האם הכותרת חשובה? ה- TITLE, תאור התפקיד בין שלוש המילים שמצורף לשם בכרטיס הביקור. האם יש קשר בין הכותרת להגדרת התפקיד, למה שאתה עושה בפועל?

מה אמורה הכותרת להבהיר? בעצם שניים שלושה דברים, ולא יותר. את מהות התפקיד – מה אתה עושה בפועל, על מה אתה אחראי, ואת הדרגה שלך בארגון – האם אתה מנהל אנשים, האם את חברת הנהלה. בדרך כלל לא נלמד הרבה יותר מכך מכותרת התפקיד, למרות שלפעמים יש הפתעות.

פעם מישהו שאל מישהו מה באמת חשוב לו – מהות התפקיד או הכותרת. התשובה שנשמעת נכונה היא כמובן שחשובה מהות התפקיד ולא הכותרת, אבל זו לא בהכרח התשובה הנכונה. זו התשובה הנכונה אך ורק אם אתה בארגון קטן, שכולם יודעים מה אתה עושה, ואין לך יותר מדי ממשקים החוצה. ברגע שהתפקיד הוא ברגון יותר גדול, ושיש לך עבודה עם גורמים חיצנים כותרת התפקיד מקבלת משמעות, מפני שהיא הדרך שלך להציג את עצמך ולתת לאנשים להבין במהירות יחסית מה אתה עושה ומה רמת ההשפעה שלך בארגון.  יותר מזה, בעולמנו ובימינו, כשעוברים בין תפקידים כל כמה שנים, הכותרת חשובה כי היא נותנת אינדיקציה לרמת התפקיד שלך, ומסמנת עבור מגייסים/חברות וכו' – לאיזה כיון אתה מכוון בחיפוש התפקיד הבא.

כותרות, כמו פורנוגרפיה, הן ענין של גאוגרפיה. דירקטורים למשל – היו מוכרים בדרך כלל כחברים בדירקטוריון, ובשנים האחרונות, במקומות מסוימים כמו בארץ למשל, הם הפכו להיות כותרות תפקיד ניהולי, שאינו כרוך בדירקטוריון החברה.

כותרות, כמו כל דבר כמעט, הן גם ענין של אופנה. תפקיד האוונג'ליסט למשל, הוא תפקיד/כותרת חדשה יחסית, אבל לאחרונה בכל ארגון כמעט צץ אחד כזה, שתפקידו לקדם את המוצר/הטכנולוגיה בקהילה הרלוונטית.

יש מקומות שמקפידים לתת לכל עובד כותרת שממלאת את שני התפקידים בצורה ברורה, יש מקומות שמקפידים לתת כותרות מעורפלות ככל האפשר, או להמציא תפקידים שאף אחד לא יבין לעולם מה משמעותם.

ועכשיו לשתי כותרות התפקיד שהביאו אותי לכתוב את הפוסט הזה.

Head of Loyalty  – בכותרת הזו השתמש האיש שחתום על אימייל שמזמין אותי להצטרף למועדון יחודי של משתמשים בשרות אינטרנטי שאני לקוחה שלו (הדפסת תמונות). המייל הגיע אתמול, הוא מזמין אותי להצטרף ל-insiders club, לקבל הטבות מיוחדות, מבצעים וכו'. על המייל חתום מישהו עם הטייטל הזה. אם נבדוק לרגע האם הכותרת הזו עומדת בקריטריונים שהגדרתי כאן, נגלה שלא ממש. כלומר, נראה לי שמהות התפקיד די ברורה. בחברות הסלולר קוראים לזה "שימור לקוחות" (טייטל אהוב עלי במיוחד, שתמיד גורם לי לחשוב שהם רוקחים מרינדות מעניינות, טובלים את הלקוחות בהם, וסוגרים את המכסה לאורך זמן… אחרי שבועיים שלושה מורחים את הלקוח על טוסט חיטה מלאה… סליחה שאני נסחפת). מה שלא ברור מהכותרת הזו היא האם כבודו הוא ראש חטיבת הנאמנות, ולחברה יש עשרות אנשים שעוסקים בנושא הזה, או שמדובר באיזה לוחם בודד, שעליו הושיבו את כל ענין נאמנות הלקוחות, המסכן.

סמנכ"ל חטיבת תענוג והנאה – טוב, את הכותרת הזו אני מכירה כבר הרבה זמן, וחושבת עליה מדי פעם. מדובר בתפקיד אמיתי באחת החברות הגדולות בשוק הישראלי. זה לא נשמע כמו התפקיד הכי טוב בעולם? (ותחסכו ממני את ההקשרים הפורנוגרפים בבקשה). כאן, הכותרת שוב לא עומדת בקריטריונים, אבל בכיון ההפוך – דרגת האוחזת בתפקיד ברורה (סמנכ"ל חטיבה בחברה גדולה), אבל מה בדיוק תחום האחריות? מה עושה גברת הסמנכ"ל? מה המטרות שלה לרבעון הקרוב? איך מודדים הצלחה?

השמועה אומרת שבגוגל אנשים ממציאים לעצמם כותרות תפקיד. תרגיל מענין. אם היו נותנים לך להגדיר בעצמך את כותרת התפקיד שלך – האם היית הולך על כותרת מפוצצת, או על כותרת שמייצגת את מה שאתה עושה באמת? או אולי על משהו יצירתי?

הנה התרגיל להיום קוראי היקרים – אנא הציעו כותרות מעניינות לתפקידים. מאמללת המנכ"ל וסמנכ"ל הקיטורים כבר תפוסים.

בעיני ראיון הוא סיטואציה שיש בה שני צדדים כמעט שווים. כלומר, נכון שבדרך כלל יש מרואין שמנסה להרשים את המראין ולקבל הצעה, אבל לדעתי גם למראין יש כאן אינטרס עליון להרשים את המועמד על מנת למשוך את המועמדים הטובים ביותר.

לאנשים טובים יש עוד הצעות, ואם נניח שהמגייס רוצה שהטובים ביותר יבואו לעבוד אצלו – הרי שיש לו אינטרס ליצור תחושה טובה ולשכנע את המועמד/ת שהם רוצים לעבוד אצלו בארגון או בצוות, ולא בשום מקום אחר.

לראיון יש דינמיקה משלו, ואני לא אחשוף כאן את הדרך שלי לראין או את כל השאלות. כמו שכתבה לאה בתגובה לפוסט הקודם – חשובה מאוד היכולת לדבר על מוצרים שנהלת, הצלחות, כשלונות, תהליכים. מעבר לכך, החלטתי לחלוק אתכם שלוש שאלות עקריות שאני שואלת, שהן בעיני חשובות לתפקיד של ניהול מוצר ומהנסיון שלי מעידות בצורה טובה על דרך החשיבה והעבודה של המועמדים.

