פרסונליזציה היא מילת הקסם העכשיוית. אני בטוחה ששמעתם אותה וקראתם עליה הרבה. כמות החברות שמציעות פתרונות לאתגר הזה היא עצומה, וגדלה מדי יום.

הרעיון, בגדול, הוא מאוד פשוט – האינטרנט מלא, מפוצץ, עולה על גדותיו באינפורמציה, וחלקה הגדול לא מעניין בנאדם ספציפי. נקרא לו אבי.  אבי משוטט לו באינטרנט, ונתקל בהמוני אתרים ופיסות מידע שאין להם שום קשר לחייו ולמה שמעניין אותו. אומרים חכמי האינטרנט – בזבוז. בזבוז של זמן עבור אבי, ועוד יותר גרוע – בזבוז משאבים עבור ספקי התוכן באינטרנט. כי אם אבי הגיע לאתר שלי אבל האתר לא מענין אותו – אז אין לי סיכוי להרויח ממנו, נכון? הוא לא יקרא הרבה דפים, הוא לא יגיב, הוא לא יספר לחברים, הוא לא ילחץ לייק, והכי חשוב – הוא לא ילחץ על שום מודעה. לא נעשה ממנו שום כסף.

אבל כמו שכולנו יודעים, הסיכוי שאבי יגיע לאתר מסוים במקרה, הולך וקטן בעולם האינטרנט הנוכחי.

המקריות או אלמנט החיפוש האמיתי הולכים ונעלמים מעולם האינטרנט.

כל התוכן שאדם נחשף אליו עובר את מסננת הפרסונליזציה. גם אתרים שאתה חושב שהגעת אליהם מתוך חיפוש ובחירה – הבחירה בעצם היתה חלקית ביותר.

שתי דוגמאות קלאסיות, שמוזכרות בוידיאו המצורף בהמשך:
גוגל – הם הרי לומדים לא רק אותי המשתמשת, אלא את כל משמעויות הפרופיל שלי, וגם אם אני לא משתמשת רשומה – עדין יש להם 57 פרמטרים שונים שקובעים אילו תוצאות חיפוש אני אראה. החל מהמדינה ממנה אני גולשת, ועד לדפדפן בו אני משתמשת. שני אנשים שיושבים באותו חדר עשוים לקבל תוצאות חיפוש שונות, לפי מה שגוגל חושב ש"מתאים להם".
פייסבוק – גם על הקיר בפייסבוק אדם חושב שהוא רואה את הפיד של האנשים שבחר בעצמו, אבל בפועל פייסבוק עושים סינון של המידע בפיד שלך, ומראים לך רק מי שהם חושבים ש"מענין" אותך.

מודעות ופרסומות הן כמובן ההתגשמות הכי ברורה של כל תאוריות הפרסונליזציה. ההתאמה שם הופכת לאומנות שהיא בעצם גם אומנות המעקב אחרי המשתמש, וההשלכות ברורות.

שני טרנדים שקראתי עליהם לאחרונה בהקשר הזה - re-targeting האפשרות של גוגל (ומנועים אחרים) ללמוד מה חיפשת ביום ראשון, ובהמשך השבוע "לרדוף" אחריך באינטרנט (לאן שתלך – הם שם) ולהמשיך להציג לך הצעות ומבצעים שרלוונטים לחיפוש שעשית אז. תחושת הרדיפה היא די ברורה, כשאני מחפשת באתר של תירות מלון מסוים בלונדון לקייץ, ואז כשאני גולשת באתר חדשות אני מקבלת מודעה שאומרת: עדין מעוניינת במלון "לונדון שלי" באוגוסט?

הטרנד השני הוא ניתוח של הפרופיל ההתנהגותי ש"עובד" על המשתמש, והשימוש בו להתאמת המודעות. הרעיון הוא שעל כל בנאדם עובד אלמנט אחר של שכנוע. אחד משתכנע רק כשהוא רואה שמיטב חבריו קנו את המוצר, השני משתכנע רק כשמציעים לו הצעות הנחה מפתות, השלישי משתכנע רק כשההצעה "מיוחדת ומוגבלת בזמן", וכו'. מנוע הפרסונליזציה המדובר ינתח איזה סוג של משתמש אני, ויציע לי בהמשך רק מודעות מהסוג "שעובד עלי".

מצד אחד, ברור שיש יתרונות בפרסונליזציה. היתרונות כל כך ברורים שגודל השוק וההשקעה בו מדברים בעד עצמם. מצד שני, יש כאן מבנה עסקי שלם, שמתבסס על הנחות רבות, שחלקן בעיתיות ביותר בעיני.

רשימת ההסתיגויות (בראשי פרקים, הרי כל אחד כאן יכול להיות נושא לדוקטורט, אם מישהו מעונין)

1. החדירה לפרטיות - נושא שדובר בו כבר רבות, ואין לי הרבה מה לחדש. על מנת לבצע את כל הפרסונליזציה הזו, "האינטרנט" צריך לדעת עלי הרבה מאוד. חברות שלמות מתבססות על "למידה של המשתמש" ועל איסוף פרטים. הם רוצים לדעת עלי הכל, החל מאיזה סוג מחשב יש לי, ועד למידת הנעלים שלי. הדיונים בנושא הזה רבים החל מאיך מונעים מגוף מסחרי אחד להחזיק בכל המידע הזה, איך מונעים ניצול לרעה של המידע הזה, וכו'.

2. ההנחה המובנת והשלכותיה – למעשה ההנחה המובנית בכל עולם הפרסונליזציה היא שלכל משתמש יש מחשב משלו (המודלים המבוססים על cookies כמו למשל גוגל), או שבעצם כולנו גולשים בגנים סגורים שאנחנו מזדהים בפניהם (לדוגמא פייסבוק).  שני המצבים בעיתיים ועלולים ליצור הפתעות שמפספסות לחלוטין את כל היתרונות של פרסונליזציה.

3. הגבלת התוכן - מתוך כל הדיבור היפה והמכובס על הצגת תוכן רלוונטי, יוצא שהבחירות שלנו מגבילות אותנו יותר ויותר בתוכן שאנחנו מקבלים באינטרנט.  הוידיאו שצרפתי כאן מדבר על זה בצורה מאוד קולעת. נכון שהרבה פעמים יותר מענין אותי הכלב של השכן (ציטוט של מארק צוקרברג), אבל בפועל לאינטרנט כמקור מידע יש גם אחריות מסוימת לידע אותנו על דברים שקורים. מי שבונה את הפיד שלו נכון, ימצא בו מקור מידע יותר מהיר ומעודכן ממי שמסתמך רק על מקורות מידע רשמיים כמו עיתונים ואתרי חדשות. אבל מצד שני, מי שבאמת משתמש באינטרנט רק כדי לשמוע על הכלב של השכן מפסיד את כל כמות הידע ומן הסתם גם ידע שהיה כדאי שידע. טוב, זה יצא קצת מתנשא, בו נאמר את זה אחרת – מידע שאם היה יודע שקיים, היה רוצה לדעת מה הוא.

