מדהים אותי לפעמים איך יש מחזוריות בחשיבה ובמודלים של סטארט אפים ברשת. רעיונות שראינו לפני כמה שנים, וממש לא הצליחו, צצים וחוזרים כל כמה שנים במחזוריות.

אני נתקלת בזה בתקופה האחרונה בהקשר של הרשתות החברתיות היעודיות, ושלל אתרים שמאפשרים למשתמש "לנהל את הזהות שלו ברשת". למה הכוונה? ההנחה הבסיסית היא שאנשים לא רוצים לחלוק יותר מדי מידע עם יותר מדי אנשים, ורוצים להיות מסוגלים לחשוף סוגים שונים של מידע בפני אנשים שונים.

הדוגמא הברורה היא גוגל+ כמובן. מי מכם משתמש פעיל בשרות הזה? אני לא נכנסתי כבר שבועות. אני מקבלת מהם הודעות בערך פעמיים ביום שאנשים שאני לא מכירה הוסיפו אותי למעגלים שלהם, ולא ברור לי למה. הרי לא עדכנתי שם שום דבר חדש כבר חודשים, למה שמשהו יטרח לשים אותי במעגל כלשהוא? ובכלל נשאלת השאלה – האם אנשים באמת עובדים עם מעגלים שונים? במקרה של גוגל+ אני מניחה שכן, אנשים משתמשים במעגלים לפחות בשלב הראשוני, ולו רק מפני שגוגל עשו עבודה טובה בהסבר של המעגלים, והממשק נוח לשימוש. אבל שמעתי הרבה תלונות על הענין שניהול המעגלים הוא מטלה שאנשים פשוט לא רוצים להתעסק בה.

חוץ מגוגל+ הגדולה והמפורסמת, כל כמה ימים מוצגת רשת או פלטפורמה חדשה, שמאפשרת לאנשים לתקשר רק עם קבוצה ספציפית של אנשים אחרים. למשל זו המיועדת לתקשר עם השכנים באזור המגורים שלך, רשתות לאוהבי חתולים, לגיימרים, ועוד ועוד. בערך באותה כמות של רשתות ספציפיות, אפשר למצוא גם פלטפורמות שמאפשרות לכל דיכפין להקים רשת משלו. רשת משלך היא למעשה אתר שמאפשר לא רק להעלות תכנים, אלא גם ליצור רשת של משתמשים, קהילה, שכל חבר בה מחזיק עמוד פרופיל, ויכול לעדכן ולתרום לקבוצה. הפלטפורמות האלה כמובן מדגישות את ענין הפרטיות, השליטה במידע, העובדה שהמשתמש לא בהכרח רוצה לחשוף בפני כל העולם, או אפילו בפני כל ה"חברים" שלו, את כל מה שהוא עושה.

כך שכמו שאתם מבינים, אם מישהו רוצה הוא יכול היום, בקלות רבה, להיות חבר בעשרות רשתות חברתיות שונות, קהילות ברשת, לפתוח בעצמו קהילה מכל סוג, ולנהל מספר רב של זהויות, בשמו האמיתי ובשמות אחרים – הכל אפשרי.

אבל אם אני אשאל אתכם האם אתם אכן חברים בהרבה מיקרו -קהילות שכאלה, האם הרמתם קהילה מקוונת כזו בעצמכם, התשובה קרוב לוודאי תהיה לא. אפילו אתם, הקוראים המוצלחים של הבלוג האיכותי הזה, שכולכם מבינים באינטרנט יותר מהמשתמש הממוצע (כן, גם את שנרשמת ללינקדאין אחרונה – הנה, אפילו את רשומה לרשת חברתית, ואפילו רשת "נישה").  אפילו אתם, לא התמכרתם לניהול של כמה זהויות ברשת. ניחוש שלי? ניסיתם, אבל החלטתם שזה לא שווה את זה.

איפה אנחנו כן? בפייסבוק כמובן. כולנו יודעים שהרשת החברתית הגדולה והפעילה ביותר היא פייסבוק.  שלושת העקרונות הבסיסיים של פייסבוק מראשיתה היו בדיוק הפוכים לעניין "נהול הזהויות": פייסבוק הכריחה משתמשים להזדהות בשם אמיתי (וכתובת מייל אמיתית ומוכרת בשלב הראשון), רשימת החברים של כל משתמש חשופה לכל משתמש אחר (נדמה לי שעכשיו הם כבר מגבילים את זה), וכמובן ה"קיר" המפורסם.

עקרונות אלה יצרו שתי תוצאות ברורות – הראשונה, היה קל מאוד להתנהל בפייסבוק. הפיצ'רים העיקריים – התקשרות עם חברים וכתיבה על קירות הם פשוטים מאוד להבנה ולשימוש. התוצאה השניה – אובדן הפרטיות והמורכבות שלעתים נדרשת באינטראקציה חברתית. בהתחלה כולם עסקו בלאסוף עוד ועוד "חברים" (ודיונים על מהו חבר פרנסו כל בלוגר ובלוגר), ואז פתאום גילו שגם השכנה של החבר הראשון מכיתה ד' פתאום יודעת מה עשיתי במסיבה ביום שישי האחרון… ואולי זה לא באמת במקום. אז התחילו ענייני הפרטיות והקונטרולים השונים שפייסבוק מאפשרים לצורך העניין, החל מהגדרת רשימות שונות של קשרים, ועד להגבלה של כל תמונה או סטאטוס לרשימה ספציפית של אנשים. להערכתי, השימוש בפיצ'רים האלה הוא מינורי בהשוואה לשימוש  בפיצ'רים הבסיסיים. אני אגדיל ואומר שאם יותר מעשרה אחוז מהמשתמשים של פייסבוק משתמשים ביכולות האלה בצורה מושכלת ורציפה, זה יפתיע אותי.

המסקנה היא שהנוחות היא האלמנט החשוב ביותר לרב המשתמשים. זה קל, זה נח, זה נותן פתרון טוב – אז נשתמש בזה. להשקיע בניהול זה משהו שרב האנשים פשוט לא מעוניינים לעשות. אם תרשו לי לקחת את כל זה לרמה קצת יותר תאורטית – השאלה הפסיכולוגית שעומדת מאחורי כל אלה היא האם האדם הוא אישיות אחת, וכל הצדדים והפנים שלה הם בעצם אחד וחשופים לכל מי שהאדם בקשר איתו, או שאנשים למעשה מנהלים סוגים שונים של פרסונות במקומות שונים בחייהם, אינם חושפים בהכרח את הצדדים השונים באישיות שלהם בפני כל מכריהם, ומעדיפים לשמור חלקים שונים בחייהם נפרדים זה מזה.  התשובה היא לדעתי ברורה – בחיים האמיתיים, בני אדם הם יצורים מורכבים. אבל בעולם הוירטואלי, אנשים עדין בוחרים בנוחות על פני המאמץ של ניהול זהות מורכבת.

ובכל זאת, בשבועות האחרונים אני רואה פרץ של חברות ומוצרים שנועדו לאפשר למשתמשים שליטה יותר טובה במידע שהם חושפים.