אני יודעת שיש חברות שנותנות תרגילים שונים להכין בבית. למועמדים רבים יש רתיעה מתרגילים כאלה (אני עושה בשבילהם עבודה! והם לא משלמים לי!),  לדעתי זו דווקא טכניקה לא רעה לקבל אינדיקציה על הדרך שבה המועמד עובד, והעובדה שמוציאים את זה מהסיטואציה של הראיון מורידה קצת מהמתח  ועשויה לאפשר למועמד להציג את היכולות שלו בצורה יותר טובה. מצד שני – זו אכן דרישה להשקעה מצד המועמד, ואני מעדיפה תמיד את השיחה ומרגישה שאני מקבלת תחושה יותר טובה מי הבנאדים ומה הוא מסוגל כשמדברים.

שלוש שאלות שאני שואלת:

1. איך למדת להיות מנהל מוצר?
כולנו יודעים שאין "בית ספר למנהלי מוצר", ואין תעודה אחת מקובלת. אני גם לא מצפה שאנשים יספרו לי על התעודות שיש להם, כי בארץ זה מאוד נדיר. אם אכן השלמת את אחד הקורסים של החברות הבינלאומיות ((או החברה הישראלית) זו כמובן נקודת פתיחה טובה. מה שמענין אותי בתשובה הוא כמובן באמת איך המועמד למד את התפקיד, אבל יותר מזה – מה הוא חושב שכלול בתפקיד. כי מה שלמדת, זה מה שאתה עושה.
שאלת המשך היא איך אתה ממשיך להתפתח בתחום. גם כאן התשובות מעניינות. מי שחי את התחום – אני מצפה שהוא גם יקרא בנושא באופן שוטף, יכיר את הבלוגים העקריים, את הארגונים המרכזיים, לפחות ישמע על הכנסים המקצועיים אם לא ישתתף בהם, וכו'.
טיפים: כשאני שואלת אם אתה קורא בלוגים בנושא, אל תענה "בוודאי בוודאי" אם זו לא האמת. כי השאלה הבאה תהיה – איזה למשל? ואם בתשובה לשאלה הזו לוקח לך 5 דקות לענות, ואז אתה אומר "דהמארקר"… אז זו לא תשובה מאוד טובה.

2. תני דוגמא לאתר או אפליקציה שאת חושבת שהם פשוט מצוינים, והסבירי למה.
זו שאלה שבעיני היא בסיסית ביותר, אבל המון אנשים נופלים בה. אין להם שום דוגמא. הם לא יכולים לחשוב על אתר שהם ממש מרוצים ממנו. אז אני אומרת – אם כך, תני דוגמא לאתר שאת חושבת שהוא גרוע. איום ונורא.  אם גם על השאלה הזו אין לך תשובה בשלוף – אני נורא מצטערת, אבל לא נראה לי שאת חושבת כמו מנהלת מוצר ביום יום.  זה אולי נשמע לכם חמור, אבל בעיני מי שהוא באמת מנהל מוצר של מוצר אינטרנטי – מסתכל על כל אתר שהוא מגיע אליו בעזרת העדשות המקצועיות. פשוט אי אפשר להמנע מזה.  כל מנהל מוצר טוב שאני מכירה, יכול מתוך שינה לספר על שלושה אתרים או אפליקציות שהוא היה מת להיות המנהל שלהם, שהוא מתרשם מאיך הם עושים דברים, וכמובן גם לתת 10 הצעות לשיפורים.

שיהיה ברור שמה שלא תהיה התשובה  אני אבקש הרחבות והסברים. זו בעצם השאלה – אתם יכולים לבחור אפליקציה שאני לא מכירה, או אתר שאני חושבת שהוא לא טוב, וזה בסדר גמור. השאלה היא איך אתם מסבירים למה אתם חושבים שזו דוגמא למשהו טוב.  ההסבר הוא מה שאני מחפשת. לראות שאת חושבת כמו מנהלת מוצר – שאת להסתכל על הדברים הנכונים מבחינת תסריט שימוש, מבחינת שמישות, מבחינת מגבלות טכנולוגיות, וכו' וכו' וכו'.
טיפים: אל תענו שהאתר הכי מעולה הוא גוגל, וגם לא האתר של אפל. יש גבול לקלישאות. אם אתם עונים את אחת מהתשובות האלה, תהיו מוכנים לשני דברים – הראשון שאני אתחקר אתכם  בדיוק כמו שתארתי למעלה, והשני שאני אבקש דוגמא נוספת.

3.אני בוחרת אתר/אפליקציה ושואלת עליהם שאלות
אני מעלה על המסך אתר כלשהוא, ושואלת מה דעתכם. זה יכול להיות האתר של החברה שלי או המוצר שלי (ואז מי שהתכונן הרויח!) או אתר אחר לגמרי.  שוב, הענין הוא לראות איך המועמד חושב. על מה הוא מסתכל.  הצפיה הראשונה שלי היא שהמועמד יתחיל לשאול שאלות – למי האתר הזה מיועד, איזה צורך הוא פותר, מה הפונקציונליות העיקרית. אני מצפה גם שאם הוא לא מכיר את האתר בכלל, הוא ירצה להתנסות לדקה- ללחוץ על כמה כפתורים, לראות איך עובדים תפריטים, להכיר יותר טוב.
טיפים: אל תגידו לי" נראה לי אתר בסדר גמור". אני לא ממציאה, זו היתה תשובה של מועמדת. אם זו התשובה שלך – לא הבנת שאת בראיון עבודה. גם אם האתר נראה לך בסדר גמור (ותראו לי מנהל מוצר אמיתי שאתר נראה לו "בסדר גמור"), בסיטואציה שאת נמצאת את צריכה לתת קצת יותר מזה – מה בסדר?
עוד טיפ – לא להדבק לאלמנט אחד ולחבוט בו בלי להסתכל מעבר. נכון, אבחנת מיד שיש כאן בעית צבעוניות, והכפתורים לא ברורים. מעולה. קבלת נקודה. הלאה. אם את לא מצליחה לתת לפחות שתים שלוש דוגמאות של דברים טובים, ושתיים שלוש של דברים לא טובים , אלא נתקעת בנקודה האחת הזו, מה זה אומר על איך שאת מתסכלת על דברים ביום יום?

עד כאן מהצד שלי חברים. מה אתם חושבים? האם אני קשה מדי? רכה? יש לכם שאלות אחרות? שאלו אתכם שאלות יותר טובות? שתפו!