הבחור בוידיאו הזה מסביר את הסכנות האלה בצורה מצוינת לטעמי, מומלץ.

המסקנות
אין לי באמת מסקנות, אלה רק מחשבות. העולם הזה מענין וגם מפחיד, אבל אני עוד לא בשלב של לחסום את כל ה-cookies, ולהתחיל להגדיר מגבלות.
שתי עצות קטנות בכל זאת יש לי –  כשאתם עושים חיפוש כלשהוא, נסו עוד מנוע חיפוש חוץ מגוגל, ובכל מנוע חיפוש, תבדקו את התוצאות גם בעמוד השני והשלישי.

איפה אתם עומדים ביחס לעולם הפרסונליזציה? בעד? נגד? מפחיד? מבטיח?

כשיש ויכוח אם לעשות או לא לעשות משהו, אחד הנימוקים הכי בעיתיים בעיני הוא "כי כולם עושים", אבל משום מה זה נימוק חזק מאוד, במיוחד בעולם השיווק  (ותסלחו לי על הקלישאה, אבל כשמדברים על עולם השיווק מותר). ומה ש"כולם עושים עכשיו" זה להקים/לפתח קהילה, ואם אפשר אז דרך פייסבוק.

אין ספק, להרבה אירגונים/מוצרים קהילה יכולה להיות דבר חיובי. הנימוקים מוכרים, ואני אזכיר אותם כאן רק על קצה המזלג:
- תחושת השייכות לקהילה מחזקת את המחויבות למותג/מוצר (לא ממש הוכח, אבל נגיד)
- קהילה יכולה להיות "קבוצת תמיכה" שבה אנשים שמשתמשים במוצר מתיעצים לגביו, מקבלים טיפים, ועוזרים זה לזה
- קהילה מאפשרת גישה ישירה למשתמשים, מה שבסיטואציות אחרות יכול להיות מורכב.
- קהילה מאפשרת לתת ערך מוסף למשתמשים, מעבר למוצר עצמו.

לבסס את הקהילה סביב פייסבוק, זו כבר החלטה אחרת לגמרי. גם כאן, היתרונות ברורים – "כולם" שם.  לא צריך לבקש מהמשתמשים להרשם מחדש. לא צריך לבקש מהם להציג את עצמם. הם לא צריכים לזכור לבא לבקר באתר או בפורום, הם כבר שם.

כל הנימוקים האלה ידועים, ואין ספק שעבור מוצרים מסוימים הם גם יכולים להיות רלוונטים. אבל לא תמיד. לא לכולם.

לקהילה יש גם מחיר – צריך לנהל אותה. צריך להקשיב לה. צריך לוודא שיש לה ערך, גם מבחינת המשתמשים וגם מבחינת החברה. אין טעם לפתוח דף בפייסבוק ולהזמין את כל המשתמשים שלך להצטרף, אם אתה מתכוון לעדכן אותו פעם ברבעון, בלינק לפוסט בבלוג, שבמילא כולם מקבלים בניוזלטר. אין טעם להכריז הכרזות בומבסטיות על קהילה, ולהודות לכל משתמש על פידבק שהוא נותן, אבל בפועל לא לעשות איתו כלום.
יש כמובן גם סיכון מהצד השני – ארגונים רבים מפחדים מפידבק שלילי, מדיון שיסחף לרעת המוצר. זה יכול לקרות, אבל מה שקורא כרגע הוא שהלחץ הזה מוביל את הארגונים לתת תשומת לב מוגזמת להערות שמשתמשים מעירים במרחב הוירטואלי. לא כל אפצ'י של משתמש בדף הפייסבוק מצדיק שיחה מהמנכ"ל וברור יסודי.

אז הבנו כבר שלא לכל ארגון או מוצר בהכרח מתאים לפתח קהילה.

לגבי המיקום שלה, תרשו לי לבשר לכם – פייסבוק הוא לא המקום המתאים לכולם. אנשים שחיים ברשת, הרבה פעמים חושבים שכולם חיים ברשת. אבל כמו שאנחנו יודעים – זה ממש לא המצב. למרות שהתחביב לאסוף חברים בפייסבוק הפך להיות אחד המשותפים לקבוצות גיל ואוכלוסיה שונות, עדין יש הרבה אנשים שלא ממש מעוניינים לחבר את החבר'ה שאיתם הם יוצאים בסופי שבוע לטיולים, עם החברים מהמילואים, עם הבוס מהעבודה, ועם הקולגות מסמינר השיווק שהם עושים. אם כחלק מהעבודה אתה משתמש בכלי מסוים (נגיד כלי לניתוח טראפיק לאתר), אתה לא בהכרח רוצה להיות חבר של הכלי הזה, או של ה"קהילה" שלו בפייסבוק.

בעיני יש כאן סוג של יהירות, אם אנחנו באמת חושבים שהמוצר שלנו כל כך מעניין את המשתמשים, שהם ירצו להיות "חברים שלנו בפייסבוק". למה שהם ירצו לעשות את זה? המוצר שלנו הוא אחד מעשרות מוצרים שהם משתמשים בהם ביום. אנחנו חלק קטן מהיום יום שלהם, ולא ממש מעניינים אותם מעבר לזה. מי שירצה להיות חבר בקהילה הוא המשוגעים לדבר, האנשים שזה באמת מעניין אותם מעבר לשימוש היום-יומי, וגם אז – האם פייסבוק הוא המקום בשביל זה?
האם הייתם רוצים להיות חברים בקהילת משתמשי ה-word? בפייסבוק? האם הייתם עושים לייק לדף של יצרנית העכבר או המקלדת שאתם משתמשים בה? אולי, אם היה שם איזה ערך מוסף רציני, אם היתה הזדמנות לזכות באיזה איפאד או סופשבוע בפריז. אבל האם זה אומר שיש שם קהילה? שמענין אתכם מה יש לאיש השיווק או המוצר שלהם לבשר לכם על פיצ'רים חדשים?

בקיצור – לפני שאתם יוצאים בהכרזות לגבי הקהילה החדשנית והמדהימה שאתם עומדים להקים בפייסבוק, תחשבו שוב על המשתמשים שלכם – האם הם באמת רוצים להיות שם? האם באמת תתנו להם ערך מוסף? כי "להיות כמו כולם" זה נימוק שלא תמיד עובד.