למה אני חושבת שזה לא ילך? איך אני יכולה להיות כל כך נחרצת בקביעה שאין באמת צורך בכל הרשתות היעודתיות האלה? ובכן, התשובה היא נסיון. כמו שאומרים -been there, done that.  אני מכירה את זה גם מהזוית של הסטארט אפ הקטן שזיהה את הבעיה (הבעיה הכפולה בעצם – גם בעית הפרטיות, וגם ענין האישיות המורכבת), והחליט לפתח מוצר שיתן מענה, וניסה, ופיתח מוצר שכולם אמרו שהוא ממש מוצלח, ובכל זאת בפורמט הזה ועם המטרה הזו – המוצר לא תפס. אני מכירה את זה גם מהזוית של השחקן הגדול ביותר בשוק – החברה שפתחה את הפלטפורמה שהכי הצליחה עבור רשתות חברתיות יעדותיות שכאלה, הם גם היו סטרט אפ, שהובילו האנשים הבכירים והמנוסים ביותר בתעשית האינטרנט – וגם הוא לא ממש תפס והיום החליף בעלים ודי מקרטע.

אז איך באמת מסבירים את הפריחה של המוצרים האלה בחודשים/שבועות אחרונים? אני מניחה שהרבה מהם פשוט לא מכירים לעומק את הדוגמאות המוקדמות יותר, או שלא הפנימו את הלקח, או שבטוחים ש"הם יעשו את זה יותר טוב", והפעם זה יצליח. כל אחת מהסיבות אפשרית -ויכול להיות שהשוק השתנה, ועכשיו דווקא יש מקום לפתרונות כאלה. אבל אני מודה שאחרי הניסיון שלי, ומהסתכלות וניתוח של הצורך הספציפי הזה במשך ארבע שנים, אני חושבת שהצרכן פשוט ממשיך לבחור בצורה עקבית באפשרות הקלה לשימוש, ואף אחד מהמוצרים החדשים עוד לא שכנע אותי שהוא יצליח במקום שאחרים נכשלו.

]]> http://www.thebloggerit.com/2011/11/06/multiple-personality-on-the-web/feed/ 0 http://www.thebloggerit.com/2011/05/20/blogging-stats/ http://www.thebloggerit.com/2011/05/20/blogging-stats/#comments Fri, 20 May 2011 16:12:08 +0000 ‫הדס שיינפלד‬ http://www.thebloggerit.com/?p=1028

יש לי כמה וכמה פוסטים שמסתובבים לי בראש, ובכל זאת לא מצליחים למצוא את דרכם אל האצבעות, ואז נוספת תחושת הזנחה קלה לגבי הבלוג שרק הופכת את הכתיבה לקצת פחות נעימה, וכך יוצא שעוברים להם שבועיים או יותר בין פוסטים, והפוסט הראשון שנכתב הוא זה שהכי זורם – המחשבות על תחזוקת בלוג.

הידעתם שבלוג ממוצע מחזיק שלושה חודשים? אני כבר לא זוכרת איפה קראתי את הסטטיסטיקה הזו, אבל היא ללא ספק נשארה לי בראש. כשחיפשתי קצת סטטיסטיקות לפוסט הזה גיליתי גם את הסטטיסטיקה שטוענת ששמונים אחוזים מהבלוגים ננטשים בחודש הראשון להקמתם.

זה לא שיש לי מחשבות כפירה, בכלל לא. להיפך, המחשבות שלי הן רק בהקשר של להרחיב את היריעה, ולכתוב על יותר נושאים ודברים שמעניינים אותי. כך בכלל התחלתי את הבלוג הזה, היה לי בלוג די אקטיבי בקפה דה מרקר, שם חלקתי חויות מהחיים בלונדון. את הבלוג הזה התחלתי כדי להפריד בין החויות מהחיים בלונדון, למחשבות מקצועיות, וכהכנה לחזרה ארצה. עם החזרה הבלוג הזה אכן תפס קצת תאוצה, ו"מחשבות מלונדון" דעך. מסתבר שלתחזק שני בלוגים זה קצת יותר מדי בשבילי.

אבל המחשבות על מי הם הקוראים ומה מעניין אותם עדין עולות בי מדי פעם. המטרה של הבלוג היתה כמקום למחשבות בענייני העבודה שלי, שהתמזל מזלי והיא גם מעניינת אותי מעבר לשעות העבודה המוצהרות, אבל מדי פעם כמו שאתם יודעים יש כאן נדידות לדברים לא קשורים לחלוטין, וגם אז נראה שאתם הקוראים עדין מתעניינים ונהנים (אם מדד התגובות והלייקים הוא מדד מיצג למשהו, וגם זה לא בטוח).

יש גם אלמנטים מובנים של צנזורה עצמית. הרבה פעמים זה לא מתאים לכתוב על דברים שמעסיקים אותי או מטרידים אותי בצורה ישירה בעבודה שלי, וכמובן שגם החיים האישיים נשארים די מחוץ לטווח הכתיבה. אבל אני באמת חושבת שהאישיות של הכותב עוברת, ולא ממש משנה על מה הוא כותב.

אני קוראת המון בלוגים. קורא ה-RSS שלי מפוצץ, ובכל רגע נתון יש יותר מאלף פוסטים שמחכים לי. זה מקור תמידי של עניין, ושל תחושת החמצה קטנטנה. אני קוראת בלוגים קטנים ואישיים, ונפעמת ממידת החשיפה של אנשים, ומהקהילות שנוצרות. אני קוראת בלוגים מקצועיים שהם אישיים, ומעריצה את הבלוגרים שמצליחים עם משמעת ברזל לכתוב פוסט כל יום. אני קוראת כמובן גם בלוגים מקצועיים, שחלקם הפכו למפלצות פוסטים שלוקח לי יותר זמן למיין מאשר לקרוא באמת תוכן מעניין (מי אמר טקראנץ').

בקיצור, אם אתם חושבים על להתחיל בלוג – אני בעד. זו דרך נהדרת למי שאוהב לכתוב ולסדר את המחשבות שלו על נייר. זו דרך נהדרת להתעמק בדברים. זו דרך לא רעה בכלל להכיר אנשים חדשים ולקבל פידבקים מעניינים.

מדי פעם אני רואה כל מיני ציוני דרך בבלוג וחושבת לציין אותם, וזה בדרך כלל לא יוצא. אז אולי פשוט כדאי לחגוג ברגע שמתאים, ולא בגלל ציון דרך ספציפי. ברגעים אלה אנחנו חוגגים  יומולדת שנה וחמישה חודשים לבלוג, ו-145 פוסטים. אם את נהנים לקרוא את הבלוג הזה שלי מדי פעם אז תדעו שאני מאוד שמחה עם כל מבקר וכל תגובה, ונתראה בציון הדרך הבא.

כשיש ויכוח אם לעשות או לא לעשות משהו, אחד הנימוקים הכי בעיתיים בעיני הוא "כי כולם עושים", אבל משום מה זה נימוק חזק מאוד, במיוחד בעולם השיווק  (ותסלחו לי על הקלישאה, אבל כשמדברים על עולם השיווק מותר). ומה ש"כולם עושים עכשיו" זה להקים/לפתח קהילה, ואם אפשר אז דרך פייסבוק.