לחלק הראשון  - עצות להתכוננות לראיון 

אני תופסת התכוננות לראיון עבודה בדיוק כמו התכוננות לכל סיטואציה אחרת בחיים – ככל שאתה יודע יותר אתה יכול להתכונן בצורה טובה יותר. ככל שאתה מוכן יותר, יש לך יותר סיכוים להצליח. זו כמובן לא משוואה ישרה ופשוטה, יש כאן עוד הרבה משתנים, ובכל זאת.

נתחיל בהסתיגויות – העצות שאני עומדת לתת הן (כמובן) דעותי האישיות בלבד. זה לא בהכרח יעבוד בכל מקום ועבור כל אחד, אבל עכשיו אחרי שתוך שנתיים הייתי גם בצד מחפש העבודה וגם בצד המגייס, אני חושבת שיש לי כמה עצות טובות לתת למחפשים ולמחפשות.

הפוסט הזה יחולק לשני חלקים. הראשון – עצות כלליות, על התכוננות לראיון עבודה שאני חושבת שתקפות לכל תפקיד. השני – עצות ממוקדות לתפקיד של מנהל מוצר אינטרנטי.

שלוש עצות להתכוננות לראיון עבודה

1. הכירי את החברה - בימינו הכל נגיש ופתוח (טוב, לפחות הרב). דבר ראשון צריך לבדוק את האתר של החברה עצמה, וללמוד משם כל מה שאפשר. כמה אנשים יש בחברה? כמה זמן היא קימת? מי ההנהלה? מי המשקיעים? האם יש להם מימון לתקופה הקרובה או שיש סיכוי שהם יסגרו תוך חודשיים?
למה זה חשוב? מהרבה סיבות. ראשית, זה חשוב כדי שנדע אם החברה תהיה קימת בשנה הבאה (לי זה היה חשוב בחיפוש העבודה, לא התחשק לי למצוא את עצמי מחפשת שוב בעוד שלושה חודשים). החלק הזה חשוב גם כדי להכין את השאלות לראיון. כן כן, גם המרואין יכול וצריך לשאול שאלות בראיון, והשאלה לגבי המימון של החברה, תכניות הגדילה שלה, וכו' – לגיטימיות לחלוטין.
אם יש לך כבר כמה שנות ניסיון בתחום, הרבה פעמים במסגרת החיפוש תוכלי גם למצוא נקודות קשר – אנשים שאת מכירה שעובדים או עבדו בחברה, ותמיד נחמד לקבל גם קצת מידע ממשהו "מבפנים" (למרות שצריך לקחת כל מידע כזה בערבון מוגבל – החויות של עובד אחד לא בהכרח מעידות איך יהיה עבורך לעבוד שם). LinkedIn הוא כמובן הכלי האידיאלי לחיפוש המידע הזה – אפשר לעשות שם חיפוש לפי שם חברה, ולקבל רשימה של העובדים שם, מסודרים לפי הקרבה שלהם אליך. שווה.

2. הכירי את המוצר - אם המוצר הוא אינטרנטי, ויש לו גרסא חינמית – שווה לחלוטין להתקין אותו ולשחק בו קצת. אם אין גישה למוצר – שווה לחפש עליו מידע לקרוא ולנסות ללמוד את האלמנטים הבסיסיים ביותר – למי המוצר מיועד, מה נקודות החוזק שלו, מה החולשות, מי התחרות העיקרית בשוק, מה המודל העיסקי. לא צריך לעשות דוקטורט, אבל המידע הבסיסי הזה חשוב.
את המידע הזה אפשר להשיג כמובן מהאתר של החברה עצמה (אם יש white papers או בלוג של החברה – שווה להשקיע בהם עוד קצת זמן), אבל גם מחיפוש כללי. חברות אינטרנט בימינו מסוקרות על ידי כל כך הרבה גופים – בדרך כלל אפשר למצוא איזו סקירה, ביקורת, השוואה למתחרים.

3. הכר את המראיינת - בקשו את השם המלא של המראין, וערכו לגביו חיפוש קצר. אין לי מילים עד כמה זה חשוב בעיני, ואני יכולה לספר לכם שמתוך עשרות המועמדים/מועמדות שראיינתי, רק בודדים ביותר עשו את החיפוש הזה. למה זה שווה? כי אולי למראינת יש בלוג שבו היא חושפת את השאלות שהיא שואלת בראיון? זו דוגמא קיצונית כמובן, אבל זה אפשרי. זה שווה גם כי אולי יש לכם חברים משותפים שיכולים לזרוק מילה טובה לפני/אחרי הראיון (בעיני אין שום רע בזה), וגם כי אולי למדתם באותו בית ספר/אוניברסיטה, והנה כבר יש על מה לדבר ולשבור את הקרח בראיון. יותר מזה, ההיסטוריה של המראין יכולה ללמד הרבה על איך הוא תופס את התפקיד. בתפקידי ניהול מוצר למשל, כשיש גישות שמעדיפות מועמדים עם ניסיון מאוד טכני, לעומת מקומות שמעדיפים מועמדים עם ניסיון מעולם העיצוב, מענין לדעת מאין הגיע המראין. זה עוזר לצפות מה הם מחפשים, מה עשויות להיות ההתנגדויות או הנושאים שיעלו בראיון, ומידע כזה יכול להיות מאוד שימושי.

_______________________
עד כאן העצות לשלב ההכנות לראיון. זה נשמע אולי כמו הרבה עבודה לפני כל ראיון, והאמת היא שזה לא משהו שאפשר לעשות בעשר דקות (למרות שזה לא צריך לקחת יותר מחצי שעה/שעה בעיני). אם אתם מוצפים בהצעות, ורצים מראיון לראיון – לא חייבים לעשות את כל התהליך לפני כל ראיון. אולי שווה לדחות את ההכנה לראיון השני, ולא להשקיע בראשון. אבל אם אתם רוצים להגדיל ראש ולהגיע מוכנים (אולי קצת יותר ממועמדים אחרים) – אז בעיני ממש שווה.

מסכימים? לא מסכימים? יש לכם עוד עצות? שתפו בתגובות!

אז מצאת עבודה בסטרטאפ מגניב. בהתחלה לא ממש הבנת מה המוצר עושה, ולמה שמישהו ירצה או יצטרך משהו כזה ,או שאולי מיד הבנת את הגאונות של המוצר, ובכל מקרה, אחרי כמה חודשים של עבודה מאומצת נשבית. אתה בטוח שהמוצר שלכם הכי טוב בשוק, הצוות שלכם צעיר, מבריק עובד בטרוף, הכל נראה מבטיח.