קראתי פוסט מעניין ב-RWW, שעסק בתחומים שבהם אנחנו עדיין "מסורתיים", ולא נותנים לטכנולוגיה להשתלט.

בכתבה ניסחו את זה קצת אחרת, וארזו את זה במחשבות פילוסופיות על כך שהטכנולוגיה היא לא יעד בפני עצמו, אלא רק מספקת לנו כלים לעשות מה שאנחנו רוצים, אבל אני בטוחה שלכם, כמו לי, יש כמה חברים שהטכנולוגיה כבר מזמן שולטת בחיים שלהם. הם העבדים של הגאדג'טים שלהם (מי אמר אפל…), ושל היכולות הסופר-מתקדמות של הרשת. האנשים האלה למשל לא ילכו למסעדה שאי אפשר להזמין אליה מקום באינטרנט, או לראות סרט בקולונוע שאי אפשר להזמין בו כרטיסים ברשת.

אבל החלק שהיה מענין בעיני, הוא הרשימה של התחומים שבהם אנחנו עדין שמרנים, מסורתיים, ולא נכנעים או מתמסרים לטכנולוגיה שהיתה יכולה באופן תאורטי להקל עלינו.

אז הנה הרשימה שלי, לדברים שבהם אפשר לזהות שאני "דור המדבר", שבהם הטכנולוגיה לא שכנעה אותי, ואני עדין מסתובבת עם פתרונות ה"low tech" שלי.

לוח שנה/יומן - כן כן, יש לי גוגל קלנדר, ובמשפחה שלנו (המורחבת) שולחים הזמנות באימייל גם לארוחות צהרים משפחתיות בשבת. אבל הלוח שהולך איתי לכל מקום, שהוא הכי מסונכרן, הכי אישי, והכי פרטי – הוא היומן המודפס שלי (פלפוט עם פרחים ירוקים השנה, בדיוק כמו זה שבתמונה). אני מקפידה לקנות חדש כל שנה לפני ראש השנה, אני מעתיקה אליו בשמחה את ימי ההולדת, והוא התיעוד האמיתי של החיים שלי. לא רק הפגישות/תזכורות יבשות ומשעממות.

אלבום תמונות מודפס - אני מדפיסה תמונות. נכון, בזמן האחרון הדפסתי גם "אלבומים דיגיטליים", כלומר הספרים המהודרים האלה, שמכינים בעזרת תוכנה יעודית. אבל השורה התחתונה היא שאצלי תמונות לא נשמרות רק בפורמט הדיגיטלי, אלא גם מגיעות ל"יעדן" – הנייר. במקרה הזה אני חיבת להודות שאני גם שומרת על התמונות הדיגטליות ומגבה בצורה די אובססיבית  (בממוצע בשלושה מקומות שונים), אבל התמונות שאני באמת מסתכלת עליהן ונהנית מהן – הן המודפסות.

דיסקים של מוסיקה – אני קונה דיסקים. לא MP3, לא דרך החנות של Itunes, אלא בחנויות מוסיקה אמיתיות. אחר כך אני כמובן מעבירה אותם לנגן ושומעת בכל מקום, אבל את הדיסקים אני אוהבת. אני מניחה, דרך אגב, שזו התמכרות שמתישהוא תעבור (היא מעולם לא היתה קימת בסרטים למשל), אבל למוסיקה שבאמת חשובה לי – אני תמיד אקנה את הדיסק עצמו.

ברכות לימי הולדת – אני לא אשלח ברכה בפייסבוק, וגם לא באימייל. בטח שלא ברכה מאחד השרותים המתקתקים עד בחילה שאפשר להגדיר מראש את התאריך והכרטיס, והם כבר יזכרו. אם בכל זאת קבלתם ממני אימייל ביום ההולדת הוא רק תחליף זמני לברכה בכתב יד או לפחות לשיחה אמיתית שתגיע בהקדם (גם סקייפ נחשב כשיחה אמיתית).

אני בטוחה שיש עוד הרבה דוגמאות ששכחתי, אבל התמונה ברורה.

והשאלה עוברת אליכם – מה אתכם? איפה אתם נוסטלגים עוד בחיינו? איפה אתם ממשיכים להתנגד לפתרונות הטכנולוגיים ומשתמשים בפתרונות הקלאסיים? התגובות לרשותכם.

פתאום מטריד את כולם מה יהיה עם ה"זהות הוירטואלית" שלהם, אחרי מותם.

האמת היא שכרגיל לא ברור אם זה באמת מענין את כולם, או שזה הטרנד הנוכחי של "התקשורת", אבל באמת בזמן האחרון יש קצת יותר ענין ודיבורים בנושא הזה. החל מהכתבה ב"דה מארקר" על הפרופיל בפייסבוק של איש שנפטר באופן פתאומי. הפרופיל הפך למקום שבו אנשים נזכרים ומזכירים, אבל פייסבוק מחקו אותו בלי להודיע ובלי להתיעץ, פשוט כי הם גילו שהאדם נפטר. הכעס של קרובי המשפחה מובן.

באיזשהוא מקום אכן יש כאן דיסוננס. כדי לפתוח פרופיל היום כמעט בכל פלטפורמה, לא צריך הרבה, ובטח לא להוכיח שאתה מי שאתה טוען שאתה. יש לך כתובת מייל? בבקשה, אתה יכול לפתוח איזה פרופיל שאתה רוצה. לעומת זאת כשמישהו נפטר, ומשפחתו רוצה לעשות משהו עם הפרופיל הזה – הם צריכים להוכיח בדרכים עקלקלות שהם אכן משפחתו, וגם אז הם צריכים לדון עם פייסבוק לגבי הפתרון. פתאום מגלים (לא שזה צריך להפתיע) שפייסבוק חושבת שהתוכן הוא שלה, ולא של המשתמשים. והיא מחליטה מה לעשות איתו.

במידה מסוימת, מכיון שהפלטפורמה שלה, פייסבוק צודקת, התוכן גם הוא שלה (או לפחות בשליטתה). יש כאן גם ענין של הגנה על פרטיות – האם כל התוכן שנכתב בפרופיל של מישהו על ידי אנשים אחרים, האם גם הוא שייך ל"יורשים"? אם חושבים על זה, נראה שתוכן וירטואלי, בדיוק כמו תוכן בעולם האמיתי – שייך לאדם, ואחר כך ליורשיו. מצד שני – אין שום דרך קלה וברורה להודיע על פטירתו של אדם "לעולם הוירטואלי" ובטח שלא להוכיח מי היורשים שלו. פייסבוק מצדם רוצים להזהר מלהפוך לספר זכרון, וגם את זה אפשר להבין.

