אני מניחה שהרבה מהם פשוט לא מכירים לעומק את הדוגמאות המוקדמות יותר, או שלא הפנימו את הלקח, או שבטוחים ש"הם יעשו את זה יותר טוב", והפעם זה יצליח. כל אחת מהסיבות אפשרית -ויכול להיות שהשוק השתנה, ועכשיו דווקא יש מקום לפתרונות כאלה. אבל אני מודה שאחרי הניסיון שלי, ומהסתכלות וניתוח של הצורך הספציפי הזה במשך ארבע שנים, אני חושבת שהצרכן פשוט ממשיך לבחור בצורה עקבית באפשרות הקלה לשימוש, ואף אחד מהמוצרים החדשים עוד לא שכנע אותי שהוא יצליח במקום שאחרים נכשלו.

]]> http://www.thebloggerit.com/2011/11/06/multiple-personality-on-the-web/feed/ 0 http://www.thebloggerit.com/2011/10/15/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%94%d7%aa%d7%9b%d7%95%d7%a0%d7%9f-%d7%9c%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%9c%d7%aa%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%93-%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%9c%d7%aa/ http://www.thebloggerit.com/2011/10/15/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%94%d7%aa%d7%9b%d7%95%d7%a0%d7%9f-%d7%9c%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%9c%d7%aa%d7%a4%d7%a7%d7%99%d7%93-%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%9c%d7%aa/#comments Sat, 15 Oct 2011 05:15:38 +0000 ‫הדס שיינפלד‬ http://www.thebloggerit.com/?p=1088

אני תופסת התכוננות לראיון עבודה בדיוק כמו התכוננות לכל סיטואציה אחרת בחיים – ככל שאתה יודע יותר אתה יכול להתכונן בצורה טובה יותר. ככל שאתה מוכן יותר, יש לך יותר סיכוים להצליח. זו כמובן לא משוואה ישרה ופשוטה, יש כאן עוד הרבה משתנים, ובכל זאת.

נתחיל בהסתיגויות – העצות שאני עומדת לתת הן (כמובן) דעותי האישיות בלבד. זה לא בהכרח יעבוד בכל מקום ועבור כל אחד, אבל עכשיו אחרי שתוך שנתיים הייתי גם בצד מחפש העבודה וגם בצד המגייס, אני חושבת שיש לי כמה עצות טובות לתת למחפשים ולמחפשות.

הפוסט הזה יחולק לשני חלקים. הראשון – עצות כלליות, על התכוננות לראיון עבודה שאני חושבת שתקפות לכל תפקיד. השני – עצות ממוקדות לתפקיד של מנהל מוצר אינטרנטי.

שלוש עצות להתכוננות לראיון עבודה

1. הכירי את החברה - בימינו הכל נגיש ופתוח (טוב, לפחות הרב). דבר ראשון צריך לבדוק את האתר של החברה עצמה, וללמוד משם כל מה שאפשר. כמה אנשים יש בחברה? כמה זמן היא קימת? מי ההנהלה? מי המשקיעים? האם יש להם מימון לתקופה הקרובה או שיש סיכוי שהם יסגרו תוך חודשיים?
למה זה חשוב? מהרבה סיבות. ראשית, זה חשוב כדי שנדע אם החברה תהיה קימת בשנה הבאה (לי זה היה חשוב בחיפוש העבודה, לא התחשק לי למצוא את עצמי מחפשת שוב בעוד שלושה חודשים). החלק הזה חשוב גם כדי להכין את השאלות לראיון. כן כן, גם המרואין יכול וצריך לשאול שאלות בראיון, והשאלה לגבי המימון של החברה, תכניות הגדילה שלה, וכו' – לגיטימיות לחלוטין.
אם יש לך כבר כמה שנות ניסיון בתחום, הרבה פעמים במסגרת החיפוש תוכלי גם למצוא נקודות קשר – אנשים שאת מכירה שעובדים או עבדו בחברה, ותמיד נחמד לקבל גם קצת מידע ממשהו "מבפנים" (למרות שצריך לקחת כל מידע כזה בערבון מוגבל – החויות של עובד אחד לא בהכרח מעידות איך יהיה עבורך לעבוד שם). LinkedIn הוא כמובן הכלי האידיאלי לחיפוש המידע הזה – אפשר לעשות שם חיפוש לפי שם חברה, ולקבל רשימה של העובדים שם, מסודרים לפי הקרבה שלהם אליך. שווה.

2. הכירי את המוצר - אם המוצר הוא אינטרנטי, ויש לו גרסא חינמית – שווה לחלוטין להתקין אותו ולשחק בו קצת. אם אין גישה למוצר – שווה לחפש עליו מידע לקרוא ולנסות ללמוד את האלמנטים הבסיסיים ביותר – למי המוצר מיועד, מה נקודות החוזק שלו, מה החולשות, מי התחרות העיקרית בשוק, מה המודל העיסקי. לא צריך לעשות דוקטורט, אבל המידע הבסיסי הזה חשוב.
את המידע הזה אפשר להשיג כמובן מהאתר של החברה עצמה (אם יש white papers או בלוג של החברה – שווה להשקיע בהם עוד קצת זמן), אבל גם מחיפוש כללי. חברות אינטרנט בימינו מסוקרות על ידי כל כך הרבה גופים – בדרך כלל אפשר למצוא איזו סקירה, ביקורת, השוואה למתחרים.