עוברים עוד כמה חודשים. אתה כבר שם יותר משנה. מתחיל להתבהר שההנהלה לא משהו. כלומר, הראש שלהם במקום הנכון – הם רוצים לבנות מוצר טוב. אבל יותר מהכל הם רוצים לעשות כסף. והם לא ממש יודעים איך. מסתבר שהם לא באמת מכירים את השוק שבו אתם פועלים, שהם עושים המון טעויות של מתחילים, והכי גרוע – הם לעולם לא יודו בטעות. לא, בעצם הכי גרוע זה שהם לא מוכנים להקשיב לפידבק. לא, בעצם הכי גרוע זה שהם דורשים מהעובדים דרגות מחויבות בלתי סבירות. כמה זמן אפשר לעבוד עשר ושתיים עשרה שעות ביום?

אבל הרעיון מגניב. באמת מגניב. וכבר רואים שיש שוק, אנשים שמשתמשים ממש מרוצים. והחבר'ה מעולים. עובדים בטרוף, אבל מאוד נהנים. ויש אתגרים ולומדים המון. שווה.
לעזוב? עכשיו? מה פתאום.

עוברים עוד כמה חודשים. פתאום יש איזה דיל על השולחן. משהו שהולך לשדרג את כל הדבר הזה. המוצר כבר לא יהיה אותו הדבר. זה יפתח לנו שווקים שלא חלמנו עליהם. מדהים. עובדים בטרוף. בטרוף. מי חושב על לסוע הביתה בכלל. להתקלח זה מיותר. בורגראנץ' כולל את כל אבות המזון.

הדיל ההוא כבר לא יקרה, משהו התפוצץ שם, הצד השני פשוט לא הבין עד כמה המוצר שלכם מדהים.

אתה כבר מתחיל לחשוב אם כל זה שווה את זה.  אתה כאן יותר משנתיים, ואתה מתחיל להתעייף מהקצב הזה. אבל אין מה לדאוג, בחודש הבא יש את התערוכה ההיא שם באירופה. זה הצ'אנס הגדול שלנו. יאללה, כולם יעבדו בטרוף. נבטל את הנסיעה לחו"ל, זה לא הזמן לחופשות. עכשיו זה הצ'אנס האמיתי. הנה, אנחנו כבר כל כך קרובים.  אם זה יצליח, אם זה יצליח. זה יהיה שווה הכל. ואם זה לא – אז נתחיל לחשוב על לעזוב.

טוב, השנה ההיא היתה ממש קשה בתערוכה הזו. המיתון העולמי, בלגן טוטאלי.

אתה כבר לא בטוח שכל התעשיה הזו זה הדבר שהכי מענין אותך בעולם.  והעיפות מורגשת. והמנכ"ל הזה, פשוט אדיוט, וגם ה-board כבר הבין את זה. אתה מתחיל לחשוב, אולי זה הזמן לעזוב.

אבל אז – מנכ"ל חדש. תותח. מרשים. הוא אמריקאי, והוא דורש מכולם להוכיח את עצמם מחדש. אתה כבר שם  כמעט שלוש שנים, ועכשיו בעצם הכל מתחיל מההתחלה.

המנכ"ל החדש אומר שהולכת להיות תקופה לא פשוטה, העולם הוא כבר לא מה שהיה כשהתחלתם לעבוד על המוצר הזה, אבל הוא מאמין בו. הוא מאמין במוצר והוא מאמין בצוות, ועכשיו זה הזמן לתת את הפוש האמיתי. קצת קשה לדבר איתו, הפרש של 10 שעות אומר שבעצם הוא מתחיל את היום כשאנחנו מסיימים, אבל בשביל זה הומצאו המכשירים הניידים. שיחות ועידה באמצע לילה זה הדבר.

המטרות עכשיו עוד יותר קשות מתמיד. יש שלושה חוזים שעומדים על הפרק, עם הארגונים הגדולים ביותר בתחומם. אנחנו הולכים לשנות את התעשיה שלנו.  רק עוד דבר אחד קטן – המנכ"ל מבקש מכולם להסכים לקיצוץ רוחבי. אין העלאות במשכורת, ליתר דיוק יש הורדה קטנה, וכדי להראות רצינות כולם גם צריכים להשקיע כסף משלהם בחברה. לא המון, אבל מספיק כדי להראות רצינות.

עכשיו תעזוב? עכשיו? כשרואים כבר את ההצלחה באופק? איזה מסר זה ישלח לאנשים האחרים? איך תראה בתעשיה? אין מצב. אני לא עוזב ספינה ברגע הכי קריטי שלה.

יאללה, עוד פוש והכל יראה אחרת. עובדים בטרוף. יום ולילה וסופשבוע. בורגראנץ' כבר עושה לך קצת צרבת, ובבית יש ילד שמראה סימני עצבנות ואישה שמנסה לשמור על אופטימיות, אבל היי, עכשיו זה לא הזמן לכל אלה. אתה בעצם הרי דואג להם. בשביל מי אתה עושה את כל זה? בשביל עצמך? אתה אומר לעצמך שככה זה בכל מקום בהייטק הישראלי. סטארטאפ זה סטארטאפ.

אתה בחור מוכשר. מאוד. אתה מחזיק את הסטארטאפ הזה על גבך, עם עוד שניים שלושה חבר'ה מעולים. וכל האחרים מסתכלים עליכם, ועושים כמוכם. מחויבים יותר לכם מאשר לחברה או לרעיון.

עברו יותר מחמש שנים, בלי יום ובלי לילה. את הסופשבוע שלקחת עם האישה לפני שלוש שנים עדיין מזכירים לך (בדיוק אז השרת קרס), והיום בשבוע לצאת מוקדם להיות עם הילד הפך להיות יום בחודש, מקסימום ברבעון. הסיכויים שהחברה תצליח לא גדלים כל יום. וגם אם היא תצליח – כמה מזה יזקף לזכותך? אתה כבר לא בטוח שיש סכום שיצדיק את ההשקעה הזו שלך.

אבל השקעת כבר כל כך הרבה, אז עכשיו תעזוב?

נכון, אנחנו ישראלים. אנחנו לא פורמליים, אנחנו לא מקפידים על נימוסים והליכות, אנחנו חבר'המנים, אנחנו מגניבים, אנחנו מתעסקים במה שחשוב ולא באטיקט.

הכל נכון, ועדין.