צריך גם לזכור שאמנם "כל העולם בפייסבוק", אבל יש הרבה מאוד אנשים שהנוכחות הוירטואלית שלהם היא הרבה מעבר לדף בפייסבוק.  מה עושים עם הטוויטר, מייספייס, בלוגים בשלוש פלטפורמות? כל המידע הזה שאנחנו מפיצים ואוספים, מה יהיה עליו אחרי שאנחנו לא נהיה כאן?

בואו נהיה כנים. אורך החיים של רב התכנים הוירטואליים הוא קצר, אם לא קצר מאוד. כבר היום להערכתי ציוץ  בטוויטר "חי" בעולם הוירטואלי שעה בממוצע (החשובים, המשמעותיים, עשוים לחיות גם כמה ימים, אבל הם נדירים). גם לפוסטים בבלוג יש חיים לא ארוכים במיוחד. בבלוגים עשירים ומלאים בתוכן, שמספרים סיפור לאורך שנים, אפשר להניח שלתוכן תהיה משמעות עבור אנשים גם לאורך שנים. אתו הדבר לגבי בלוגים אינפורמטיביים (כמו מתכונים, או ביקורות על מוצרים). למעשה בלוגים אישיים עשירים בתוכן הם סוג של ספר וירטואלי, וכך גם בלוגים אינפורמטיביים. אבל בלוג כמו שלי, או כמו של רובינו – האם תהיה משמעות לפוסטים האלה בעוד 10, 20, 50 שנים? אולי כממצא ארכיאולוגי – איך פעם חשבו על הרשת. אבל לא הרבה יותר מזה, להערכתי.

כמובן שסוגיה כזו מעוררת גם את החוש העסקי במקומות מסוימים. השבוע בדיוק נתקלתי בכתבה ב"חורים ברשת" על חברה שמציעה להוסיף משדר למצבות, שמאפשר לגשת לתוכן וירטואלי על הנפטר – המשפחה מכינה "דף מידע" וכל מי שעומד ליד המצבה יכול לגשת אל הדף באמצעות הטלפון הנייד שלו. ברור לי לחלוטין שהשלב הבא יהיה לעמוד סביב המצבה ולגלוש בבלוג של המנוחה…

בקיצור, האם יש לכם תכנית מה יקרה עם התכנים שלכם אחרי 120? האם יש לכם צוואה וירטואלית? האם הקרובים לכם ביותר יודעים מה אתם רוצים לעשות עם כל התכנים שלכם ברשת?

הייתי השבוע בכנס הראשון שארגן UXI – או כמו שקורא לזה ברק דנין – עושים שימושיות בעברית. סיפרתי כבר על האתר המושקע שהחבורה המוכשרת הזו העלתה לאויר, ועכשיו הם ארגנו ארוע סביב אחד הנושאים הכי "חמים" כרגע – פיתוח ועיצוב לאיפון. אז ראשית ברכות לחבורה המארגנת על אירגון למופת. הנוכחות הרבה בכנס, היתה עדות לענין הגדול בנושא שלו (אם פספסתם יש סיכום ומצגות כאן). מה שגרם לי למחשבות שונות.

השאלה הראשונה שעלתה בי במהלך הכנס היתה – למה זה כל כך מענין? למה המשיכה הגדולה?
חייבים להודות, וחשוב מאוד לציין (כמו שאודי סלנט מפלאפון חזר והדגיש) – האיפון הוא לא מכשיר mass market, לא בישראל וגם לא בעולם (כמו שמראה הגרף בהמשך, המקור בגיגהאום). האם הוא יהיה? על כך הדעות חלוקות, ואני עדין בדעה שהוא לעולם לא יהיה הטלפון המוביל בשוק. נוקיה היא שחקן חזק ביותר (גם בארץ) ו-RIM פונה יותר ויותר לשוק הפרטי מעבר לשוק העסקי ומתחזקת כל הזמן (יותר בחו"ל אבל גם בארץ זה יקרה). גם אם כל האנשים סביבכם מסתובבים עם איפון – אל תשלו את עצמכם, הם מיעוט. טיפונת מספרים – ההערכות מדברות על כ-300,000 איפונים שנמכרו בארץ מתוך שוק של יותר מארבעה מליוני לקוחות של החברות הסלולריות (כן, בישראל מדברים על יותר מ-100% חדירה של הטלפונים הסלולרים).

נתח השוק של הטלפונים הסלולרים בעולם - לפי מערכת הפעלה

אז למה הוא כל כך מענין האיפון, אם הוא לא באמת המוביל בשוק?

ובכן אפשר לפשט את התשובה לשתי הסיבות הבסיסיות ביותר (בעיני) -

1. סיבה "מערכתית" – האיפון הוא מכשיר חשוב לחברות הסלולר. אודי סלנט דיבר על האקוסיסטם של העולם הסלולרי, שמתחיל בחברות הסלולר והתשתיות שלהם, עובר דרך החברות שמספקות את "ציוד הקצה" (יצרניות הטלפון), ומגיע עד ללקוח הסופי. הסיבה המערכתית לכך שהאיפון כל כך מענין, הוא שזה מכשיר שחברות הסלולר רואות דרכו את העתיד, ואת הדרך שלהן להגדיל הכנסות.

נכון שאפל היא ספק קשה ביותר, וחברות הסלולר לא רגילות שמעמידים להן תנאים, בכל הרמות – מחיר, שרות, תכנים. חברות הסלולר רגילות להיות שחקן המפתח במערכת האקולוגית הזו, ואפל מקשה עליהן מאוד. הסיבה שבכל זאת יש להן אינטרס להציע את המכשיר (מעבר להייפ, לבאז, ולכל שאר מילות השיווק), היא ענין הגלישה.

אין המוני משתמשים באיפון, אבל מי שיש לו איפון משתמש באינטרנט הסלולרי הרבה הרבה הרבה יותר מאשר משתמשים הטלפונים האחרים (הכוונה באינטרנט סלולרי היא לגלישה באינטרנט דרך הטלפון, אם ישירות באמצעות דפדפן או באמצעות אפליקציות יעודתיות). אי אפשר להמעיט בחשיבות הענין הזה. החשיבות היא עצומה בעיקר מפני שחברות הסלולר מבינות (מאוד לאט) שההכנסות שלהן משיחות רק הולכות וקטנות (מסיבות רבות ושונות – בעיקר בגלל היכולת של המשתמשים לדבר עכשיו בחינם דרך שרותים כמו סקייפ ופרינג), ושאחת הדרכים היותר אפקטיביות להגדיל את ההכנסות היא דרך מה שנקרא "שרותי data", כלומר שרותים שמבוססים על מעבר נתונים  או בעברית – אינטרנט. כך שלקוחות האיפון מכניסים לחברות הסלולריות הרבה יותר כסף מלקוח רגיל.