אין ספק, להרבה אירגונים/מוצרים קהילה יכולה להיות דבר חיובי. הנימוקים מוכרים, ואני אזכיר אותם כאן רק על קצה המזלג:
- תחושת השייכות לקהילה מחזקת את המחויבות למותג/מוצר (לא ממש הוכח, אבל נגיד)
- קהילה יכולה להיות "קבוצת תמיכה" שבה אנשים שמשתמשים במוצר מתיעצים לגביו, מקבלים טיפים, ועוזרים זה לזה
- קהילה מאפשרת גישה ישירה למשתמשים, מה שבסיטואציות אחרות יכול להיות מורכב.
- קהילה מאפשרת לתת ערך מוסף למשתמשים, מעבר למוצר עצמו.

לבסס את הקהילה סביב פייסבוק, זו כבר החלטה אחרת לגמרי. גם כאן, היתרונות ברורים – "כולם" שם.  לא צריך לבקש מהמשתמשים להרשם מחדש. לא צריך לבקש מהם להציג את עצמם. הם לא צריכים לזכור לבא לבקר באתר או בפורום, הם כבר שם.

כל הנימוקים האלה ידועים, ואין ספק שעבור מוצרים מסוימים הם גם יכולים להיות רלוונטים. אבל לא תמיד. לא לכולם.

לקהילה יש גם מחיר – צריך לנהל אותה. צריך להקשיב לה. צריך לוודא שיש לה ערך, גם מבחינת המשתמשים וגם מבחינת החברה. אין טעם לפתוח דף בפייסבוק ולהזמין את כל המשתמשים שלך להצטרף, אם אתה מתכוון לעדכן אותו פעם ברבעון, בלינק לפוסט בבלוג, שבמילא כולם מקבלים בניוזלטר. אין טעם להכריז הכרזות בומבסטיות על קהילה, ולהודות לכל משתמש על פידבק שהוא נותן, אבל בפועל לא לעשות איתו כלום.
יש כמובן גם סיכון מהצד השני – ארגונים רבים מפחדים מפידבק שלילי, מדיון שיסחף לרעת המוצר. זה יכול לקרות, אבל מה שקורא כרגע הוא שהלחץ הזה מוביל את הארגונים לתת תשומת לב מוגזמת להערות שמשתמשים מעירים במרחב הוירטואלי. לא כל אפצ'י של משתמש בדף הפייסבוק מצדיק שיחה מהמנכ"ל וברור יסודי.

אז הבנו כבר שלא לכל ארגון או מוצר בהכרח מתאים לפתח קהילה.

לגבי המיקום שלה, תרשו לי לבשר לכם – פייסבוק הוא לא המקום המתאים לכולם. אנשים שחיים ברשת, הרבה פעמים חושבים שכולם חיים ברשת. אבל כמו שאנחנו יודעים – זה ממש לא המצב. למרות שהתחביב לאסוף חברים בפייסבוק הפך להיות אחד המשותפים לקבוצות גיל ואוכלוסיה שונות, עדין יש הרבה אנשים שלא ממש מעוניינים לחבר את החבר'ה שאיתם הם יוצאים בסופי שבוע לטיולים, עם החברים מהמילואים, עם הבוס מהעבודה, ועם הקולגות מסמינר השיווק שהם עושים. אם כחלק מהעבודה אתה משתמש בכלי מסוים (נגיד כלי לניתוח טראפיק לאתר), אתה לא בהכרח רוצה להיות חבר של הכלי הזה, או של ה"קהילה" שלו בפייסבוק.

בעיני יש כאן סוג של יהירות, אם אנחנו באמת חושבים שהמוצר שלנו כל כך מעניין את המשתמשים, שהם ירצו להיות "חברים שלנו בפייסבוק". למה שהם ירצו לעשות את זה? המוצר שלנו הוא אחד מעשרות מוצרים שהם משתמשים בהם ביום. אנחנו חלק קטן מהיום יום שלהם, ולא ממש מעניינים אותם מעבר לזה. מי שירצה להיות חבר בקהילה הוא המשוגעים לדבר, האנשים שזה באמת מעניין אותם מעבר לשימוש היום-יומי, וגם אז – האם פייסבוק הוא המקום בשביל זה?
האם הייתם רוצים להיות חברים בקהילת משתמשי ה-word? בפייסבוק? האם הייתם עושים לייק לדף של יצרנית העכבר או המקלדת שאתם משתמשים בה? אולי, אם היה שם איזה ערך מוסף רציני, אם היתה הזדמנות לזכות באיזה איפאד או סופשבוע בפריז. אבל האם זה אומר שיש שם קהילה? שמענין אתכם מה יש לאיש השיווק או המוצר שלהם לבשר לכם על פיצ'רים חדשים?

בקיצור – לפני שאתם יוצאים בהכרזות לגבי הקהילה החדשנית והמדהימה שאתם עומדים להקים בפייסבוק, תחשבו שוב על המשתמשים שלכם – האם הם באמת רוצים להיות שם? האם באמת תתנו להם ערך מוסף? כי "להיות כמו כולם" זה נימוק שלא תמיד עובד.

פתאום מטריד את כולם מה יהיה עם ה"זהות הוירטואלית" שלהם, אחרי מותם.

האמת היא שכרגיל לא ברור אם זה באמת מענין את כולם, או שזה הטרנד הנוכחי של "התקשורת", אבל באמת בזמן האחרון יש קצת יותר ענין ודיבורים בנושא הזה. החל מהכתבה ב"דה מארקר" על הפרופיל בפייסבוק של איש שנפטר באופן פתאומי. הפרופיל הפך למקום שבו אנשים נזכרים ומזכירים, אבל פייסבוק מחקו אותו בלי להודיע ובלי להתיעץ, פשוט כי הם גילו שהאדם נפטר. הכעס של קרובי המשפחה מובן.

באיזשהוא מקום אכן יש כאן דיסוננס. כדי לפתוח פרופיל היום כמעט בכל פלטפורמה, לא צריך הרבה, ובטח לא להוכיח שאתה מי שאתה טוען שאתה. יש לך כתובת מייל? בבקשה, אתה יכול לפתוח איזה פרופיל שאתה רוצה. לעומת זאת כשמישהו נפטר, ומשפחתו רוצה לעשות משהו עם הפרופיל הזה – הם צריכים להוכיח בדרכים עקלקלות שהם אכן משפחתו, וגם אז הם צריכים לדון עם פייסבוק לגבי הפתרון. פתאום מגלים (לא שזה צריך להפתיע) שפייסבוק חושבת שהתוכן הוא שלה, ולא של המשתמשים. והיא מחליטה מה לעשות איתו.

במידה מסוימת, מכיון שהפלטפורמה שלה, פייסבוק צודקת, התוכן גם הוא שלה (או לפחות בשליטתה). יש כאן גם ענין של הגנה על פרטיות – האם כל התוכן שנכתב בפרופיל של מישהו על ידי אנשים אחרים, האם גם הוא שייך ל"יורשים"? אם חושבים על זה, נראה שתוכן וירטואלי, בדיוק כמו תוכן בעולם האמיתי – שייך לאדם, ואחר כך ליורשיו. מצד שני – אין שום דרך קלה וברורה להודיע על פטירתו של אדם "לעולם הוירטואלי" ובטח שלא להוכיח מי היורשים שלו. פייסבוק מצדם רוצים להזהר מלהפוך לספר זכרון, וגם את זה אפשר להבין.