הנה הדברים שאנשים עושים בחדר ישיבות, בפגישה, ומוציאים אותי מדעתי:

1. משחקים בטלפון הנייד – נכון, אתם עושים פרצוף חשוב, כאילו אתם קוראים את המיילים החשובים ביותר כרגע. אבל כולנו יודעים שאתם לא קוראים מיילים, אלא במקרה הטוב מטיחים ציפורים באיזה מגדל.

דרך אגב, גם אם אתם בעצם בודקים מיילים, זה עדין לא רלוונטי לפגישה הזו, אז תפסיקו.

2.  ניקיון הגוף – כל אלמנט של ניקיון הגוף הוא לא לגיטימי בפגישה עם אנשים. לא לנקות את האזנים בעט (אני לא ממציאה), לא לנקות את השיניים, לא לנקות את הציפורניים. גם לא לקצוץ ציפורניים (לא ממציאה. בחיי.).  ולא לקלף את הלק מאצבעות הרגליים (נשבעת).

3. נמנום, ניקור, שינה, נחירה.

4. אכילה של מאכלים מסריחים במיוחד – האנשים שמביאים לתוך חדר הישיבות מקדונלדס.

5.  לאחר בחצי שעה, לשאול שאלות לא קשורות בידענות, ולהעיר הערות לא רלוונטיות.

מה פספסתי?

אני שונאת הכללות. הכללות הן תמיד טפשיות (הא! הכללתי, וזה היה טיפשי).  אני שונאת אנשים שמסבירים, מתוך צדקנות ואמונה עיוורת מה הדרך הנכונה לעשות משהו. והיא כמובן תמיד הדרך היחידה, וזה לא שהם מבקרים מי שהולך בדרך אחרת, הם פשוט יודעים שהוא עושה טעות ומנסים לעזור לו למצוא את האור.

כל המשפט הקודם היה עשוי הכללות הכללות, ואפילו הוא מעצבן אותי.

ההכללות שהרגיזו אותי הפעם, והן העילה לכתיבת הפוסט הזה, נמצאות בוידיאו שאתם יכולים לראות כאן בהמשך. מדובר בהרצאה שהיא חלק מטד, שאתם בטח כבר מכירים. למי שלא מכיר, יש הרבה אידיאולוגיה מאחורי הענין, וגם הרבה ביקורת, אבל השורה התחתונה היא שמדובר בשורת הרצאות, שניתנו על ידי אנשים מאוד מוכשרים ומומחים בתחומם, שהוקלטו והועלו לרשת (באיכות מצוינת). בהרצאה הזו מדבר ג'ייסון פריד.

הרעיון המרכזי של ההרצאה הוא שאנשים לא מצליחים באמת לעבוד במשרד כי יש יותר מדי הפרעות. במשרד הזמן שלך "נטחן" לחתיכות של 15 דקות בערך, שהן לא מספיקות לעבודה אמיתית. כל הקונספט של המשרד הוא בעצם בעייתי. לכן, דרך אגב, לחברה של פריד אין משרד, והם עובדים בצורה וירטואלית לחלוטין.

אני אסכם בפניכם כאן את הנקודות העקריות של ההרצאה, ולמה הן כל כך עצבנו אותי.

1. הדבר שהכי מפריע לביצוע של עבודה במשרד הוא מנהלים ופגישות (מה שהוא קורא M&M – managers and meetings).

על הטענה שהמנהלים מפריעים, כי הם לא באמת עושים שום דבר רק מציקים לעובדים שלהם, תרשו לי לדלג.

אבל לטעון שפגישות הן בזבוז זמן זו טענה שאני שומעת הרבה פעמים, והיא תמיד מרגיזה אותי. פגישות ללא ספק יכולות להיות בזבוז זמן. זה נכון שהרבה פעמים מזמינים הרבה יותר מדי אנשים לפגישות. שלא מכינים את הפגישה כמו שצריך. שהרבה פגישות מתמסמסות ולא באמת מגיעים בהן לנושאים שתכננו. שלא מקבלים החלטות, או מחליטים לא להחליט. שמהרבה פגישות יוצאים וההחלטה היחידה היא לקבוע עוד פגישות. כל הביקורת הזו, נכונה.

אבל – זה לא אומר שפגישות הן השטן וצריך להמנע מהן בכל מחיר. ממש ממש לא. זה רק אומר שצריך להשתמש בפגישות בצורה יותר חכמה. קודם כל – הכנה. צריך לדעת מה מטרת הפגישה. צריך להכין את המשתתפים מראש, ואם צריך כדאי לעשות פגישות הכנה (כן כן, עוד פגישות! זה יעזור לקצר את הפגישה הגדולה אם כולם יגיעו מוכנים). אל תזמינו את מי שלא ממש חייב להיות שם. אל תשתמשו בכל השעה שהקצבתם אם לא צריך. אל תסחפו לדיונים שלא מובילים לשום מקום.
למה אני חושבת שפגישות הן רצויות ואפילו הכרחיות – ראשית, כי זו הדרך הכי יעילה לקבל החלטות. במקום חמשת אלפים מיילים שנמשכים לאורך שבועות, ושגם בסופם אין החלטה – מושיבים את כולם לחצי שעה בחדר, ויוצאים משם עם החלטה. זו גם הדרך הכי יעילה לוודא שכל המעורבים באמת נשמעים, וגם לתת להם את ההרגשה שהם נשמעים בתהליך, מה שנקרא buy-in.

2. אנשים שעוסקים במקצועות יצירתיים – החל מסופרים ועד למתכנתים ומהנדסים, צריכים שקט לאורך זמן כדי להתרכז בעבודה שלהם וליצר אותה.

קודם כל, הוא צודק. האנשים האלה צריכים שקט וזמן להתרכז בעבודה שלכם. אבל – מאז ומתמיד עצבנו אותי אנשים שמתיחסים לעצמם כמו אתרוג עדין ורגיש. זה תקף לגבי מעצבים, זה תקף לגבי מתכנתים, זה תקף לגבי כל מי שבטוח שהעבודה שלו היא משהו מיוחד כל כך, זר לא יבין זאת.
בוקר טוב חברים. תרשו לי לספר לכם, שגם עוזרת הבית לא אוהבת הפרעות, וגם מי שבודק את הגודל של הביצים במפעל, עבודה שחוזרת על עצמה כל הזמן, לא אוהב הפרעות. לא אוהב שמבלבלים לו את המח, ולא אוהב שמוציאים אותו מריכוז.
נכון, יש עבודות או מטלות שבהן המחיר של הפרעה הוא יותר יקר, כלומר לוקח יותר זמן לחזור לתוך המטלה שהיית עסוק בה. אבל אל תבלבלו לי את המח עם המתכנתים שעובדים שעות על בעיה בלי לקום מהכיסא. הם קמים יופי כשמביאים את העוגיות, ולבדוק את הקומיקס שהם אוהבים, ועוד מליון דברים אחרים. בדיוק כמו בכל עבודה אחרת.