אז הסיבה לחשיבות האיפון היא העובדה שהוא מאפשר ותומך ו"מעודד" את המשתמשים בו לצרוך הרבה תקשורת נתונים, מה שבסופו של דבר מוביל לגדילה בהכנסות של החברות הסלולריות (יש! הכנסות! גדילה!).  הנתונים מראים שכמעט בכל אירופה – הגלישה באיפון גדולה מהותית מבכל המכשירים האחרים (המקור).

האפור זה איפון בכל הארצות

2. סיבה "אנושית" – הלקוח הסופי, מי שכבר יש לו איפון – מאוד מאוד אוהב את האיפון שלו. חוית המשתמש היתה ללא ספק ייחודית שכיצאה לשוק, והיא עדין האיכותית גם בהשוואה לשאר האפשרויות הדומות בשוק. חוית המשתמש היא אחת התכונות החזקות ביותר של אפל, והמשמעות היא שהמשתמשים פשוט "מאוהבים" באיפון שלהם. לא תמצא משתמשי נוקיה משתפכים על המכשיר שלהם. ממש לא. יש לציין שמשתמשי בלקברי בדרך כלל מאוד מרוצים מהמכשירים שלהם, אבל זו יותר שביעות רצון, ופחות התלהבות התאהבותית שכזו. השימושיות יוצאת הדופן של האיפון היא שמובילה אנשים להשתמש בו הרבה יותר, גם כמשחק (חנות האפליקציות מלאה משחקים), וגם לפעילויות הרבה יותר מורכבות, יומיומיות, פונצקיונליות – החל מחיפוש כתובת על המפה, דרך עדכוני אימייל ו-RSS, ועוד.

כך ששתי הסיבות האלה הן למעשה "סיבוביות" – המשתמשים אוהבים את האיפון, משתמשים בו יותר מטלפונים אחרים, אז גם חברות הסלולר מרוצות ממנו.

עוד מחשבה שעלתה בי בזמן הכנס, כמי שהתעסקה בעבר רבות באפליקציות למכשירים סלולרים (לפני עידן האיפון), ו"סבלה" רבות מהמגבלות והשונות של המכשירים השונים, היה ברור בעיני ההבדל בהתיחסות לפיתוח באיפון בין מי שבא מהפיתוח לעולם הסלולרי, לבין מי שבא מהפיתוח לעולם האינטרנט (המחשב). מי שמגיע מעולם הסלולר מתיחס לאיפון כשיפור עצום, הכל אפשר לעשות שם הרבה יותר בקלות. עבור מי שבא מעולם הרשת – המכשיר מגביל את המפתחים ומציב בפינהם אתגרים רבים. דוגמא אחת מרבות –  בעיני אודי סלנט מפלאפון המסך של האיפון ענק, בהשוואה למכשירים שהוא עבד איתם עד עכשיו. בעיני ברק דנין והפאנל – המסך קטנטן, ויש התלבטות גדולה איך לדחוס אתרים שלמים למסך הזה (התשובה היא כמובן לא לעשות את זה).

לסיכום – מסתמן שהאיפון אהוב מאוד על משתמשיו, מה שהופך אותו גם לאהוב על חברות הסלולר. אני חיבת להודות שאני עדין לא השתכנעתי (מהסיבות הידועות), אבל אין ספק שמבחינת פיתוח הוא אחד הנושאים החמים ביותר היום.

מה דעתכם, קוראים יקרים שלי, האם האיפון אי פעם יהיה מכשיר mass market?
האם הגלישה בסלולר (באיפון ובמכשירים אחרים) תהיה חוויה של כלל האוכלוסיה?
האם יש טעם להשקיע בפיתוח לאיפון או שבקרוב כולנו נסתובב עם איפאדים שונים, שבהם פשוט נגלוש דרך בראוזרים?

_________________________________________________

עוד קריאה בנושא:

לא מתרגשת מהתפוח

איפון פיירפוקס ומה שבינהם

מצאתי משהו טוב באיפון

כולם כבר כתבו על המוצר הזה. הרבה הרבה יותר ממה שמגיע לו בינתים. רשימות בעד, נגד, השוואות עם מוצרים שהצליחו, שלא הצליחו, תחזיות, ברכות והשמצות.
אין לי הרבה מה להוסיף, אבל פטור בלי כלום אי אפשר, אז הנה כמה מחשבות מהירות.

• ההייפ לפני היה לא הגיוני לחלוטין. עם רמה כזו של באז, אין לו שום אופציה אלא לאכזב.
• במקביל להשקה הזו, איש אחר (שגם סביבו נוצר באז צפיות מוגזם) נאם את הנאום השנתי של "מצב האומה". מה זה אומר עלי שבטוויטר סטרים שלי היו עשרות אם לא מאות אזכורים לתפוח, ואולי שניים לנאום הזה?
• אין כאן המצאה חדשה אמיתית. מחשבי לוח כבר היו בעבר, ואת ממשק הטאץ' של האיפוד אנחנו מכירים כבר. יכול להיות שהשילוב בינהם יתן למוצר הזה חיים חדשים, אבל זה לא גלגל חדש.
• כל מה שמגביל ומפריע לי באיפון, ובאיטיונס, ובאפל באופן כללי – תקף גם כאן.
• כל מה שמגניב באיפון – כנראה גם הוא יהיה תקף גם כאן.
• האם אני יכולה לחשוב על שימושים חדשים ומגניבים למכשיר שכזה? ללא ספק (שתי מחשבות ראשוניות – במקום דפי תוים בתזמורת. תצוגה של התוים, עם יכולת כתיבת הערות עליהם, עדכונים מהמנצח וכו'. דוגמא שניה – מסך בחדר כושר. שלא רק מראה טלויזיה, אלא גם אינטרנט, וסטטיסטיקה על האימון וכו').
• האם מדובר במוצר שיצור לעצמו שוק חדש לחלוטין? לא נראה לי.
• האם יש כאן סכנה להרג הספרים האלקטרונים בטרם עת? לדעתי סכנה רצינית ביותר, וחבל.
• התרגום/עברות של שם המוצר ל"תפלוח" – זוועה.