צריך גם לזכור שאמנם "כל העולם בפייסבוק", אבל יש הרבה מאוד אנשים שהנוכחות הוירטואלית שלהם היא הרבה מעבר לדף בפייסבוק.  מה עושים עם הטוויטר, מייספייס, בלוגים בשלוש פלטפורמות? כל המידע הזה שאנחנו מפיצים ואוספים, מה יהיה עליו אחרי שאנחנו לא נהיה כאן?

בואו נהיה כנים. אורך החיים של רב התכנים הוירטואליים הוא קצר, אם לא קצר מאוד. כבר היום להערכתי ציוץ  בטוויטר "חי" בעולם הוירטואלי שעה בממוצע (החשובים, המשמעותיים, עשוים לחיות גם כמה ימים, אבל הם נדירים). גם לפוסטים בבלוג יש חיים לא ארוכים במיוחד. בבלוגים עשירים ומלאים בתוכן, שמספרים סיפור לאורך שנים, אפשר להניח שלתוכן תהיה משמעות עבור אנשים גם לאורך שנים. אתו הדבר לגבי בלוגים אינפורמטיביים (כמו מתכונים, או ביקורות על מוצרים). למעשה בלוגים אישיים עשירים בתוכן הם סוג של ספר וירטואלי, וכך גם בלוגים אינפורמטיביים. אבל בלוג כמו שלי, או כמו של רובינו – האם תהיה משמעות לפוסטים האלה בעוד 10, 20, 50 שנים? אולי כממצא ארכיאולוגי – איך פעם חשבו על הרשת. אבל לא הרבה יותר מזה, להערכתי.

כמובן שסוגיה כזו מעוררת גם את החוש העסקי במקומות מסוימים. השבוע בדיוק נתקלתי בכתבה ב"חורים ברשת" על חברה שמציעה להוסיף משדר למצבות, שמאפשר לגשת לתוכן וירטואלי על הנפטר – המשפחה מכינה "דף מידע" וכל מי שעומד ליד המצבה יכול לגשת אל הדף באמצעות הטלפון הנייד שלו. ברור לי לחלוטין שהשלב הבא יהיה לעמוד סביב המצבה ולגלוש בבלוג של המנוחה…

בקיצור, האם יש לכם תכנית מה יקרה עם התכנים שלכם אחרי 120? האם יש לכם צוואה וירטואלית? האם הקרובים לכם ביותר יודעים מה אתם רוצים לעשות עם כל התכנים שלכם ברשת?

היום הוא "יום ההתנתקות מפייסבוק", שהוכרז בעקבות גל של משתמשיo שהכריזו שנמאס להם מאיך שפייסבוק מתיחסת "אליהם, למידע שלהם, ולהתקדמות של הרשת ככלל" והנה הם נוקטים עמדה, ועושים מעשה.

הם סוגרים את החשבון שלהם בפייסבוק באופן סופי ומוחלט, ולעולם לא יחזרו לשם.

זו כבר הפעם השניה שאני שומעת על גל כזה, בזמנו קראו לזה אצלנו במשרד – facebook suicide (התאבדות פייסבוק) שמשמעותה היתה לסגור את חשבון הפייסבוק באופן סופי.

פייסבוק יודעים שאנשים שסוגרים את המשתמש שלהם, בדרך כלל לא חוזרים. לסגור/לבטל את החשבון זו פעולה שמעידה על רצון אקטיבי לא להיות יותר חלק מה"קהילה". אני בטוחה שיש מאות אלפים (ואפילו מליונים) שפתחו חשבון בפייסבוק ואחרי תקופת זמן מסוימת הפסיקו לחלוטין להתענין בחשבון הזה. לאנשים האלה יש עדין חשבון, וסביר להניח שהם לעולם לא יטרחו לעשות את הפעולה האקטיבית ולסגור את החשבון. הם פשוט יתנו לו לשבת שם, עד שתהיה סיבה ממש טובה לסגור אותו (למשל כשיתברר שפייסבוק מוכרת את כל רשימת כתובות האימייל לגוף כלשהוא), או עד בכלל.

מתוך הידיעה הזו, שכל משתמש שעוזב הוא הפסד מהותי, חברות כמו פייסבוק שכוחן מתבסס במידה רבה על גודל הנתונים שלהם, יוצרות תמיד מבוך מורכב-עד-בלתי-אפשרי לסגירת החשבון. סיפר לי פעם חבר שעבד באחד מאתרי ההכרויות הגדולים ביותר באירופה, שה-flow לסגירת החשבון באתר שלהם היה הפיצ'ר המורכב ביותר ליישום בכל האתר כולו. הוא הרגיש שמנהלי המוצר היו מוכנים לבקש מהמשתמש דגימת דם ופתק ממהורים לצורך ביטול החשבון, אם רק היו יכולים (הקריקטורה הזו היא פשוט חובה).

גם פייסבוק אינם בוחלים באמצעים, ומנסים להפעיל על המשתמש לחץ ברמה הרגשית – תוך שהם מראים לך את התמונות של כל מי שיתגעגעו אליך אם רק תחשוב על לעזוב…

התמונה לצורך המחשה בלבד

גם אני רגישה לפרטיות שלי, גם אני רוצה שהרשת תהיה מקום יותר פתוח ויותר טוב, אז למה אני לא עוזבת את פייסבוק? ובכן, אני חושבת שיש לי סיבות מאוד טובות דווקא להשאר בפייסבוק, והנה הן לפניכן.

פרטיות זה לא העניין - נכון, מדיניות הפרטיות של פייסבוק לא נראית לי, אני חושבת שאפילו אם הם מאפשרים לשמור על פרטיות, הפונקציונאליות והניסוחים וברירות המחדל הן בעיתיות.
אבל יש כאן בעצם שתי סוגיות, הראשונה היא הסוגיה האישית (שמירה על המידע שלי עצמי) והשניה היא הסוגיה הכללית, ה"מוצרית".
מבחינה אישית – אין לי בעיה עם פייסבוק. הבעיה בעיני היא בעית גבולות אישית. כל משתמש צריך להחליט מה הגבולות שלו, ועד כמה הוא מוכן לשתף (כמו שניסח יפה ירדן לוינסקי). לי אין בעית גבולות. אני יודעת בדיוק מה אני מוכנה לשתף ומה לא, ובזה נגמר הענין.
מבחינת המוצר - פייסבוק לא לבד. נכון, פייסבוק לא עושים את החיים קלים למי שלא ממש מבין, ולא מגינים מיוזמתם על פרטיות המשתמשים, אולי אפילו להיפך. אבל בינינו – אם נעזוב את פייסבוק בגלל הסיבה הזו צריך גם להפסיק להשתמש בגוגל, לא?

שימוש בפייסבוק - אני משתמשת בפייסבוק די מעט. במשחקים שכולם מספרים שהם אוכלי זמן דרמטים, אני לא משתמשת כמעט בכלל. אני משתמשת בפייסבוק לשתי סיבות עיקריות – שמירה על קשר עם חברים, וחבורת בקבוצות ענין ספציפיות.
לשמור על קשר עם חברים רחוקים דרך פייסבוק זו דרך קלה ונעימה. פעם היינו שולחים מיילים ארוכים ומלאי תמונות, זה היה כבד ומסורבל, ובשלב מסוים אנשים תמיד הפסיקו. היום הם מעלים כמה תמונות לפייסבוק, והקשר נשמר. בעיני, זה שימוש דומה לזה שאני עושה בלינקדאין, רק ברמה החברית. את חברי הטובים אני פוגשת ביום יום, ודי הרבה. את המעגל היותר נרחב אני פוגשת בפייסבוק, ולרב זה מספיק.
קבוצות – הקבוצות שאני חברה בהן נותנות לי ערך מוסף רב, להרבה מהן היה לי קושי להגיע אם לא היה פייסבוק, והן משתמשות בפייסבוק כפלטפורמה שעושה עבודה לא רעה בכלל.