3. כל מה שאתם רוצים להגיד פנים מול פנים, אפשר לעשות במייל וב-IM, וזה יהיה הרבה יותר יעיל.

טוב, עם זה אני ממש ממש לא מסכימה, והסיבות רבות. ראשית, כמו שכבר אמרתי בענין הפגישות, מה שנצטרך בשבילו תחלופת מיילים של שבועות, אפשר להבהיר בשיחה אחת מהירה פנים מול פנים.
שנית, מנסיוני, אנשים עובדים הרבה הרבה יותר טוב כשהם יכולים להתיחס לבנאדם שממול. כשיש פנים וקול, ואינטראקציה, לומדים להכיר אחד את השני, וכך יודעים הרבה יותר טוב גם מה קשה או קל לכל אחד לעשות, מה הוא אוהב או לא אוהב לעשות, וזה מאוד חשוב ועוזר לארגון לתפקד יותר טוב ולאנשים להיות יותר מרוצים.

עוד נקודה לסיום.  יש אנשים שהמשרד לא מתאים להם. יש אנשים שלא אוהבים יותר מדי אינטראקציה בכלל, ובטח שלא בעבודה. יש אנשים שצריכים שקט מוחלט בשביל לעבוד. יש אנשים שמעדיפים לעבוד בלילה.
מצד שני, יש אנשים שקשה להם לעבוד בבית. בבית יש פיתויים שמקשים עליהם, לארגן את הזמן לעבודה קשה להם, להיות לבד זה לא נעים להם, ובכלל הם צריכים אינטראקציה כדי להיות יצירתיים ולעשות את העבודה הטובה ביותר שלהם.

אז בעצם חזרנו לנקודת ההתחלה. אני שונאת הכללות.

אחרי ההקדמה הזו – האם תרצו או לא תרצו לראות את הוידיאו?

רעיון אחד שג'סטין פריד מציע, דווקא מצא חן בעיני – כמה שעות של ריכוז, כשכל המשרד מחליט לא לקבוע פגישות ואפילו לא לדבר. לשבת בשקט כמה שעות. נשמע נחמד, ויכול להיות מאוד יעיל, לא?

כתבתי הפעם את הכותרת של הפוסט הזה כמעט לפי החוקים לאיך מנסחים כותרת של פוסט. אם הייתי ממש מקפידה, הכותרת היתה צריכה להיות "5 סיבות למה חשוב ללכת לארועים מקצועיים" או "הסודות שלא מגלים לכם – למה חשוב ללכת לארועים מקצועיים". אבל האמת היא שהכותרת שבאמת רציתי לכתוב היא "למה חשוב ללכת לארועים מקצועיים – ולמה אני שונאת את זה".

לפני כמה שנים, היו הרבה פחות ארועים כאלה בארץ. אני מתיחסת לארועים מצומצמים וממוקדים יחסית, שעוסקים בנושא מקצועי ספציפי, ומיועדים לבעלי מקצוע בתחום מסוים – מנהלי מוצר, מקדמי אתרים, מעצבים, וכו'. הארועים האלה בדרך כלל מאורגנים על ידי גוף עיסקי שמעונין לקדם את עצמו, או את המקצוע או הידע המקצועי בתחום, ובדרך כלל שילוב של שלושתם. ארוע כזה מתחיל בשעה בערך של מינגלינג ו"נטוורקינג", ממשיך בהרצאה או כמה הרצאות או דיון בנושא מסוים, שמובילים מומחים בתחום, ומסתיים בסשן שאלות ותשובות.

באנגליה הייתי מוזמנת לארוע כזה בערך כל שבוע, והולכת בערך פעם בחודש. בארץ, מאז שחזרתי אני מרגישה ממש התעוררות בתחום הזה, ואני חושבת שזה ממש לטובה. גם חברות עיסקיות עושות הרבה יותר ארועים כאלה, גם ארגונים מקצועיים צצים ומפיקים ארועים (UXI שכבר דיברתי עליו בתחומים של שימושיות, הגאראג' גיקס מארחים ארועים כאלה בנושאים שונים), ויש עוד דוגמאות.

אז למה באמת חשוב ללכת לארועים האלה?
קודם כל – כי ברמה המקצועית, לומדים דברים חדשים. תמיד תמיד תמיד אפשר ללמוד משהו חדש. וגם אם זה לא ממש חדש, זו זוית חדשה, או שביב מידע, שמתישהו יהיה שימושי (מניסיוני, בדרך כלל, יותר בקרוב ממה שזה נראה). לא תמיד לומדים את זה מהמרצה, או מההרצאה עצמה. הרבה פעמים זה דווקא מהתגובות, מהשאלות, מהתשובות, מהשיחה שאחרי. צריך להגיע לארועים האלה בגישה פתוחה, להקשיב טוב טוב לאנשים מסביב, ותמיד לומדים משהו חדש.

כי מכירים אנשים חדשים - כידוע, בתעשיה שלנו הכל זמני, משתנה ונזיל. מי שעובד היום כאן, יעבוד מחר שם, ותמיד טוב להכיר עוד אנשים. זה טוב ברמה האישית – לפעם הבאה שאני או מישהו קרוב  נחפש עבודה, וזה טוב לחברה שאני עובדת בה. כך מוצאים עובדים חדשים, כך נרקמות עסקאות, ושיתופי פעולה מעניינים קורים.

כי לומדים על המוצר/חברה שלנו - מענין לדעת עד כמה השם שלנו מוכר, ולמי. מי כבר שמע על המוצר שלנו, מי כבר ניסה אותו, מי עוד לא שמע עלינו אבל מכיר מתחרים? מי בכלל לא ידע שיש מוצרים כאלה? מאוד מענין, ואפשר ללמוד מזה המון.

ומצד שני, למה אני שונאת ארועים כאלה?
כי בחלק הראשון, של הנטוורקינג, והשמוזינג, וההכרות, אני פשוט סובלת. יש אנשים שזה בא להם בטבעיות. שגם אם הם לא מכירים אף אחד, הם ילבשו את החיוך הכי רחב, ויגשו להציג את עצמם למי שנראה להם הכי מענין/רלוונטי. הם יעברו את החדר בנאדם בנאדם, יחייכו לכולם, יחליפו עם כולם כמה משפטים, וכעבור שעה יהיו להם שלושה חברים חדשים, עשרה קשרים מקצועיים חדשים, ועשרים כרטיסי ביקור עם לידים שהם צריכים לקדם בשבוע הקרוב.