לסיכום רק אומר, שלשמחתי, כמו שהיה באז מוגזם ברשת לפני, כך גם צצו הביקורות והפארודיות אחרי. לדעת לצחוק על עצמינו זה חשוב. מכל הוידיואים, הרשימות, והבדיחות, הכי מצאה חן בעיני הדיאגרמה הזו:

המקור

אחרי שמילת העשור נבחרה להיות google, בחירה שאני ללא ספק מסכימה איתה, ואחרי שהמילה שהוכנסה למילון אוקספורד השנה היתה unfriend - בחירה קצת מוזרה לטעמי, אחרי כל אלה התחלתי לחשוב על אוצר המילים החדש שאני למדתי בעשור האחרון. יש המון מילים שנכנסו ללקסיקון שלי בהקשרים שונים, חלקם אישיים יותר וחלקם רחבים ומשותפים לרבים.
החלטתי להתרכז בהקשר הרלוונטי לבלוג הזה – המילים שהעסיקו אותי בשעות העבודה הרבות בעשור האחרון.
היה משעשע להזכר בכל תקופה, ואוצר המילים שלה. כצפוי, נוצרה רשימה של מילים וגם הרבה קיצורים של שלוש אותיות, המקובלים במקומותינו. לא הוספתי הסברים על המילים או מה עשיתי בתקופה הרלוונטית, המילים האלה הן במידה רבה "מילות מפתח" וההקשרים מתבררים מהקישורים בינהן.

המילים של 2010?

מילים שהעסיקו אותי בעשור האחרון:
_________________
content
competency
bespoke
consultant
enterprise
ROI
RFP
CRM

________________

WAP
MMS
API
IVR
ARPU
LBS
GPS
SIM
XML

_________________

opensource
social network
Blog
real time
online presence
conversion
CSS/HTML
PRD
usability
AJAX
agile
_________________

אילו מילים יביא איתו העשור הבא? מי יודע. חלקן הגדול של המילים בוודאי ישארו בשימוש, אבל אני בטוחה (ומקווה) שגם הרבה חדשות יכנסו ללקסיקון הפרטי.
אני מזמינה אתכם לכתוב ולשתף מה היו מילות העשור שלכם.

]]> http://www.thebloggerit.com/2010/01/13/the-decade-in-words/feed/ 3 http://www.thebloggerit.com/2010/01/12/twitter-and-iphone-again/ http://www.thebloggerit.com/2010/01/12/twitter-and-iphone-again/#comments Tue, 12 Jan 2010 08:02:09 +0000 ‫הדס שיינפלד‬ http://www.thebloggerit.com/?p=561

שתי מחשבות קצרות ובלתי קשורות אחת לשניה.

טוויטר – כן, שוב טוויטר. השתעשעתי לקרוא את הפוסט הזה שמנתח מחקר שניסה לבחון "מה באמת אנשים עושים בטוויטר הזה", או ליתר דיוק על מה מדברים.
התוצאה, שלא ברור לי אם הפתיעה את כותבי הפוסט או לא, היא ש-57% מהטוויטים עוסקים במה שעושה האדם שכתב את הטוויט (מה שמכונה – סטאטוס), או בשיחות בין שני אנשים.
שאר התכנים סובבים סביב – לינקים (10%), פוליטיקה, ספורט וחדשות (6%), פרסומות (4%) ספאם (4%), המלצות או תלונות על מוצרים (3%), וידיאו או תמונות (3%) ולינקים לאתרי תוכן אחרים – פורומים וכו' (3%).
כלומר בניתוח קצת יותר גס –כ- 60% הם סטטוסים, 20% לינקים לתוכן חיצוני, 5% פוליטיקה, ספורט וכו', 5% מוצרים, ועוד 10% פרסומות/ספאם. אני לא מבינה מה ההפתעה. אם היו שואלים אותי, או את רב משתמשי טוויטר, אני מניחה שהם היו מנתחים את הסטרים שלהם בצורה מאוד דומה.

השאלה "האם טוויטר הוא ואקום מחשבתי" היא פשוט לא במקום. אני לא חושבת שכשהמוצר נוצר מישהו תיאר לעצמו שהוא יתפוס בצורה כזו וישמש כל כך הרבה אנשים. שנית, מעצם העובדה שהוא משמש כל כך הרבה אנשים, נגזר שאנשים שונים משתמשים בו בדרכים שונות. כמו שאנחנו יודעים מכל הדיונים בנושא "למה טוויטר טוב/לא טוב", יש מי שמשתמשים בו באמת כדי לדווח מה אכלו לארוחת בוקר, או להתעדכן מה אכלו החברים שלהם, ויש מי שמשתמשים בו באופן הרבה יותר ממוקד ומקצועי – אם זה לקידום מכירות, לאיסוף מידע, או ללמידה. למה אף אחד לא שואל למה פייסבוק טוב? האם פייסבוק הוא וואקום מחשבתי?

אייפון - כן, שוב אייפון. אבל הפעם בהקשר חיובי. בין כל מאות ואלפי האפליקציות (הנקראות בעברית 'אפס'… תרגום גאוני, אם יורשה לי) מאוד שמחתי לקרוא על האפליקציה הזו בטקרנץ'. מדובר באפליקציה שמאפשרת לחולי אסטמה לתעד את ההתקפים שלהם, וגם לחלוק את המידע שהם אוספים עם חוקרים של הנושא. זו אפליקצה שממש קולעת לאחת התחזיות שקיוויתי שיתממשו בשנה הקרובה - אפליקציה שמכוונת לצורך אמיתי, לעולם האמיתי, ואולי אפילו תצליח לעשות משהו על מנת לעזור למחקר ולשפר את איכות החיים והטיפול בחולי אסטמה. האם יש סיכוי שהתחזית האופטימית שלי כן תצליח להתממש השנה? הלוואי!

_______________________________________________________________

מחשבות קודמות בנושאים דומים:

מצאתי משהו טוב באיפון

טוויטר, אירן, ולמה כל זה טוב בעצם

]]> http://www.thebloggerit.com/2010/01/12/twitter-and-iphone-again/feed/ 0 http://www.thebloggerit.com/2010/01/01/2010-is-the-future/ http://www.thebloggerit.com/2010/01/01/2010-is-the-future/#comments Fri, 01 Jan 2010 08:13:26 +0000 ‫הדס שיינפלד‬ http://www.thebloggerit.com/?p=554

עם סיום 2009, כולם עוסקים בסיכומים ותחזיות, כרגיל.
הבעיה שלי עם כל התחזיות האלה היא שעל מנת לוודא שנוכל להגיד בשנה הבאה שצדקנו, הרבה תחזיות מנוסחות בצורה כל כך כללית – שתמיד נוכל לטעון שהן עבדו. דוגמא קטנה – כבר שנים טוענים ש"השנה הבאה תהיה שנת הסלולרי", וכעבור 12 חודשים טוענים שצדקנו! כי – האיפון שינה את העולם, כי – חנות האפליקציות גדלה השנה בקצב מסחרר, כי – כמות הגלישה דרך הטלפונים הגיעה כמעט לכמות הגלישה דרך מחשבים, וכו'. אבל בפועל, כולנו יודעים, שעדין לא היתה "שנת הסלולר", ולהערכתי (כפי שתראו) גם השנה הבאה לא תהיה.