שימוש מחוץ לפייסבוק – או, כאן אני כבר רואה בעייתיות מסוימת. הרשמה/Log in דרך פייסבוק קונקט הופך להיות חלק מהרבה אתרים. אני מודה שמעולם עוד לא השתמשתי ביישום הזה. כאן זה כבר קצת בעייתי בעיני, ולא הייתי רוצה שבסופו של דבר פייסבוק יהיו בעלי מאגר הנתונים הגדול של הרשת. הייתי הרבה יותר מאושרת לראות ארגון פתוח כבעלי הנתונים האלה. אבל זו באמת לא סיבה בעיני לעזוב את פייסבוק.

בקיצור, אני עוד כאן, וכנראה שגם אתם. כרגע באתר העזיבה רשומים פחות מ-30,000, כך שלא נראה לי שלפייסבוק יש ממש סיבה לדאגה.

כולם מדברים על כך שהפרטיות מתה. שום דבר הוא לא פרטי יותר, ואם סוקרים את אפשרויות הפרטיות החדשות בפייסבוק מבינים שרק המשתמשים הסופר- מתוחכמים ישתמשו בהן, אם בכלל.

המשמעויות של ענין הפרטיות הן רבות, ולא נכנס לדיון הזה עכשיו. אבל נשאלת השאלה – האם עוד יש דבר כזה, שנקרא "דיסקרטיות". הכוונה בדיסקרטיות היא שמירה על סודיות מוגבלת, זמנית, משהו שכרגע לא צריך להיות חשוף באופן מוחלט, אבל בעתיד בהחלט יכול להיות שכן. הנושאים שבדרך כלל מצריכים דיסקרטיות בעולם המקצועי שלי הם בדרך כלל משני תחומים – תחרות/עסקאות ברמת החברה, וגיוסי כח אדם ברמה היותר אישית. העובדה שבימינו קשה מאוד (אך לא בלתי אפשרי) לשמור על דיסקרטיות, עלתה על סדר היום שלי בשבוע האחרון משני הכיוונים.

ברמה העסקית של תחרות/עסקאות, אפשר לראות את ה"שבירה" של הדיסקרטיות במקומות שונים ברשת. כבר לפני כמה שנים יצא לי לקבל הדגמה ושיחת מכירות ממנכ"ל של סטרט אפ צעיר ומבטיח. הוא סיפר שאנחנו הראשונים שהוא מביא להם את המוצר שלו, אנחנו השותף המועדף עליו, וקבענו שהוא ייתן לנו כמה ימים לחשוב על ההצעה. ביום למחרת ראיתי שהוא "התחבר" בלינקדאין לחברה השניה בגודלה בתחום שלנו, ועד סוף השבוע הוא דיבר גם עם המקביל שלי במתחרה השני הגדול שלנו בארץ. לינקדאין במקרה הזה חשף את מה שהמנכ"ל ההוא טען שלא יקרה. הלכה הדיסקרטיות.
חברים סיפרו לי השבוע על שימוש עוד יותר מתקדם בלינקדאין – הידעתם שאפשר לראות מי (מאיזו חברה) צפו בפרופיל שלך? ואם יש לך מנוי "פרו" – תוכל אפילו לדעת מי בדיוק. כך גילו החברים שלי שאחד המתחרים הגדולים מדבר עם המנכ"ל שלהם על אפשרות רכישה. הם תהו למה חברה כל כך גדולה בתחום מתעניינת דווקא בפרופיל שלהם, שאלו את המנכ"ל שלהם, וחשפו את המו"מ ה"דיסקרטי" שהתנהל עד כה ברמת ההנהלה הבכירה.

ברמה האישית יותר, אנחנו מכירים את המושג של חיפוש עבודה "דיסקרטי". מדובר במישהו שמחפש עבודה מבלי שעזב את עבודתו הנוכחית, וכמובן מבלי שהצהיר על העובדה שהוא מתכון להתחיל לחפש. חיפוש כזה הוא מורכב מאוד בימינו, ימי הגוגל, לינקדאין ופייסבוק, ובמיוחד בארצנו הקטנטונת, שבה כולם מכירים את כולם. הרי מספיק רק שם מלא, כדי להריץ חיפוש מהיר ברשת, והסקת מסקנות בסיסית ובריאה, כדי להגיע להמון מידע על האדם הרלוונטי.
השבוע קיבלתי קורות חיים של בחורה שביקשה לשמור על הענין בדיסקרטיות, ואכן חיפוש מהיר של שמה ברשת לא העלה ולו תוצאה אחת רלוונטית.
אני חיבת להודות שהמסקנות שלי מהענין אינן חד משמעיות. מצד אחד – כל הכבוד לבחורה הזו, שהצליחה לשמור על הפרטיות והדיסקרטיות, ואכן תצליח לחפש עבודה מבלי שנדע עליה יותר ממה שהיא רוצה לחשוף. מצד שני, כשאת מועמדת לתפקיד בחברת סטרט אפ מבוססת אינטרנט, המסקנה המתבקשת היא שאת לא באמת "חיה את הרשת" – אני מכירה הרבה אנשים שיש להם רתיעה מפייסבוק, אבל פרופיל לינקדאין הופך להיות הכרחי בימינו, שלא לדבר על בלוג, טוויטר, או נוכחות קצת יותר "מקצועית".

מעבר לרמה האישית, או בחברות אינטרנט קטנות כמו שלנו, מסתבר שגם בחברות גדולות יותר, קשה היום לשמור על "דיסקרטיות" של מידע. כתבה בטקראנץ' השבוע, שואלת האם גוגל עומדים לחזור לתקוף את עולם המשחקים. למה עולה השאלה הזו בכלל? מפני שטקרנץ' שמו לב שגוגל פרסמו מודעת דרושים, בה הם מחפשים מוביל לתחום המשחקים.

בקיצור, מעבר לענין הפרטיות, גם לשמור על "דיסקרטיות" הופך להיות קשה יותר ויותר, גם אם לא בלתי אפשרי. נשאלת השאלה – האם יש עוד טעם בכלל לנסות לשמור על דיסקרטיות?

החדשות שהכי עניינו אותי בסוף השבוע האחרון הגיעו מנינג Ning, שהודיעו שהם מפסיקים לתמוך בלקוחות החינמיים שלהם. למי שלא יודע, נינג היא השחקנית הגדולה ביותר בעולם של "בנה לעצמך אתר/רשת חברתית".  הם מאפשרים לכל אחד (בלי שום יכולת טכנית משמעותית) לבנות לעצמו אתר עם כל האלמנטים של רשת חברתית – בלוגים, פורומים, צ'אט, וכו'. החברה נחשבה לאחת ההצלחות הגדולות של עולם הווב 2.0, הושקעו בה כ-120 מליון דולר, והם דיווחו על גדילה מטורפת במשך חודשים ארוכים. המודל העסקי שלהם היה מודל פרימיום freemium קלאסי – אפשר להשתמש בשרות החינמי (שכולל פרסומות), או לשלם עבור שרותי פרימיום שונים החל ממיפוי של הדומיין שלך לאתר ($5 בחודש), ועד לשרותים רבים נוספים שעבורם תשלם גם מאות דולרים כל חודש.