3. הכר את המראיינת - בקשו את השם המלא של המראין, וערכו לגביו חיפוש קצר. אין לי מילים עד כמה זה חשוב בעיני, ואני יכולה לספר לכם שמתוך עשרות המועמדים/מועמדות שראיינתי, רק בודדים ביותר עשו את החיפוש הזה. למה זה שווה? כי אולי למראינת יש בלוג שבו היא חושפת את השאלות שהיא שואלת בראיון? זו דוגמא קיצונית כמובן, אבל זה אפשרי. זה שווה גם כי אולי יש לכם חברים משותפים שיכולים לזרוק מילה טובה לפני/אחרי הראיון (בעיני אין שום רע בזה), וגם כי אולי למדתם באותו בית ספר/אוניברסיטה, והנה כבר יש על מה לדבר ולשבור את הקרח בראיון. יותר מזה, ההיסטוריה של המראין יכולה ללמד הרבה על איך הוא תופס את התפקיד. בתפקידי ניהול מוצר למשל, כשיש גישות שמעדיפות מועמדים עם ניסיון מאוד טכני, לעומת מקומות שמעדיפים מועמדים עם ניסיון מעולם העיצוב, מענין לדעת מאין הגיע המראין. זה עוזר לצפות מה הם מחפשים, מה עשויות להיות ההתנגדויות או הנושאים שיעלו בראיון, ומידע כזה יכול להיות מאוד שימושי.

_______________________
עד כאן העצות לשלב ההכנות לראיון. זה נשמע אולי כמו הרבה עבודה לפני כל ראיון, והאמת היא שזה לא משהו שאפשר לעשות בעשר דקות (למרות שזה לא צריך לקחת יותר מחצי שעה/שעה בעיני). אם אתם מוצפים בהצעות, ורצים מראיון לראיון – לא חייבים לעשות את כל התהליך לפני כל ראיון. אולי שווה לדחות את ההכנה לראיון השני, ולא להשקיע בראשון. אבל אם אתם רוצים להגדיל ראש ולהגיע מוכנים (אולי קצת יותר ממועמדים אחרים) – אז בעיני ממש שווה.

מסכימים? לא מסכימים? יש לכם עוד עצות? שתפו בתגובות!

לאחרונה יש לי דרישה חדשה שקצת מנוגדת לכיון שעולם האינטרנט הולך אליו – אני צריכה שתכנים מהרשת יהיו זמינים לי באופליין.

הסיבה היא פשוטה, אנחנו משתדלים לא לקרב לבת החדשה שלנו מכשירים שמשדרים משום סוג – לא סלולרי, ולא ויפי, ולא שום דבר דומה. אבל בכל זאת, אי אפשר לנתק אחת כמוני מעולם הרשת באופן ברוטלי שכזה… אז אני רוצה להיות מסוגלת לקרוא את הבלוגים החביבים עלי כשאני לא מחוברת לרשת. נכון, מן הסתם זה אומר שאני אפסיד חלק מהתוכן – קישורים חיצונים וכדומה, אבל עדין, את התוכן העיקרי אני אוכל לקרוא, או לפחות לרפרף ולסמן לעצמי דברים מעניינים לחזור אליהם אחר כך.

פעם (לא כל כך מזמן) לגוגל רידר היה מצב אופליין, ואפשר היה לסנכרן ולקרוא את הפוסטים גם כשאתה לא מחובר. זה היה נחמד מאוד, ועזר לי להעביר כמה טיסות מאוד ארוכות. אבל אז האופציה הזו בוטלה. לא ברור לי למה.

אז במסגרת מבצע ה"תמיכה ביולדת", התבקש בן הזוג גם לאתר לי קורא רסס חדש, שיש לו מצב אופליין. נכון להיום נבדקו שתי אופציות, PULSE וNEWSROB, ונבחרה האפשרות האחרונה – newsrob. האפליקציה עובדת יפה מאוד, מסנכרנת עד 2000 פוסטים, מאפשרת את כל הפיצ'רים הבסיסיים שהייתם מצפים מקורא רסס (לסמן בכוכבית, ועוד כמה פיצ'רים קטנים), ובסך הכל עושה את העבודה.

אז איפה הבעיה? או! טוב ששאלתם. הבעיה היא בבלוגרים שמשחררים לקורא הרסס שלהם רק "תקציר" של הפוסט, או את השורות הראשונות.

ואני שואלת – למה? למה אתם עושים את זה? אתם באמת רוצים להכריח אותי להגיע לאתר עצמו? למה?
האם מישהו באמת עושה כסף מכמות הצפיות/ביקורים?