כמובן שגם אני לא אאכזב אתכם קוראי היקרים, ואשעשע אתכם בתחזיות לשנה הקרובה. אבל מכיון שבאמת קשה לי להתחייב ולנבא, החלטתי לתת את התחזיות שלי בשני אופנים קצת פחות שגרתיים. החלק הראשון – מה לא. מה אני די בטוחה, שלמרות שכל המומחים טוענים, פשוט לא יקרה השנה. והחלק השני – מה הייתי רוצה שיקרה. סוג של איחול – לי, לכם, לרשת. אני אנסה לקצר ולא להעיק, אבל אם כבר יש לכם פריחה מסיכומים ואיחולים, אני מבינה אתכם לחלוטין.

מה לא
כולם אומרים שהשנה הבאה תהיה שנת הנישות ברשתות חברתיות – ואני אומרת: ממש לא.
לנישות אין זכות חיים משל עצמן, הן אולי יגדלו בתוך הרשתות הקימות (פי'צר הליסט של טוויטר לא ממש עושה את זה, אפשר לחשוב על פיצ'רים יותר משמעותיים), הקבוצות בפייסבוק, וכו'. אבל לא רשתות פרטיות שצריכות להביא לעצמן את המשתמשים. הזדמנויות ואפשרויות ליצור רשתות נישה כבר קימות שנים (החל מנינג ועד בכלל), והן לא תופסות. קשה ליצר מאסה קריטית של משתמשים, קשה למשוך את הקוראים מחדש בכל פעם, ולאנשים כבר נמאס מלהחזיק יותר מדי זהויות ברשת.
כולם אומרים שהשנה הבאה תהיה שנת הסלולארי – ואני אומרת: ממש לא
כמו שכבר אמרתי, מאוד קל להוכיח בשנים האחרונות, שכל שנה היתה "שנת הסלולרי" מבחינה מספרית. אבל בפועל – הן פשוט לא. תסתכלו מסביב – רב האנשים, הרב המוחלט של האנשים, כולל הילדים והצעירים, משתמשים בטלפון לשיחות ול-SMS. וזהו זה. כן, הגלישה בסלולרי תגדל עוד ועוד, יפותחו עוד ועוד אפליקציות, יפתחו עוד חנויות אפליקציות (רובן ימשיכו להיות כושלות), האנדרואיד ינגוס בשוק בגדול, אבל הגלישה בסלולרי לא תחליף את הגלישה דרך מחשבים ניידים. זה פשוט לא מספיק נח, ולא מספיק גמיש, ולא יהיה מספיק גמיש עד שהסלולרים יהיו מחשבים ניידים בפני עצמם.
כולם אומרים שהשנה הבאה תהיה השנה שתביא את החשיבה העסקית וה-ROI למדיה החברתית. ואני אומרת – עוד לא.
כלומר, יהיו הרבה נסיונות, ויהיה הרבה יותר דגש על מדידה והכנסות, אבל המודל עוד לא פוצח, ואני לא צופה שהוא יפתר בשנה הקרובה. להיפך, אני צופה שבשנה הקרובה הרבה מאוד ארגונים ועסקים ומותגים ינסו להשתמש במדיה החברתית, ישקיעו בה הרבה מאוד מאמץ וכסף, ויתאכזבו מהתוצאות. כמובן שיהיו יועצים ומומחים שיוכיחו בהנפות ידים שזה כן הצליח, אבל בפועל הלקוח ישאר מאוכזב. זה יקח עוד זמן עד שימצאו הנוסחאות הנכונות לחישוב, ועד שהן באמת יוכיחו יעילות כלכלית.
כולם אומרים שהבאזים שהתחילו בשנה שעברה – augmented reality, location based services יהפכו להיות להיטים בשנה הקרובה. ואני אומרת – ממש לא.
כמו כל שאר הפיתוחים לסלולרי – כרגע המשתמשים הם ממש מעטים יחסית לקהל היעד, ויקח עוד ה-מ-ו-ן זמן עד שאנשים יעשו בטכנולוגיות האלה שימוש יום יומי. גם -foursquare עדין רחוק מלהיות להיט. עוד יותר מזה – טכנולוגיה עוד לא שם. זה עוד לא מספיק זמין, זה עוד לא מספיק מדויק, זה כרגע עדין משחק, ולא אפליקציות באמת שימושיות.

מה הייתי רוצה שיקרה השנה
אפליקציות שימושיות באמת – הייתי רוצה לראות פיתוחים של אפליקציות שימושיות באמת, ולא כאלה שרק עושות באז. עזבו אותי מחוות וירטואליות, משאלונים ברמת "בחן את עצמך" ומשאר ירקות. הרי הטכנולוגיה כבר שם, גם ברשת וגם בסלולרי, אז למה אין הרבה יותר אפליקציות שעוסקות בעולם האמיתי? למשל – בבריאות. ניטור לחץ דם, כולסטרול, סוכר, תיק רפואי. למשל – בחינוך. לא מהמקום הפדגוגי, מהמקום החוויתי. במקום שהילדים ישחקו בשטויות, איפה הפאזלים, משחקי המחשבה, אפליקציות שבאמת מלמדות משהו (חוץ מקואורדינצית עין-יד).
ידידותיות למשתמש - תום עידן הסיסמאות – אפילו חברי הפחות גיקים כבר לא מצליחים לזכור את כל הסיסמאות שלהם. הגיע הזמן ש-OpenID, ושאר הפתרונות יתפסו תאוצה. נכון שמדובר בפתרון מורכב, קשה להוכיח זהות ברשת, אבל עידן ה-Log in והסיסמאות (שרב האנשים שאני מכירה עדין משתמשים בתאריך הלידה שלהם או בסיסמא המאובטחת ביותר ביקום 12345), חייב להסתיים.
ניהול החיים הוירטואלים – בהמשך לתום עידן הסיסמאות, גם לגיקים יש צרכים ולא מסתמן שאף אחד מתעסק בהם. כמו שכבר אמרתי הרבה פעמים בעבר – המיידיות והריל טיים רק יוצרים עודף של מידע, ואין לנו כלים טובים להתמודד עם כל המידע הזה. גם עודף הזהויות שאנחנו מנהלים ברשת מפייסבוק, לטוויטר, לבלוגים הפרטיים – צריך כלים יותר גנריים שינהלו את כולם, צריך דרך לגבות את כל הנוכחות הרשתית שלנו בקלות, יש המוני כלים שאנחנו צריכים עכשיו וכל העולם יצטרך בעוד כמה שנים.

