הבלוגרית

RSS Reader – בשבילי אתה עדין כלי חשוב

אני עדין משתמשת ב-RSS reader שלי המון. התחלתי להשתמש בו לפני כמה שנים טובות, כשהבנתי שלשמור את רשימת הבלוגים והאתרים שמעניינים אותי כבוקמרקס ולעבור עליהם בוקר בוקר בנסיון לזכור מה היה הפוסט האחרון שקראתי כדי לא לפספס כלום זה קצת מוגזם.

אני עדין אוהבת אותך, רידר יקר

אני עדין אוהבת אותך, רידר יקר

לאחרונה הרבה אנשים אומרים  שה-RSS מת, עכשיו טוויטר הוא הכלי הכי שימושי שלהם לקרוא דברים חדשים – זה מגיע יותר מהר, זה הרבה יותר מעודכן, ויש שם אלמנט של עריכה – כי החברים שלך והאנשים שאתה עוקב אחריהם כבר בררו ובחרו עבורך דברים מעניינים.

בשבילי, הסתמכות על לינקים מטוויטר והעריכה של האנשים בטוויטר היא לא מספיקה, משתי סיבות:

1. סיבה תוכנית – אני לא סומכת עליהם. כן, סליחה, אבל אותי מעניינים דברים שונים ומגוונים, ואחד הכשרונות שלי הוא לחבר בין דברים שאולי לא נראים לאחרים קשורים זה לזה, אבל בעיני הם כן. למפות מידע ולהבין טרנדים ולקשור קשרים בין פיסות מידע שונות, זה חלק מהיכולת המקצועית שלי, ואם אני אסתמך על עריכה של אחרים יתכן שאני אקבל מהם מידע ערוך ומקושר ומענין, אבל גם מאוד סביר שאני אפספס דברים שהיו יכולים לעניין אותי. לא רוצה לפספס.

2. סיבה טכנית - אם כדי לקבל את כל המידע הזה אני צריכה לעקוב אחרי המוני אנשים בטוויטר, אני למעשה רק מוסיפה לעצמי רעש. הרי אם לא הייתי בסביבה יום-יומיים-שלושה (וזה קורה! לפעמים אני לא מגיעה לקריאה המקצועית לאורך כמה ימים), אני צריכה לעבור על כל הזרם האדיר של הטוויטים, כולל מי אכל איזה סוג של ביצה לארוחת הבוקר, כדי לראות מה הפסדתי? אז תגידו – אם זה חשוב, זה יצוץ שוב. וזה בדרך כלל נכון, אבל עם כל הכבוד, אני מעדיפה שיהיה לי "גיבוי" קל ונוח לכל מה שעבר, וה-RSS עושה את זה טוב.

ברגעים אלה אני מסימת נקיון של הרידר שלי, שחיכיתי הרבה זמן כדי לעשות אותו. הניקוי הזה היה עם הפנים קדימה – לשנת 2010, לעבודה חדשה.
המטרה היתה ניקוי של הסטרימים שאני לא צריכה, ופינוי של מקום למה שכן חשוב.
הקריטריונים היו מאוד דומים לקריטריונים שהשתמשתי כשניקיתי את ארון הבגדים שלי לא מזמן (כן, יש לי קריטריונים בזמן ניקוי ארון בגדים):

  • כל מה שלא קראתי בשבועים שלושה האחרונים >> החוצה (כל מה שלא לבשתי בעונה האחרונה)
  • כל פיד שיש בו בצורה מהותית יותר רעש מדברים מעניינים >> החוצה (כל בגד שמצריך התעסקות וכביסה מורכבת מדי)
  • כל מה שקשור ישירות בעבודה הקודמת, ולא רלוונטי לתפקיד הבא >> החוצה (כל הבגדים המאוד פורמלים מאנגליה)
  • כל הפידים ששמרתי לגבי טכנולוגיות שאולי פעם יהיו לי רלוונטיות >> החוצה (וכאן המטאפורה נשברת…)

בקיצור – האם ניקיתי הרבה פידים מהרידר? לא ממש. אבל בכל זאת מחקתי כמעט 20, וזה כבר פינה לי קצת מקום, אפילו אם רק מנטלית, לדברים חדשים.

כמו שאתם כברו יודעים, לדעתי ענין ניהול כמויות המידע עומד להיות סוגית מפתח בתקופה הקרובה. יש לי הרבה רעיונות איך אפשר לשפר את הרידר, כך שיתן ערך מוסף רב יותר למשתמש. גוגל הלכו השנה בכיון החברתי – המלצות של חברים, הוספת הערות, וזה כיון מענין, אבל במידה מסוימת הוא רק מוסיף עוד רעש ולא מפחית את כמות המידע. בקרוב (בלי נדר) אני אכתוב קצת על מה הרידר יכול/צריך להיות לדעתי.