בואו נסתכל על הבלוגים שמשתכנים בקורא שלי (הזדמנות לכמה סטטיסטיקות מהזן האהוב עלי).
148 פידים, מחולקים לשבע קטגוריות:

אנליטיקס - בלוגים בנושא אנליטיקס של אתרים (כולל הבלוג של גוגל אנליטיקס למשל, של חלק מהמתחרים של קליקטייל, של מומחים וגורואים בנושא, וכו'). מדובר בבלוגים מקצועיים בדרך כלל, של חברות או של אנשי מקצוע שמנסים לקדם את עצמם בתחום.

עיצוב - בלוגים בנושאי עיצוב, שמישות, ממשק משתמש, וכו'. גם כאן יש ערוב של בלוגים של חברות או בלוגים "מקצועיים" (כמו סמאשינג למשל), ובלוגים אישיים של מעצבים, יועצים, וכו'.

אוכל - בלוגים אישיים בלבד, של אנשים מעניינים שהבלוגים שלהם עוסקים באוכל ובכל מה שמעבר לו. החל מצילומים מפתים ועד סיפורים אישיים. קטגוריה אישית לחלוטין.

עברית - אוסף של בלוגים בעברית (כל הקודמים והבאים הם באנגלית). יש כאן ערבוב של בלוגים אישיים בכל הנושאים והמינים, מיש מש שכזה, שהמשותף לכולם הוא הכתיבה בעברית, ושהם לא באמת נכנסים לאף אחד מהקטגוריות האחרות.

בלוגים אישיים – הקטגוריה החביבה עלי. אני עוקבת אחרי בערך 10 בלוגים אישיים, בעיקר של נשים אבל גם של גברים. נשואות, רווקות, חד-הוריות, שמדברות על המשפחה, העבודה, החיים. אלה פשוט בלוגים של אנשים מעניינים, והסיפורים שלהם, הפרספקטיבה שלהם על החיים הם הפינוק שלי בתוך כל עומס הבלוגים האחרים. הקטגוריה הזו בדרך כלל ריקה אצלי – מפני שבכל פעם שיש פוסט חדש אני קוראת אותו מיד.

PM - בלוגים שקשורים בניהול מוצר. כאן בדרך כלל הפוסטים הארוכים ביותר, שדורשים ממני ריכוז ומחשבה. הצלחתי לאסוף כמות די רצינית של בלוגים רלוונטים, והם אחד ממקורות הלימוד והמידע המשמעותיים ביותר שלי.

WEB2.0 – שם הקטגוריה הוא כבר קצת אולד-פשן, אבל זו הקטגוריה שבה מצטברים הכי הרבה פוסטים בהכי מעט זמן. כאן תמצאו את טקרנץ', משבל, רידרייט, וכו'. כל אלה שמפרסמים 20 פוסטים ביום וחושבים שיש מי שיקרא.

עכשיו אני שואלת אתכם – למה שמישהו מכל אלה יכריח אותי להגיע לאתר שלו? למה?
אני יודעת שזו קצת תמימות מצדי לשאול את השאלה. הרי באתר יש פרסומות שחלק מהבלוגים מתפרנסים מהם. באתר יש הזדמנות "למכור" – עוד תוכן מתוך האתר, או דברים אחרים, וכו'.

אבל מצד שני – הרי אם מישהו מנוי לאתר שלך ב-RSS, הוא רשום אצלך. מספר המנוים הוא אינדיקציה טובה מאוד לנאמנות של קוראים, לאנשים שבאופן קבוע קוראים את מה שאתה מפרסם, ובוודאי יש דרכים יותר חכמות לגרום לי להגיע לאתר, מאשר למנוע ממני תוכן, לא?

לאתרים הגדולים, שחיים מפרסומות, עוד יש איזשהוא תרוץ. ודווקא הם – בדרך כלל משחררים את כל התוכן לקריאה בלי שום בעיה. דווקא האתרים הקטנים, הפרטיים, הם אלה שלא מאפשרים לי לקרוא את התוכן המלא. אתרים בקטגורית ה"אישיים", או האוכל. כאלה שאני בטוחה שלא מתפרנסים מהאתר שלהם.

בקיצור, הרשו לי לפנות מעל גבי בלוג זה לכל הבלוגרים בקריאה נרגשת - שחררו את התוכן! תודה.

אחרי תקופה של שקט ב"בלוגרית" הגיע זמן עדכונים והתחלות חדשות.

בחודשים האחרונים הייתי פחות פנויה לכתיבה בבלוג, בגלל כמה סיבות עיקריות.

קליקטייל גדלה והולכת, ותהליך גיוס של מנהלי מוצר לצוות שלי היה ארוך ולא פשוט. בסופו של דבר, ממש בדקה התשעים, מצאתי שתי מנהלות מוצר מוכשרות ומקסימות, שאני בטוחה שהתרומה שלהן למוצר ולחברה תהיה מעולה. היה לי מאוד חשוב למצוא אנשי מקצוע ברמה הגבוהה ביותר, כי המוצר של קליקטייל הוא כמו שאתם יודעים "הבייבי" שלי.