בסוף השבוע שעבר הודיע המנכ"ל החדש שלהם על שינויים משמעותיים בחברה. מבחינת המוצר, החברה תפסיק לתמוך בלקוחות החינמיים. הלקוחות יכולים לבחור אם להתחיל לשלם עבור השרות (אין פרוט מה תשלום המינימום), או לעבור לשרות אחר. מבחינת החברה, הוא הודיע שהיא עומדת בפני קיצוצים משמעותיים, של יותר מ-60 איש, שהם כ-40 אחוז מעובדי החברה.

החדשות האלה משמעותיות ביותר, למרות שמה בדיוק המשמעות שלהן עבור חברות אחרות ועולם הווב בכלל, עדין לא ברור.

מבחינת נינג והמודל העסקי – האם המשמעות היא שמודל הפרימיום נכשל?
כמובן שיש מי שממהרים לקשור את ההתפתחות הזו עם הרצון העז שמביעות חברות מדיה לגבות כספים עבור שרותיהם, והנה כבר הגענו למסקנה שאין יותר מקום למודל הזה. אני חושבת שהמסקנה הזו היא מרחיקת לכת. אבל מסיפור נינג אני מוכנה בשלב זה להסיק רק כמה מסקנות קצת יותר מצומצמות, שאולי יותר מתאימות בשלב זה:
- מודל הפרימיום לא מתאים לכל חברה –  יש חברות שכן מצליחות, בעזרת המודל הזה בדיוק, לבנות מאגר משתמשים גדול וחזק, שכולל חלק משלם מהותי שמספק להן רווחים משמעותיים. נכון, אין הרבה חברות כאלה. מאוד יכול להיות שצריך להתחיל לחשוב על מודל אחר, אבל אין מקום לפסול את המודל כולו בגלל נינג.
- גם כשמיישמים מודל freemium צריך לבדוק האם הוא מצדיק את עצמו - אולי נינג פשוט תמחרו את כל השרותים שלהם במחיר נמוך מדי? מהניתוח של השוק והמתחרים, מסתמן שהם אכן תמחרו נמוך מדי, וגם בנו את המחירון שלהם בצורה מודולרית מדי. יתכן שחבילות, שנותנות יותר שרותים אבל יש להן גם מחיר יותר גבוה, היו מאפשרות למודל לעבוד בצורה יותר טובה.

מבחינת המשתמשים
עבור הרבה משתמשים, העובדה שנינג אפשרה שרות חינמי היתה אחת הסיבות העקריות שהם בחרו בפלטפורמה שלהם. הם גם נראו מספיק גדולים ויציבים עם רשימת לקוחות ענקית, כך שהיתה רמה מסוימת של בטחון שהם לא יעלמו מחר.
כאן דווקא יש מסקנה מאוד ברורה – כשמשתמשים בשרות חינמי, אין אף פעם שום ביטחון שהשרות אכן יהיה שם מחר, ובאותו פורמט של היום. ההסכמה שבין נותן השרות למשתמש היא מעין חוזה תאורטי, שגם ההסכם ותנאי השרות המפורטים באתר מקפידים להשאיר אותו מספיק פתוח/מעורפל כך שיוכלו תמיד לבצע שינויים.  שינויים כאלה יכולים להיות הורדה של פיצ'רים מסוימים (שעשוים להיות פיצ'רים חשובים מאוד ללקוחות מסוימים), או גביה עבורם. מבחינה זו, דווקא העולם שבו הלקוח משלם סכום (גם אם נמוך) מאפשרת לו רמה נוספת של בטחון שאכן קימת התחיבות של החברה לספק ללקוח את המוצר. אם בכל זאת מחליטים להשתמש במוצר חינמי, כדאי מאוד לבדוק האם יש אפשרויות יציאה/החלפה ברורות – האם יש פונקציה של "אקספורט" – ייצוא כל המידע שקיים כרגע באתר לאתר אחר, האם אפשר ליצא בקלות ולפורמט סטנדרטי. אם אין אפשרות כזו, ואתם צופים שבאתר/שרות יצטבר הרבה מידע, הייתי חושבת פעמים.

כשרק התחלתי להתעסק במוצרים ברשת, אחרי שנים של לימודי פסיכולוגיה,  חיפשתי כל הזמן מחקרים ונתונים. החל מנתוני טראפיק בסיסיים (למשל כמה אנשים גולשים לאתר מסוים), ועד למחקרים הרבה יותר מעמיקים בנושאים של שימושיות. חלק מהנתונים די זמינים ברשת (מי אמר אלקסה?), אבל רובם ממש לא. המחקרים מעטים, אין הרבה חברות או גופים שחוקרים בצורה מקצועית ורצינית את הדברים האלה, אין הרבה מחקרים באקדמיה, ובאופן כללי הרגשתי שחסרים לי מספרים.

לאט לאט אני מוצאת יותר מחקרים שנערכים ומתפרסמים, ויותר מומחים ברשת שחולקים את המידע הזה. מצאתי שהמקור לנתונים האלה שונה ממה שצפיתי. פחות מאשר ספרים וג'ורנלים של מחקרים פרופר (כמו שהייתי רגילה מעולם הפסיכולוגיה), הרבה מהנתונים האלה מתפרסמים בבלוגים של אנשי מקצוע ספציפים, או משותפים בכנסים מקצועיים על ידי חברות/יועצים שעשו מחקרים כאלה לצרכים שלהם.

לאחרונה פייסבוק פרסמו שהם מציעים מילגות לחוקרים, שיחקרו נושאים שמעניינים אותם וחשובים להם, והרגשתי איך פתאום מנהלת המוצר שבי לוקחת צעד אחורה, והבחורה שיש לה שני תארים בפסיכולוגיה מתעוררת. אם היתה לי גישה למאגר הנתונים של פייסבוק, הייתי שוקלת ברצינות מחקר אקדמי מתקדם. בימי כסטודנטית לפסיכולוגיה תמיד הטרידה אותי העובדה שכל המחקרים בפסיכולוגיה (כמעט) נעשים על סטודנטים של שנה ראשונה במדעי החברה. האם הם באמת מדגם מיצג למשהו?

לפייסבוק יש בסיס נתונים מדהים, שאפשר בעזרת ניתוח סטטיסטי להוציא ממנו כל כך הרבה. אני חיבת להודות שמבחינה זו הרבה יותר מענין אותי המידע בפני עצמו, מאשר המידע שיעזור למפרסמים ויגדיל את הרווחים של פייסבוק, אבל בעצם אין הרבה סתירה בינהם.

ניתוח של רשתות לפי פייסבוק

המקור לתמונה: http://www.northwestern.edu/newscenter/stories/2009/12/networks.html

רשימת הנושאים שפייסבוק פרסמה מעניינת, ובמידה מסוימת נותנת אינדיקציה לתחומים שבהם פייסבוק רוצים להתפתח – החל ממודלים של חישובים ענניים למינהם,  פיתוח אלגורתמים של מכירות פומביות ופרסומות,  מודלים של כריית נתונים, חיפוש וכו'.