לאנשים האלה בדרך כלל קוראים אנשי שיווק או מכירות. קשה לי עם אנשי שיווק ומכירות.

בזמן הזה, אני חיבקתי לפחות עמוד אחד, התידדתי עם קערת הזיתים, והקפדתי לא ליצור קשר עין עם אף אחד שאני לא מכירה.
אם יש מישהו שאני מכירה, זה קצה חוט שיכול לשנות את כל הערב. כי אז אחד עושה הכרות עם עוד אחד, ועם קצת מזל החוט הזה נמשך, וכך מכירים אנשים חדשים ולומדים דברים חדשים.
אפילו אם יש מישהו שאני לא מכירה אבל רוצה להכיר – זה כבר קצה חוט מבחינתי, כי לגשת ולהגיד שלום, אני הדס, כשאני יודעת מי עומד מולי – זה כבר הרבה יותר קל לי. אני יודעת למה ניגשתי, ואני יודעת שיש כאן פוטנציאל לשיחה מעניינת.
לצורך הענין, אפילו אם היו מעבירים את החלק של הנטוורקינג לאחרי החלק המקצועי – היה לי יותר קל. כי ברגע ששמעתי אנשים מדברים קצת, כבר יש  לי על מה לדבר איתם.

אז לסיכום ההמלצה שלי היא לחלוטין כן ללכת לארועים האלה. ללמוד כל מה שאפשר, להכיר את כל מי שאפשר, ואם המחיר הוא ידידות עם קערת זיתים, לשלם אותו.

כולם מדברים על כך שהפרטיות מתה. שום דבר הוא לא פרטי יותר, ואם סוקרים את אפשרויות הפרטיות החדשות בפייסבוק מבינים שרק המשתמשים הסופר- מתוחכמים ישתמשו בהן, אם בכלל.

המשמעויות של ענין הפרטיות הן רבות, ולא נכנס לדיון הזה עכשיו. אבל נשאלת השאלה – האם עוד יש דבר כזה, שנקרא "דיסקרטיות". הכוונה בדיסקרטיות היא שמירה על סודיות מוגבלת, זמנית, משהו שכרגע לא צריך להיות חשוף באופן מוחלט, אבל בעתיד בהחלט יכול להיות שכן. הנושאים שבדרך כלל מצריכים דיסקרטיות בעולם המקצועי שלי הם בדרך כלל משני תחומים – תחרות/עסקאות ברמת החברה, וגיוסי כח אדם ברמה היותר אישית. העובדה שבימינו קשה מאוד (אך לא בלתי אפשרי) לשמור על דיסקרטיות, עלתה על סדר היום שלי בשבוע האחרון משני הכיוונים.

ברמה העסקית של תחרות/עסקאות, אפשר לראות את ה"שבירה" של הדיסקרטיות במקומות שונים ברשת. כבר לפני כמה שנים יצא לי לקבל הדגמה ושיחת מכירות ממנכ"ל של סטרט אפ צעיר ומבטיח. הוא סיפר שאנחנו הראשונים שהוא מביא להם את המוצר שלו, אנחנו השותף המועדף עליו, וקבענו שהוא ייתן לנו כמה ימים לחשוב על ההצעה. ביום למחרת ראיתי שהוא "התחבר" בלינקדאין לחברה השניה בגודלה בתחום שלנו, ועד סוף השבוע הוא דיבר גם עם המקביל שלי במתחרה השני הגדול שלנו בארץ. לינקדאין במקרה הזה חשף את מה שהמנכ"ל ההוא טען שלא יקרה. הלכה הדיסקרטיות.
חברים סיפרו לי השבוע על שימוש עוד יותר מתקדם בלינקדאין – הידעתם שאפשר לראות מי (מאיזו חברה) צפו בפרופיל שלך? ואם יש לך מנוי "פרו" – תוכל אפילו לדעת מי בדיוק. כך גילו החברים שלי שאחד המתחרים הגדולים מדבר עם המנכ"ל שלהם על אפשרות רכישה. הם תהו למה חברה כל כך גדולה בתחום מתעניינת דווקא בפרופיל שלהם, שאלו את המנכ"ל שלהם, וחשפו את המו"מ ה"דיסקרטי" שהתנהל עד כה ברמת ההנהלה הבכירה.

ברמה האישית יותר, אנחנו מכירים את המושג של חיפוש עבודה "דיסקרטי". מדובר במישהו שמחפש עבודה מבלי שעזב את עבודתו הנוכחית, וכמובן מבלי שהצהיר על העובדה שהוא מתכון להתחיל לחפש. חיפוש כזה הוא מורכב מאוד בימינו, ימי הגוגל, לינקדאין ופייסבוק, ובמיוחד בארצנו הקטנטונת, שבה כולם מכירים את כולם. הרי מספיק רק שם מלא, כדי להריץ חיפוש מהיר ברשת, והסקת מסקנות בסיסית ובריאה, כדי להגיע להמון מידע על האדם הרלוונטי.
השבוע קיבלתי קורות חיים של בחורה שביקשה לשמור על הענין בדיסקרטיות, ואכן חיפוש מהיר של שמה ברשת לא העלה ולו תוצאה אחת רלוונטית.
אני חיבת להודות שהמסקנות שלי מהענין אינן חד משמעיות. מצד אחד – כל הכבוד לבחורה הזו, שהצליחה לשמור על הפרטיות והדיסקרטיות, ואכן תצליח לחפש עבודה מבלי שנדע עליה יותר ממה שהיא רוצה לחשוף. מצד שני, כשאת מועמדת לתפקיד בחברת סטרט אפ מבוססת אינטרנט, המסקנה המתבקשת היא שאת לא באמת "חיה את הרשת" – אני מכירה הרבה אנשים שיש להם רתיעה מפייסבוק, אבל פרופיל לינקדאין הופך להיות הכרחי בימינו, שלא לדבר על בלוג, טוויטר, או נוכחות קצת יותר "מקצועית".

מעבר לרמה האישית, או בחברות אינטרנט קטנות כמו שלנו, מסתבר שגם בחברות גדולות יותר, קשה היום לשמור על "דיסקרטיות" של מידע. כתבה בטקראנץ' השבוע, שואלת האם גוגל עומדים לחזור לתקוף את עולם המשחקים. למה עולה השאלה הזו בכלל? מפני שטקרנץ' שמו לב שגוגל פרסמו מודעת דרושים, בה הם מחפשים מוביל לתחום המשחקים.