סיבה נוספת לחשיבות הגדולה לגיוס צוות מוצר חזק, היא שידעתי שאני עומדת בפני חופשה ארוכה החל מספטמבר, כשהתינוקת האמיתית שגדלה בתוך הבטן שלי תחליט לצאת לעולם.

אז כן, שנה חדשה והתחלה חדשה.

הבת שלי (ושל אבא שלה, כמובן), ורדרדה ומקסימה, יצאה לעולם בשבוע הראשון של ספטמבר, ובימים אלה היא והחיתולים שלה והחיוכים שלה ממלאים את עולמנו.

הבהרה – הבלוג הזה לא עומד להפוך להיות בלוג בענייני חיתולים וקקי.
לשמחתי, לאחר השוק הראשוני גיליתי שאני עדין אני, ובנוסף לעולם התינוקות שללא ספק מעניין אותי עכשיו מאוד, עדין מעניינים אותי גם העולמות שעניינו תמיד, והבלוג ימשיך לעסוק בעולם האינטרנטי, ניהול מוצר, ומה שבינהם.

בקרוב יתחדש זרם הפוסטים, עולם הרשת לא נח, וללא ספק יש על מה לדבר ולכתוב. אני חושבת ומקוה שבקרוב גם יהיו לי האנרגיה והזמן.

בינתים חברים יקרים, שתהיה לכם שנה נהדרת. התחלות חדשות, המשכים מרגשים, הרבה עשיה, ומעבר לכל בריאות ושמחה לכם ולכל האהובים עליכם.

להתראות בתשע"ב.

אוי מגה מגה… כמה כבר דובר על הקניות באינטרנט. דברנו על הממשק, ובאמת, בהשוואה לאתרים אחרים האתר שלכם נראה יותר טוב.

אבל הממשק מפשל בדיוק בנקודות ההתחברות לחיים האמיתיים.

1. שינוי/ביטול הזמנה? אי אפשר.
נראה לי שאחד מתסריטי השימוש הכי הכי שכיחים הם שברגע שסגרתי את ההזמנה, ולחצתי על האישור, נזכרתי בפריט האחד ששכחתי.  ואם עשיתי את ההזמנה למחר, ואפילו לעוד יומיים – למה אתם לא נותנים לי את האפשרות לשנות את ההזמנה? להוסיף את הפריט, או להוריד משהו אחר? אין אפשרות כזו. פשוט אין. חפשתי חפשתי, ולא האמנתי. אז החלטתי להעביר את כל ההזמנה להזמנה חדשה (את זה אפשר לעשות בקלות), להוסיף את הפריט הנשכח, ואז לבטל את ההזמנה הקודמת. אז ניסיתי. את כל השלבים עשיתי, אבל לבטל את ההזמנה הראשונה (זו שמיועדת לעוד יומיים, כן?), את זה אי אפשר. עד כדי כך לא האמנתי שהאפשרות הזו לא קימת, שהתקשרתי לשרות הלקוחות. הם באמת ענו מהר, והיו אדיבים, אבל אשרו – שאין אפשרות כזו באתר. לא להוסיף פריט להזמנה שנעשתה, וגם לא לבטל.
אבל הם יבטלו את ההזמנה הישנה בשבילי, ואין שום בעיה. אה, לא, סליחה, יש בעיה קטנה – באתר אני עדין אראה את שתי ההזמנות. הם לא יכולים "להעלים" את ההזמנה מהאתר, המערכת שלהם אחרת.

2. להתחיל קניה, ולהמשיך מחר – לא ממש.
שוב, תסריט פשוט, ונראה לי שדי שכיח. אני חיבת לציין שנראה לי שכאן הם דווקא כן חשבו על התסריט הזה והכינו אותו, ואולי מה שנתקלתי בו זה באג, אבל גם אם כן – מבחינתי זה באג ממש ממש מציק. דוגמא מהחיים – אתמול התחלתי להכין רשימת קניות, אבל הייתי צריכה להפסיק באמצע. לפני שיצאתי מהאתר הוא שאל האם לשמור את הרשימה, ועניתי שכן. הבוקר נכנסתי שוב לאתר, ואכן השאלה הראשונה היתה האם אני רוצה להמשיך את הרשימה מאתמול. נשמע טוב. המשכתי.  הזמנתי.
הערב הגיע המשלוח. רק הפריטים שהוספתי היום במשלוח. כל מה שהיה ברשימה של אתמול – איננו. אוף.

3. וכשהמשלוח כבר מגיע…כשהמשלוח כבר מגיע, זה מין משחק – זכרי מה הזמנת, והשווי למה שקבלת. האם זה באמת בלתי אפשרי להוציא את כל הרשימה שהזמנתי, ולסמן בשבילי מה הגיע ומה לא? רשימה ארוכה של כל מה שהגיע במשלוח, ובסופה רשימת המוצרים שלא הגיעו.