שני נושאים מהרשימה עניינו אותי במיוחד:

Social Computing: models, algorithms and systems around social networks, social media, social search and collaborative environments.

Data Mining and Machine Learning: learning algorithms, feature generation, and evaluation methods to produce effective online and offline models of behavioral signals.

אין ספק שבסיס הנתונים של פייסבוק הוא עצום, ואפשר ללמוד ממנו המון.  אם מניחים שפייסבוק הוא כלי שמאפשר שמירה על קשר, עוד אמצעי תקשורת בנוסף לאחרים, הרי יש כל כך הרבה שאלות שאפשר לשאול, החל מתדירות התקשורת (בין חברים, בני משפחה, חברים רחוקים פיסית), ועד ל"טיפוסי המשתמשים" (המפרסמים, המגיבים, השקטים).

כמה שאלות לדוגמא:

• האם האנשים שמפרסמים הכי הרבה, הם גם אלה שיש להם הכי הרבה קשרים? האם הם גם אלה שמגיבים הכי הרבה לאנשים אחרים? האם יש קשר לסוג הפרסומים (למשל – האם הם מפרסמים את עצמם, או מקשרים לאחרים, האם הם עושים שימוש מקצועי או אישי בקשרים האלה, וכו').
• קשרים משפחתיים/קשרים חברתיים/קשרים מקצועיים – האם יש הבדל בין סוג/תדירות התקשורת בין אנשים שמגדירים את הקשרים בינהם בצורה אחרת?
• מרחק פיסי – האם יש קשר בין המרחק הפיסי בין אנשים לבין כמות התקשורת בינהם בפלטפורמה כמו פייסבוק? כלומר – האם הוא באמת מקרב רחוקים ומחזק קשרים, או שהוא בעצם רק חיווי נוסף של הקשרים הקיימים והעוצמה שלהם בחיים מחוץ לרשת?

לשאלות האלה ולמחקר כזה יכולים כמובן להיות גם יישומים רבים, לפייסבוק ברמה העסקית, וגם לעולם של מדעי החברה. וכל זה רק על סמך נתונים שאנשים "מוסרים" מעצם השימוש שלהם בפייסבוק, עוד לא התחלנו לשאול אותם שאלות, לבנות פרופילים, וכו'.

אני מאוד מקווה שפייסבוק יאפשרו ויעודדו שימוש בבסיס הנתונים הזה ללימוד על העולם והחברה, מעבר למה שהם צריכים לצורך העסקים. הלוואי.

_________________________________________

מחשבות בנושאים קשורים:

יומולדת לפייסבוק

webtrends בויז'ואל

שרות חדש שמדברים עליו די הרבה ברשת הוא שרות השיתוף בליפי – המשתמשים מחברים אותו לכרטיס אשראי שלהם, או לחשבון שלהם בחנויות מקוונות מסוימות (איטיונס, אמזון), ומשתפים את כל העולם ברכישות שלהם.
הקניות מופיעות בפיד א-לה טוויטר, שמתעדכן בכל רגע. אפשר כמובן גם לעקוב אחרי חברים, להוסיף like לרכישה מסוימת, וכו". מבחינת ממשק אין שם הרבה חדש (כמה כייף שאפשר פשוט להעתיק מטוויטר).

הלוגו המקורי

_

הדיון התאורטי שעומד מאחורי מוצר כזה מתחלק לשנים. הראשון הוא כמובן דיון הפרטיות – האם אנשים באמת ישתפו במידע כזה? אבל זה דיון שכבר דיברנו עליו בעבר. עד כמה הרשת מאפשרת פרטיות בימים אלה זו שאלה שעולה בערך פעם בשבוע. מה שמענין כאן הוא שאפילו מישהי כמוני, שאי אפשר לטעון ששומרת על יותר מדי פרטיות בעולם הזה (מי אמר שני בלוגים, עדכון יומי בפייסבוק וארבעה או חמישה ציוצים), אפילו מישהי כמוני קצת נחרדת מהשרות הזה.

החלק השני של הדיון, שמתחולל ברשת כבר זמן רב, הוא סביב השאלה על איזה מידע אנשים מסתמכים יותר כשהם עושים קניה כלשהיא -  המלצה של חבר או חיפוש עצמאי. התאוריה הנוכחית גורסת שמנועי החיפוש לאט לאט יאבדו מכוחם, ואנחנו נמצא יותר ונסתמך יותר על המלצות של חברים. התאוריה היא גורפת – הטוענים לכיון ה"המלצות" טוענים שכך נבחר כל דבר, החל מכתבות לקריאה (עין ערך – אני כבר לא משתמש ב-RSS אני קורא רק מה שממליצים לי החברים בטוויטר), דרך קניה של מוסיקה, ספרים,  ועד קניה של רכב והמלצה על רופא.

המתנגדים טוענים שלהסתמך על בלוגרים שאתה "אוהב" או אפילו על חברים מהעולם האמיתי משמעותו לעולם יהיה לקבל מידע חלקי ולעיתים מוטה. צריך להסתמך על אנשים או אתרים/כלים ש"מבינים בתחום", שמסוגלים להשוות את כל ההצע. מנוע חיפוש למשל, שמשתמשים בו מאות אלפים ומליוני משתמשים, לעולם יתבסס על יותר אינפורמציה, מבלוגר או חבר שלצורך הענין הישוו בין 5 אופציות במקרה הטוב.

אני, כרגיל, באמצע. אני חושבת שלמרות שהנטיה הטבעית שלי היא לעשות מחקר שוק ארוך ומעמיק לפני כל קניה קטנה כגדולה, בהרבה מהמקרים המלצה ממישהו שאני מכירה מאוד טוב, תעשה את העבודה.
דוגמא – קנית מצלמה חדשה. כן, יש המוני אתרי המלצות והשוואות. כמויות המידע ברשת עצומות. אבל אם יש לי חבר שמשתמש במצלמה מסוימת לאורך זמן, הצרכים שלנו די דומים, והוא מרוצה – למה שאני אשקיע עכשיו שעות בהשוואות ובדיקות? אולי יש משהו קצת יותר זול, אולי יש משהו קצת יותר מתאים, אבל שעות החיפוש פשוט לא שוות את ההפרש באיכות. אני פשוט אסתמך על החבר וזהו.

ברור לי למה בליפי הוא בעצם רק עוד צעד בכיוון הזה. הוא למעשה מחבר את עולם הפייסבוק/טוויטר עם עולם הקניות/צרכנות,  אבל דרך החיבור היא ההפוכה למה שהייתי מצפה.
כרגע, למיטב הבנתי, השרות עובד כמו כל סטרים שאנחנו מכירים, ואפשר לראות רשימות מתעדכנות בזמן אמיתי של הקניות של חברייך.

אני לא מאמינה שהוא קנה קפה בעשרים דולר!

_

הבעיה שלי עם השרות הזה היא כפולה:
1. מהצד של המשתף – האם אני באמת מוכנה לשתף את העולם בכל הקניות שלי? אפילו אם זה "בכל הקניות שלי באתר מסוים"?
הבעיה כאן היא בכל הרמות. דבר ראשון, אני לא רוצה שכולם ידעו מה קניתי. אני בוודאי לא רוצה שידעו כמה שילמתי. יש כאן איזה גבול של פרטיות, שבעיני נחצה, ואני תוהה האם זו רק אני.