בקיצור, מעבר לענין הפרטיות, גם לשמור על "דיסקרטיות" הופך להיות קשה יותר ויותר, גם אם לא בלתי אפשרי. נשאלת השאלה – האם יש עוד טעם בכלל לנסות לשמור על דיסקרטיות?

יש פרק ב"סיינפלד" שבו ג'ורג' מפתח את התאוריה של להראות עסוק במשרד ובפועל לא לעשות כלום. קלאסי.

מניסיוני, בכל משרד יש את הטיפוס הזה, שעסוק בלהראות עסוק. זה דרך אגב לא אומר שהוא לא עסוק, אבל למסתכל מהצד נדמה שהוא יותר עסוק בלהראות עסוק מאשר באמת לעשות משהו משמעותי.

הסימנים לזהוי ה"עסוק הכרוני":

• בבוקר הוא תמיד עייף – כי הוא עבד עד כל כך מאוחר אתמול בלילה.
• הוא מקפיד לשלוח שניים שלושה מיילים בין אחת לשתיים בלילה, וכמה במהלך הסופשבוע, אפילו אם אין להם שום חשיבות מיוחדת.
• לכל הזמנה לפגישה הוא מסרב – יש לו כבר פגישה בדיוק באותו זמן. הוא יכול לנסות להזיז, אבל זו פגישה מאוד חשובה, הוא יתן תשובה שלוש דקות לפני שמתחילה הפגישה עצמה.
• פעם בשבוע בערך הוא מתפרץ שהוא לא עומד בעומס, שזה לא יכול להמשיך ככה, שחייבים לשנות משהו מהותי בתהליכים אחרת הוא פשוט יתמוטט ואחריו כל החברה כמובן.
• כששואלים אותו משהו שהוא טיפונת מעבר לתחום שלו, הוא מיד עונה: זה לא מספיק חשוב, אין לי זמן לבזבז על דברים כאלה. מצד שני – אם לא שואלים אותו הוא מתרגז. למה לא התיעצו איתו, למה לא עובדים כאן בצורה מסודרת, למה תמיד אני מגלה דברים בסוף.

כמו שאמרתי, יכול להיות שהוא באמת עסוק. אבל ההתעקשות להדגים עד כמה, שבדרך כלל מלווה בעקיצות כלפי האחרים ש"יש להם זמן להתעסק בשטויות האלה", היא  החלק הבלתי נסבל בעיני.

אני מבינה שאתה עסוק כרגע...

___________________________________________________________________

עוד טיפוסים במשרד:

האנשים שגאים במה שהם לא יודעים

המנהל שלא מנהל

מנהלים טובים באמת

אזהרה והבהרה: הפוסט הבא הוא תאורטי לחלוטין, ומבוסס על דברים ששמעתי ולמדתי ממנהלי מוצר אחרים. אצלנו בחברה כולם אוהבים את כולם, עובדים אך ורק לטובת המוצר, ועושים כל מה שאני מבקשת בשמחה.

__________________________________________________________

מי אוהב את מנהלת המוצר?

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בתפקיד שלי, הוא העובדה שאני יושבת באמצע. בין הלקוח לפיתוח, בין אנשי הביזנס (מכירות וכו') לבין המעצבים, בין כל המעורבים השונים בתהליך היצירה של המוצר. זה כמובן גם אחד הדברים היותר מורכבים בתפקיד, למצוא את האיזונים הנכונים ולדאוג שלא רק שבסופו של דבר יצא מוצר מדהים, אלא גם שאנשים יהנו מהדרך, יהיו מעורבים וירגישו שהמוצר "שלהם" (למרות שהמוצר כמובן לא שלהם, הוא שלי. שלי. שלי!).

אני חושבת שאחד היתרונות של אנשי הפיתוח הוא שמי שאינו איש פיתוח, בדרך כלל לא באמת מבין איך עובדים הדברים מבפנים. זה כלי מאוד חזק בדיון, כשרוצים להעביר את המסר של: "אל תתערבו לי בעניינים". אנשי הפיתוח כמובן מנצלים את הכלי הזה באופן חסר בושה, החל מהערכות זמנים מופרחות לפיצ'רים שהם לא רוצים לפתח, ועד לסיסמאות נוסח – אז תכתוב את זה אתה, אם אתה כל כך רוצה…

מצד שני, כוווווווולם מבינים במוצר. לפחות כולם חושבים שהם מבינים במוצר.
הטעות הנפוצה ביותר, מה שלומדים בבית הספר הגבוה לניהול מוצר בשיעור הראשון בשעה הראשונה היא המחשבה: ככה אני משתמש, אז ברור שככה כולם משתמשים. זו מחשבה כל כך טבעית ואינטואיטיבית, שמאוד קשה להלחם בה. אבל מה לעשות שלא כולנו משתמשים באופרה על לינוקס, או עובדים עם מסך ענק, או אפילו יושבים מול המחשב כל היום. למשתמשים שונים יש צרכים שונים.
עוד הטיה היא כמובן האינטרס/הענין של כל אחד מהמעורבים. כך יוצא שגאוני המפתחים רוצים לפתח מוצר שאף אחד לא באמת ישתמש בו, אבל הוא מישם את הסכמה החדשה של AJAX כל כך יפה שזה פשוט נפלא… ואיש המכירות לא מוכן שהגירסא החינמית של המוצר תכיל שום דבר חוץ מכפתור גדול שכתוב בו – upgrade now.

למנהלי המוצר יש כלים מקצועיים שאמורים לאפשר להם להבין את המשתמשים טוב יותר. החל ממחקר שוק, בנית פרסונות, מבחני שימוש ושמישות, סקרים, פידבק, וידע מצטבר תאורטי ומעשי, כל אלה יושבים אצלי בארסנל ונשלפים ברגע הנכון על מנת לתמוך בהחלטות המקצועיות לגבי המוצר.

אני רוצה לשמוע כל ביקורת וכל הערה. אני חושבת שמכל פידבק אפשר ללמוד, ואני מאמינה בלב שלם שכולם רוצים אך ורק את טובת המוצר. אבל בסוף מישהו צריך לקבל החלטות, ובשביל זה הביאו אותי!

אז עם כל הכבוד לרעיונות/מחשבות/תפיסה/קונספט/הארה שיש לכם לגבי המוצר, ועם כל כמה שזה מעצבן אתכם שאני לפעמים לא מסכימה אתכם, יאללה, להתגבר.

__________________________________________________________

ולסיום, רק תזכורת:
הפוסט נכתב בגוף ראשון רק על מנת להקל על הקריאה. כל הדמויות תאורטיות וכל קשר בינן לבין המציאות מקרי.