עוד הערות לגבי המשלוח, רק כי אני קטנונית:
- הכל מגיע ארוז באמת יפה בתוך קרטונים חדשים ומרשימים – מה דעתכם למחזר? אולי אני יכולה להחזיר לשליח את הארגזים במשלוח הבא? או אולי אפילו בלי ארגזים בכלל, ומיעוט שקיות, והכל בתוך ארגז פלסטיק רב שימושי  שאני אפנה מיד ואחזיר לשליח?
- שעות המשלוח – טווח של שלוש שעות זה ממש המון בשבילי להיות בבית. באמת אי אפשר טווח קצת יותר קצר?
- אם בקשתי שלא להתקשר אלי, ופשוט לא להביא לי מה שאין  - בבקשה אל תתקשרו. ואם אתם בכל זאת מתקשרים  - אז לא חמש שיחות ברצף עד שאני אענה…

בקיצור מגה – האתר שלכם באמת טוב, אבל הוא יכול להיות יותר טוב. אני מניחה שכבר שמעתם את השמועות שהמתחרים עובדים על אתר חדש, ובטח גם ראיתם את הסופר - אתר שמאפשר להשוות מחירים ולעשות את הקניה במקום הכי זול ברשת (עוד לא בדקתי – אם מישהו מכם כבר ניסה, נא חילקו איתנו חויות).  זה הזמן לחשוב על הפינות הקטנות האלה, ולהיות באמת מגה.

הבהרה מראש – אנחנו מדברים על מיילים שנכתבים כחלק מהעבודה. האימייל הוא ללא ספק אחד הכלים היותר שימושיים. אני לא חושבת שאני משתמשת כבדה מדי, ואני מניחה שאני מקבלת בסביבות חמישים אימיילים ביום (יש ימים שגם הרבה יותר).

יש הרבה עניינים של סגנון, למי המייל נשלח, ומה ההקשר. אין לי בעיה עם מיילים קצרים ותמציתיים, ואין לי גם בעיה עם הטון הרשמי יותר שמקובל בהרבה מקומות. איך שאתם רוצים.

אבל יש כמה מנהגים קטנים, טיפשיים, מעצבנים, שאיתם יש ויש לי בעיה. הרשימה לפניכם, תרגישו חופשי להוסיף משלכם…

1. סימני קריאה
האם באמת כל משפט שלכם צריך להסתיים בסימן קריאה?
המהדרין – האם באמת צריך שלושה סימני קריאה? (בדרך כלל בסיום המשפט "יום טוב!!!")
והכי מעצבנים – רווח בין סוף המשפט לסימן הקריאה !

2.  רשימת המכותבים
מוסיפי המכותבים  - למה על כל מייל שלך, הכי טריויאלי שיש, חצי חברה צריכה להיות מכותבת?
קמצני המכותבים – אם המייל מזכיר משהו שאני צריכה לעשות, למה אני לא מכותבת עליו?
הקרציה  -  כן, אני מדברת אליך, אתה שחושב שהמנכ"ל צריך להיות מכותב על כל מייל שאתה שולח לי. (אתה בדרך כלל גם אותו טיפוס שלא עונה לי לאף מייל אם המנכ"ל לא מכותב…)

3. נושא (subject line)
אלה ששולחים הודעה של משפט אחד שכולו ב"נושא", ואין שום תוכן בגוף ההודעה.
אלה ששולחים מייל בלי שום נושא (ואח"כ לך חפש אותו בתוך האינבוקס).
אלה ששולחים לי מייל חדש, אבל עושים reply למייל האחרון שעבר בינינו (לפני ארבעה חודשים, על מסיבת היומולדת של מישהו).

4. חשיבות/follow up
אלה ששולחים כל מייל שלהם עם רמת חשיבות גבוהה (כל מייל? כל אחד ואחד?)
אלה ששולחים כל מייל שלהם עם דגלון ל-follow up שגורם למייל להופיע אדום בתיבה שלי.
אלה ששולחים כל מייל עם בקשה ל"אישור קריאה" (אני תמיד מסרבת, דרך אגב).

עזרו לי חברים – האם אני רגישה וביקורתית יותר מדי, או שאני היחידה הנורמלית?

הסיוט הגדול של כל מנהל מוצר בדיוק התגשם השבוע למנהל המוצר של סקייפ (אני יודעת, אני יודעת, יש שם הרבה יותר ממנהל מוצר אחד, ומן הסתם לא הם אחראים על כל "ריליס", אבל מה אכפת לכם… לי זה עשה קוועץ' בלב). קשה לומר שסקייפ זה סטארט אפ קטן, אבל גם אצל הגדולים קורים דברים. מה שקרה, בקיצור, הוא שסקייפ "הכריחו" אותי לשדרג לגירסא החדשה, ואחרי שעשיתי את זה – בכל פעם שניסיתי להפעיל את התוכנה היא קרסה.

אצלנו במשרד משהו מיד הפיץ את הלינק להוראות לתיקון הבעיה שסקייפ פרסמו באתר שלהם, אבל אני לא הבנתי מההוראות מה צריך לעשות. אז אני מניחה שהמון משתמשים לא הבינו, ומן הסתם הרבה יותר משתמשים בכלל לא יודעים שלסקייפ יש דף כזה שמבהיר בכל רגע נתון את מצב המערכת. אחרי כמה ימים נכנסתי שוב לאתר של סקייפ, וכבר היה שם קובץ מתוקן להורדה ובזה הסיפור נגמר.