2. מהצד של מחפש המידע - כמישהו שמחפש לקנות מוצר מסוים, הייתי מצפה שהשרות יעבוד בדיוק בצורה הפוכה. הייתי מצפה שכשאני מסתכלת על מצלמה מסוימת או מצלמה כלשהיא באתר של אמזון, הוא יגיד לי – שני חברים שלך רכשו את המצלמה הזו (או מצלמה אחרת – עם הפניה אליה). זה יכול היה להיות שרות מאוד אפקטיבי מבחינתי. אני אפילו לא צריכה לשאול את החברים, אני יכולה לקבל המלצה מהם, בתוך ההקשר של החנות.

בקיצור -למרות ההתלהבות הגורפת ברשת מהשרות הזה, אני ממש לא מתחברת אליו. יכול להיות שאני פשוט שמרנית יותר מהדור הבא של משתמשי האינטרנט, אולי בכל זאת יש עוד אלמנטים של פרטיות שאני רוצה לשמור עליהם. ויכול להיות שבאמת יש כאן מוצר בעייתי, שאפשר/צריך היה ליישם בצורה אחרת, שבה הוא יכול היה לתת הרבה יותר ערך.

__________________________________________

מחשבות קודמות בנושאים דומים:

פרטיות ופייסבוק – הסאגה נמשכת

הגודל כן קובע – טוויטר והמאגר הביומטרי

מה דחוף? הרשת ב- real time

הבון טון עכשיו, בבלוגים שונים ובטוויטר במיוחד, הוא לצחוק על ה"יועצים למדיה חברתית". מה אתם יודעים, במאי 2009 היו בטוויטר כמעט 5000 יועצים שכאלה, ועכשיו יש יותר מפי שלושה! (המקור כאן).

ואני אומרת – תעזבו אותם בשקט. לחפש עצה מקצועית בנושא שאתה לא מבין בו – זה לגיטימי ואפילו מבורך, לתת עצות בנושא שלמדת והעמקת והבנת, אפילו אם אין עדין תעודה מסודרת על הקיר – גם זה יכול לעזור.

עולם האינטרנט משתנה במהירות רבה, והעובדה שאנחנו מכירים אותו ויודעים עד כמה גדולים השינוים, ומקדישים חלק ניכר מחיינו ללימוד והבנה של הטרנדים, לא אומר שכולם יכולים/רוצים לעשות את זה. גם מי שלא מוכן להקדיש את החיים שלו לענין מבין שיש ענין, ולכן אם הוא רוצה שמישהו יעזור לו בזה – זה לגיטימי.

עולם הסושיאל מדיה

עוד לא נמצא בית הספר למדיה חברתית, או התואר האוניברסיטאי להקמת נוכחות ברשת. זה יקח עוד זמן, אבל אין ספק שזה יקרה. הפתיע אותי לקרוא שיובל דרור מצא בקורס שהוא מעביר בתקשורת שהרב המוחלט של הסטודנטים לא פעילים בטוויטר, ולרובם לא היה בלוג. אני חושדת שמדובר בדור אמצעי שכזה, והילדים של היום כבר מדקלמים את ההבדלים בין מייספייס לפייסבוק מתוך שינה.

נכון, כמו בכל תחום שאיננו מוסדר, יש הרבה שרלטנות. הרבה אנשים חושבים שהם יודעים, הרבה אנשים ממציאים נוסחאות שלא עובדות, הרבה אנשים מדקלמים עובדות שלא קשורות לנושא, הרבה אנשים מבטיחים פתרונות שלעולם לא יתקימו.
אבל תרשו לי לספר לכם שככה זה גם בעיצוב, ארכיטקטורה, ולפעמים גם משפטים ורפואה. ברור שבעולם שהוא יחסית צעיר כמו עולם המחשבים והאינטרנט, יש יותר מקום לשרלטנים ולאנשים שלא מבינים באמת את המדיה (ויעיד הדיון הסוער לגבי SEO). תמיד יש מישהו שחושב שהוא יודע, לא רק יודע – המציא את הידע, והוא יסביר ויפתור. והרבה פעמים הוא לא יודע, ולפעמים הוא אפילו עושה נזק. ככה זה בעולם.

זה טבעי, ולגיטימי, שהמוני אנשים שמעו על האינטרנט הזה וחושבים שהם "צריכים להיות שם". זה טבעי שהם לא מבינים את ההבדל בין בלוג, לבין טוויטר, לבין פייסבוק לבין כל שאר הבאז. להגיד להם – אז תלמדו, זה פתוח לכולם, זו התנשאות ומגעילות. אין להם את הזמן ואת המשאבים, וזה לא מספיק מעניין אותם. הם רוצים, כמו אנשים אינטליגנטים שמבינים שחסר להם ידע – יעוץ מקצועי, ממוקד ואפקטיבי.

תקראו לזה "יועץ אסטרטגי לאינטרנט", תקראו לזה "מומחה לקהילות" תקראו לזה "מומחית ליצירת באז" תקראו לזה "דובר אינטרנטית שוטפת" – תקראו לזה איך שאתם רוצים.

אם מדובר בלקוח אינטליגנטי הוא יעשה חיפוש קשר, השוואה בין ההצעות השונות, ויבחר במי שהכי נראה לו. קל מאוד ליצור מוניטין בשוק הזה – אם אתה נמצא במקומות הנכונים מספיק זמן, חיפוש קצר בגוגל יעלה את זה, וחיפוש בגוגל הוא משהו שכמעט כולם יודעים לעשות בימינו.

אני מוצאת את עצמי, על בסיס יום-יומי, מיעצת לאנשים איך ומה לעשות עם "האינטרנט הזה". החל מ"איפה מוצאים בחורות בימינו", וכלה ב"האם אני צריך בלוג ומה עושים עם זה בכלל".  אין לי ענין לעשות מזה קריירה, אבל רק מסוג וכמות השאלות שמופנות אלי, אני מבינה שבכל זאת הצטברה כאן כמות של ידע, שאיננה נגישה לכל אחד, ומי שמבקש עזרה בפילוס הדרך שלו בעולם הזה –  צריך לתת לו אותה. ואם יש אנשי מקצוע שעושים את זה בצורה רצינית –  מה טוב!

אם אנחנו בכל זאת רוצים לעזור למצטרפים החדשים לעולם הזה, אולי צריך לחשוב על דרך אחרת? קל לבקר, אבל הרבה יותר קשה לעשות. דרך אחרת יכולה להיות למשל פוסטים שעוזרים להבין את הכלים הקיימים שם בשוק, ואת ההבדלים בינהם. הדרכות וקורסים מובנים (כבר יש כאלה כמובן, אבל יש מקום להרבה יותר מקצוענות והצע), מדריכים ברשת ומחוץ לה. פעילות חינוכית אמיתית.

אני לא באמת יודעת מה הפתרון, והאם יש בכלל פתרון טוב. אני חושבת שבכל מקרה זה יקח זמן. אבל אין ספק שסתם לצחוק על מי שמנסה לתת כלים לאחרים, זו לא הדרך בעיני.