משפט סיכום לא קשור -
בדיוק לפני שנה פתחתי את הבלוג הזה. יצאו לי ממנו רק דברים טובים, ואני מאוד שמחה וגאה בו. תודה לכל הקוראים, תודה גדולה עוד יותר לקוראים המגיבים, ולכולנו – שתהיה שנת 2010 מצוינת.

הבון טון עכשיו, בבלוגים שונים ובטוויטר במיוחד, הוא לצחוק על ה"יועצים למדיה חברתית". מה אתם יודעים, במאי 2009 היו בטוויטר כמעט 5000 יועצים שכאלה, ועכשיו יש יותר מפי שלושה! (המקור כאן).

ואני אומרת – תעזבו אותם בשקט. לחפש עצה מקצועית בנושא שאתה לא מבין בו – זה לגיטימי ואפילו מבורך, לתת עצות בנושא שלמדת והעמקת והבנת, אפילו אם אין עדין תעודה מסודרת על הקיר – גם זה יכול לעזור.

עולם האינטרנט משתנה במהירות רבה, והעובדה שאנחנו מכירים אותו ויודעים עד כמה גדולים השינוים, ומקדישים חלק ניכר מחיינו ללימוד והבנה של הטרנדים, לא אומר שכולם יכולים/רוצים לעשות את זה. גם מי שלא מוכן להקדיש את החיים שלו לענין מבין שיש ענין, ולכן אם הוא רוצה שמישהו יעזור לו בזה – זה לגיטימי.

עולם הסושיאל מדיה

עוד לא נמצא בית הספר למדיה חברתית, או התואר האוניברסיטאי להקמת נוכחות ברשת. זה יקח עוד זמן, אבל אין ספק שזה יקרה. הפתיע אותי לקרוא שיובל דרור מצא בקורס שהוא מעביר בתקשורת שהרב המוחלט של הסטודנטים לא פעילים בטוויטר, ולרובם לא היה בלוג. אני חושדת שמדובר בדור אמצעי שכזה, והילדים של היום כבר מדקלמים את ההבדלים בין מייספייס לפייסבוק מתוך שינה.

נכון, כמו בכל תחום שאיננו מוסדר, יש הרבה שרלטנות. הרבה אנשים חושבים שהם יודעים, הרבה אנשים ממציאים נוסחאות שלא עובדות, הרבה אנשים מדקלמים עובדות שלא קשורות לנושא, הרבה אנשים מבטיחים פתרונות שלעולם לא יתקימו.
אבל תרשו לי לספר לכם שככה זה גם בעיצוב, ארכיטקטורה, ולפעמים גם משפטים ורפואה. ברור שבעולם שהוא יחסית צעיר כמו עולם המחשבים והאינטרנט, יש יותר מקום לשרלטנים ולאנשים שלא מבינים באמת את המדיה (ויעיד הדיון הסוער לגבי SEO). תמיד יש מישהו שחושב שהוא יודע, לא רק יודע – המציא את הידע, והוא יסביר ויפתור. והרבה פעמים הוא לא יודע, ולפעמים הוא אפילו עושה נזק. ככה זה בעולם.

זה טבעי, ולגיטימי, שהמוני אנשים שמעו על האינטרנט הזה וחושבים שהם "צריכים להיות שם". זה טבעי שהם לא מבינים את ההבדל בין בלוג, לבין טוויטר, לבין פייסבוק לבין כל שאר הבאז. להגיד להם – אז תלמדו, זה פתוח לכולם, זו התנשאות ומגעילות. אין להם את הזמן ואת המשאבים, וזה לא מספיק מעניין אותם. הם רוצים, כמו אנשים אינטליגנטים שמבינים שחסר להם ידע – יעוץ מקצועי, ממוקד ואפקטיבי.

תקראו לזה "יועץ אסטרטגי לאינטרנט", תקראו לזה "מומחה לקהילות" תקראו לזה "מומחית ליצירת באז" תקראו לזה "דובר אינטרנטית שוטפת" – תקראו לזה איך שאתם רוצים.

אם מדובר בלקוח אינטליגנטי הוא יעשה חיפוש קשר, השוואה בין ההצעות השונות, ויבחר במי שהכי נראה לו. קל מאוד ליצור מוניטין בשוק הזה – אם אתה נמצא במקומות הנכונים מספיק זמן, חיפוש קצר בגוגל יעלה את זה, וחיפוש בגוגל הוא משהו שכמעט כולם יודעים לעשות בימינו.

אני מוצאת את עצמי, על בסיס יום-יומי, מיעצת לאנשים איך ומה לעשות עם "האינטרנט הזה". החל מ"איפה מוצאים בחורות בימינו", וכלה ב"האם אני צריך בלוג ומה עושים עם זה בכלל".  אין לי ענין לעשות מזה קריירה, אבל רק מסוג וכמות השאלות שמופנות אלי, אני מבינה שבכל זאת הצטברה כאן כמות של ידע, שאיננה נגישה לכל אחד, ומי שמבקש עזרה בפילוס הדרך שלו בעולם הזה –  צריך לתת לו אותה. ואם יש אנשי מקצוע שעושים את זה בצורה רצינית –  מה טוב!

אם אנחנו בכל זאת רוצים לעזור למצטרפים החדשים לעולם הזה, אולי צריך לחשוב על דרך אחרת? קל לבקר, אבל הרבה יותר קשה לעשות. דרך אחרת יכולה להיות למשל פוסטים שעוזרים להבין את הכלים הקיימים שם בשוק, ואת ההבדלים בינהם. הדרכות וקורסים מובנים (כבר יש כאלה כמובן, אבל יש מקום להרבה יותר מקצוענות והצע), מדריכים ברשת ומחוץ לה. פעילות חינוכית אמיתית.

אני לא באמת יודעת מה הפתרון, והאם יש בכלל פתרון טוב. אני חושבת שבכל מקרה זה יקח זמן. אבל אין ספק שסתם לצחוק על מי שמנסה לתת כלים לאחרים, זו לא הדרך בעיני.