הסיפור הקטן הזה גרם לי להרבה מחשבות על תהליכי שחרור מוצר בעולמנו האינטרנטי. מה המשמעות של בעיה כזו עבור סקייפ?

מצד אחד יש להם מליוני משתמשים, שכבר יש להם מחויבות גדולה למוצר – אם כל הקונטקטים שלך כבר שם, ועם כולם כבר ביססת את דרך העבודה באמצעות השרות הזה, כשהוא נופל לא תלך מיד לחפש תחליפים ותנטוש, נכון?
מצד שני, זה עולם האינטרנט. לקוח מעוצבן פעם ופעמיים, יחשוב שוב אם להשתמש בתוכנה או באמת למצוא פתרון אחר.
מצד שלישי, השרות חינמי, ותמיד יהיו החכמים שאומרים  -אתם מקבלים את כל זה בחינם, אז קצת סבלנות כשיש בעיות.
מצד רביעי – כשכבר מתרגלים, זה הופך להיות שרות הכרחי (אני מכירה משרדים שהעבירו את כל התקשות הפנימית שלהם לסקיים, ואין שלוחות פנימיות של טלפון קוי כלשהוא), ואם כבר הפכת להיות שרות הכרחי עבור המשתמשים, יש לך גם אחריות לא לאכזב אותם.

זוכרים את שאלת הראיונות הקלאסית (והבלתי נסבלת)  - ספר לי על תכונה לא טובה שלך, והתשובה הקלאסית שמסתבר שהרבה אנשים עונים, שהם פרפקציוניסטים, שמקפידים על כל דבר, שקשה להם עם קיצורי דרך? זה בדיוק קשור לבאג כזה.

נתחיל בסוף. מנהל מוצר בסטרט אפ לא יכול להיות פרפקציוניסט לדעתי. אין דבר כזה מושלם במוצר סטארט אפי. למה? מהסיבות הברורות – אין זמן, אין כסף, אין מספיק אנשים, יש שוק דורשני, יש תחרות קשה, יש צורך להראות תוצאות מהר. והכי חשוב – כי השוק מוכן ומקבל גם מוצר לא מושלם(1).

בסטרטאפנו הקטן, הלחצים גדולים, השוק רותח מבחינת כמות המתחרים ומה שהם מציעים, ואין כח אדם ואין זמן, והכל צריך להעשות אתמול. שלא תבינו לא נכון, אני ממש לא מתלוננת. זה חלק מהקסם של הסטארט אפ. דברים קורים מהר, יש הזדמנות גדולה לעשות לעשות לעשות, והקרדו מאחורי הדברים הוא – נעשה מהר, נבדוק את המשמעות, נשנה, נתקן, ויאללה בלגן.

אני תמיד אומרת שתפקידי כמנהלת מוצר הוא לגרום לזה שכולם יהיו לא מרוצים קצת, ומרוצים – קצת יותר, אבל אף אחד לא יהיה מרוצה לגמרי.  זה לא פשוט, כמות הבקשות והרעיונות היא גדולה, כולם כמובן בטוחים שהדרישה שלהם הכי חשובה, ודחופה, ובלעדיה המוצר ממש לא יכול להתקיים. איך יודעים, איך מחליטים, זה בדיוק הקסם והאתגר של ניהול המוצר. צריך להכיר את השוק ואת המשתמשים וצריך להבין את המחיר של כל פשרה והחלטה, ואז צריך פשוט להחליט.

לכל התהליך הזה כבר התרגלתי, אני נהנית ממנו ולומדת ממנו, ואני חושבת שהוא נכון לעולם שלנו ולמוצר שלנו. אז מה הבעיה, אתם שואלים? או! הבעיה היא אחרי. אחרי שהחלטנו, אחרי שרצנו ליישם, אחרי שעשינו הכי טוב שאנחנו יכולים ורצנו לשוק והבאנו מוצר (שהוא ממש טוב! ממש ממש טוב!) אז צריך ללמוד לחיות עם מה שלא עבד. עם הטעויות, עם הבאגים, עם התסריטים שלא חשבנו עליהם.

גם כאן, בשלב שאחרי, צריך לדעת איך לקבל את המחיר. כי אחרי שעשית את כל העבודה המאומצת הזו, והמוצר או הפיצ'ר בחוץ אז יוצאים כל הדברים הטובים (המוצר עובד! המשתמשים אוהבים! יש דיבור חיובי! ווהווו!), וגם הטעויות. החל מטעויות איות (פספסנו מילה כאן או שם, חסרה מילה כאן או שם), ועד לבאגים רציניים (הלקוח לוחץ ומקבל הודעת שגיאה, הלקוח מצפה למשהו אחד ומקבל דבר אחר). הסוד עכשיו הוא להתיחס גם לטעויות ולבעיות כחלק מהתהליך. לתת להן עדיפויות, להבין מה קריטי ומה לא, ולתקן מהר מהר.

גם בנקודה הזו בזמן, צריך את שיתוף הפעולה של כולם. גם בתוך החברה, וגם אצל המשתמשים. האם המשתמשים בעולם הזה מצפים למוצר מושלם? זו שאלה שמגיע לה פוסט משלה. הפרספקטיבה שלי היא שהם מצפים ללא ספק למוצר מעולה ומושלם, ולזה צריך לשאוף, אבל הם גם מוכנים לקבל שמדובר במוצרים צעירים, בתהליכים, ואם מערבים אותם בתהליך, יש להם (בדרך כלל) גם רמה מסוימת של סובלנות לטעויות.

בשלב שבו גילינו טעות או באג, שוב אנחנו צריכים את ההתגיסות של כולם. צריך שכולם יעזרו לבדוק, צריך להתגייס לתקן, והכי חשוב – צריך להתיחס לבאגים ולטעויות בפרופורציה הנכונה. הרי החלטנו לעבוד מהר, הרי אנחנו מודעים למגבלות, אז אי אפשר לצפות לשלמות. צריך להיות ברור שיהיו טעויות, וצריך להיות תהליך מהיר גם לידע את המשתמשים במקרה הצורך, וגם, כמובן, לתיקון.

מנהל המוצר לא יכול להיות פרפקציוניסט. הייתי אומרת שהשילוב הנכון  הוא פגרמטיסט אופטימי.
אם מישהו רק יכול להפנות אותי לחנות שמוכרים פרגמטיות אופטימית, אני מאוד אודה.

הערת שוליים:

(1) למיטב ניסיוני, גם מחוץ לסטרט אפ, העבודה של ניהול המוצר היא מלאכת הפשרה והאפשרי. בארגונים גדולים עוד יותר קשה לקבל תמיכה למוצר/פיצ'ר חדש, ואם רוצים לוודא שהמוצר יעבור את כל דרך החתחתים ויגיע למשתמשים (בימינו), צריך לדאוג שכוווווולם מאשרים – המחלקה המשפטית, ומחלקת השיווק, ומחלקת אבטחת מידע, ולוחות הזמנים של הפיתוח, ועוד ועוד. אבל שם יש לפחות קצת יותר זמן לחשוב ולתכנן לפני שמתחילים, ולפחות ברמת האיפיון והדרישה הראשונית יש מקום לשאוף לסוג של שלמות מסוימת.

יש לי כמה וכמה פוסטים שמסתובבים לי בראש, ובכל זאת לא מצליחים למצוא את דרכם אל האצבעות, ואז נוספת תחושת הזנחה קלה לגבי הבלוג שרק הופכת את הכתיבה לקצת פחות נעימה, וכך יוצא שעוברים להם שבועיים או יותר בין פוסטים, והפוסט הראשון שנכתב הוא זה שהכי זורם – המחשבות על תחזוקת בלוג.

הידעתם שבלוג ממוצע מחזיק שלושה חודשים? אני כבר לא זוכרת איפה קראתי את הסטטיסטיקה הזו, אבל היא ללא ספק נשארה לי בראש. כשחיפשתי קצת סטטיסטיקות לפוסט הזה גיליתי גם את הסטטיסטיקה שטוענת ששמונים אחוזים מהבלוגים ננטשים בחודש הראשון להקמתם.

זה לא שיש לי מחשבות כפירה, בכלל לא. להיפך, המחשבות שלי הן רק בהקשר של להרחיב את היריעה, ולכתוב על יותר נושאים ודברים שמעניינים אותי. כך בכלל התחלתי את הבלוג הזה, היה לי בלוג די אקטיבי בקפה דה מרקר, שם חלקתי חויות מהחיים בלונדון. את הבלוג הזה התחלתי כדי להפריד בין החויות מהחיים בלונדון, למחשבות מקצועיות, וכהכנה לחזרה ארצה. עם החזרה הבלוג הזה אכן תפס קצת תאוצה, ו"מחשבות מלונדון" דעך. מסתבר שלתחזק שני בלוגים זה קצת יותר מדי בשבילי.

אבל המחשבות על מי הם הקוראים ומה מעניין אותם עדין עולות בי מדי פעם. המטרה של הבלוג היתה כמקום למחשבות בענייני העבודה שלי, שהתמזל מזלי והיא גם מעניינת אותי מעבר לשעות העבודה המוצהרות, אבל מדי פעם כמו שאתם יודעים יש כאן נדידות לדברים לא קשורים לחלוטין, וגם אז נראה שאתם הקוראים עדין מתעניינים ונהנים (אם מדד התגובות והלייקים הוא מדד מיצג למשהו, וגם זה לא בטוח).

יש גם אלמנטים מובנים של צנזורה עצמית. הרבה פעמים זה לא מתאים לכתוב על דברים שמעסיקים אותי או מטרידים אותי בצורה ישירה בעבודה שלי, וכמובן שגם החיים האישיים נשארים די מחוץ לטווח הכתיבה. אבל אני באמת חושבת שהאישיות של הכותב עוברת, ולא ממש משנה על מה הוא כותב.

אני קוראת המון בלוגים. קורא ה-RSS שלי מפוצץ, ובכל רגע נתון יש יותר מאלף פוסטים שמחכים לי. זה מקור תמידי של עניין, ושל תחושת החמצה קטנטנה. אני קוראת בלוגים קטנים ואישיים, ונפעמת ממידת החשיפה של אנשים, ומהקהילות שנוצרות. אני קוראת בלוגים מקצועיים שהם אישיים, ומעריצה את הבלוגרים שמצליחים עם משמעת ברזל לכתוב פוסט כל יום. אני קוראת כמובן גם בלוגים מקצועיים, שחלקם הפכו למפלצות פוסטים שלוקח לי יותר זמן למיין מאשר לקרוא באמת תוכן מעניין (מי אמר טקראנץ').

בקיצור, אם אתם חושבים על להתחיל בלוג – אני בעד. זו דרך נהדרת למי שאוהב לכתוב ולסדר את המחשבות שלו על נייר. זו דרך נהדרת להתעמק בדברים. זו דרך לא רעה בכלל להכיר אנשים חדשים ולקבל פידבקים מעניינים.

מדי פעם אני רואה כל מיני ציוני דרך בבלוג וחושבת לציין אותם, וזה בדרך כלל לא יוצא. אז אולי פשוט כדאי לחגוג ברגע שמתאים, ולא בגלל ציון דרך ספציפי. ברגעים אלה אנחנו חוגגים  יומולדת שנה וחמישה חודשים לבלוג, ו-145 פוסטים. אם את נהנים לקרוא את הבלוג הזה שלי מדי פעם אז תדעו שאני מאוד שמחה עם כל מבקר וכל תגובה, ונתראה בציון הדרך הבא.

בשעה טובה אתמול הגיעה הקופסא השחורה, עם הסמסונג גלקסי S.

כמה מחשבות ראשוניות ביותר:

מי בוחר באנדרואיד - אז אצלנו בחברה כשאנשים היו צריכים לבחור, היתה חלוקה מעניינת בין בוחרי האיפון לבוחרי האנדרואיד. מישהו אפיין אותה כך: מי שלא מפחד מקוד, בוחר באנדרואיד. האחרים בוחרים באיפון. באופן כללי זה המסר המרכזי – האנדרואיד הוא סוג של מחשב. צריך לתפעל אותו בתשומת לב, יש לו יתרונות של מחשב (גמישות), וחסרונות של מחשב, ומי שאין לו סבלנות – בוחר באיפון. בדיוק בזמן התפרסם גם המחקר שאומר שבמקביל לקהילת מעריצי אפל, שישלמו יותר ויתקשטו בכל גאדג'ט תפוחי אפשרי, מתפתחת גם קהילה גדולה של "שונאי אפל", שלא יקנו שום דבר תפוחי אפילו אם באופן ברור הממשק שם יותר טוב.

חויית המשתמש הראשונית – הקופסא חביבה, ההסברים סבירים, הכל בסדר. כמובן שכמי שעוסקת בתחום יש לי הרבה הערות (ה-tutorial בהתחלה לא נראה כמו מדריך, הייתי בטוחה שאני צריכה להתחיל להגדיר דברים, ולא הבנתי למה אי אפשר), אבל באופן עקרוני הכל עובד וברור וקל לתפעול.  שוב, למי שמחפש טלפון לצרכי טלפון, יהיה קשה להתרגל. יש הרבה אפשרויות, המון מקשים והגדרות, אבל אני בטוחה שככמות האפשרויות כך גם כמות קיצורי הדרך האפשריים. ההתממשקות לגוגל פשוטה ביותר, ומיד כל הקונטקטס שם, ואתה כבר מרגיש בבית. כמובן שמכאן נובעות מחשבות על האם גוגל היא הענק המרושע הבא, וקצת פחדים על כמות המידע שהם יודעים עלי… אבל הפעם נדחיק לטובת עוד ליטוף של המסך החמודי.

חנות האפליקציות  - דווקא כאן הופתעתי לטובה. קל לחפש, קל למצוא, המידע לגבי כל אפליקציה ברור. אולי ההפתעה לטובה נבעה מהצפיות הנמוכות,  הבחור מ-RWW שבכה שהוריד את אפליקצית הפליקר הלא נכונה ותקע לעצמו את כל המחשב (סליחה, המכשיר) קצת הרתיע אותי, למרות שכבר כשקראתי את הפוסט שלו חשבתי שהוא נסחף בציפיות שלו. או שאתה הולך על מערכת פתוחה, ולוקח קצת אחריות על מה שאתה מתקין (ברצינות, להתקין את האפליקציה הראשונה שאתה מוצא עם הלוגו של פליקר? בלי לבדוק אפילו כמה אנשים הורידו אותה?), או שתחזור לאפל שם תהיה בטוח שאין שם הפתעות מרושעות (למרות שתמיד יש), אבל גם תהיה בטוח שאתה רואה את עולם מצונזר.

ובכל זאת קצת חשיבה ביקרותית – לא יכולתם למצוא למכשיר שם קצת יותר מגניב מסמסונג גלקסי S?