בינתים, רשימת הערות ורעיונות לפיצ'רים קטנים, אך חסרים בגוגל רידר:
למחוק פיד צריך להיות הרבה יותר קל
לשמור את הפידים כקובץ (רק הלינקים) צריך להיות יותר קל
חסרה פונקציה של Pause – לשמור את הפיד אבל לא לקבל ממנו עדכונים עד להודעה חדשה.

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

  • לא מצאתי שום פוסטים קשורים... זה כנראה נושא חדש!

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 24 דצמבר, 2009 בקטגוריה כללי , מוצר •  •  תגובות 12

מי צריך להיות ברשת

נשאלתי בראיון עבודה למה יש לי בלוג.
עניתי שהתחלתי את הבלוג כחלק מהעבודה שלי – ניהלתי מוצר שכלל תשתית לבלוגים, ורציתי להיות "משתמש" בעצמי. תמיד יותר כייף (וכמובן שעוזר מקצועית) אם אתה המשתמש של המוצר שאתה מפתח. זו התשובה האמיתית, אבל יש עוד סיבה – פתחתי את "הבלוגרית", כשהחלטתי לחזור ארצה, וחשבתי שזה יהיה כלי טוב לספר קצת על עצמי ולהכיר את הקהילה הרלוונטית, קהילת הרשת הישראלית. חשבתי לעצמי שיהיה נחמד שאוכל לקשר לדף על עצמי, בעברית, כשאני מגיבה לבלוגים מקצועיים ומתחילה להכיר את הסצנה.

נוכחות ברשת בימינו היא זכות כמעט בסיסית של כל אדם פרטי וכל ארגון. זה יכול להיות חינמי לחלוטין, וללא שום ידע טכני, החל מפרופיל ברשת מקצועית ספציפית (או לינקדאין), ועד לבלוג מושקע או אתר תמונות בפליקר.

online presence

השאלה היא – מי "צריך" להיות שם? למי כדאי להרים אתר ולהיות נוכח ברשת?
אני נתקלת בשאלה הזו, שנשאלת על ידי חברים רבים שלי, באופן תדיר. החבר הארכיטקט טען ש"אף אחד לא בוחר ארכיטקט לבית שלו לפי האתר של הארכיטקט ברשת". מאוד יכול להיות שהוא צודק. ועדין – אני טענתי שלא רק שהוא חייב שתהיה לו "נוכחות" ברשת, הוא גם יכול להשתמש בנוכחות הזו כדי להגדיל את העסק שלו וליצור "לידים" משמעותיים. תהליך החשיבה היה מענין – מה המטרה של האתר שלהם (של משרד הארכיטקטים)? אל מי האתר פונה? האם מה שהוא צריך זה אתר כדף ייעודי, או נוכחות ברשתות חברתיות/בלוג?

האם מישהו יבחר ארכיטקט שיתכנן עבורו בית רק לפי האתר שלו ברשת? קרוב לוודאי שלא. אז למה בכל זאת כדאי למשרד הארכיטקטים שתהיה להם נוכחות ברשת? הסיבות שאני מניתי הן שתיים. אחת מהותית ואחת שהיא יותר שטחית, "מראית עין".
הסיבה המהותית – הרשת נותנת הזדמנות להציג מידע, שעשוי לגבות ולחזק ולאפשר ללקוח פוטנציאלי מתלבט הצצה יותר נרחבת לעבודה של המשרד. אם נניח שהדרך שבה אנשים בוחרים ארכיטקט היא רבת שלבים – החל מהמלצה של חברים, עד לשיחת גישוש וסיור הצצה על עבודות קודמות, הרי שאתר שבנוי טוב, נותן אינפורמציה על המשרד/אנשי המקצוע/דוגמאות של עבודות קודמות – יכול לקצר בצורה משמעותית את שלבי הגישוש.
הסיבה השטחית –  נכון, אולי לא בוחרים ארכיטקט ברשת, אבל אם לקוח פוטנציאלי יחפש את המשרד שלך ברשת, ולא ימצא כלום – או יותר גרוע, ימצא איזה דף בן מאה עם איזכור של שם המשרד ולא שום דבר מעבר לזה – הוא עשוי לחשוב שאתם אנשים לא רציניים. אולי כל מה שצריך זה דף מידע שיראה רציני, ולא יותר. אבל גם זה משהו.

הדיונים האלה עלו בי שוב, כשראיתי את הפוסט של ד"ר ירדן לוינסקי, הפסיכיאטר ואיש הטכנולוגיה, שמבקש עזרה מהבלוגוספירה בקידום האתר המקצועי שלו, ושל רזולוציה מכון הטיפול שלו.

המחשבה הראשונה שעלתה בי היתה – מי בוחר פסיכיאטר ברשת? והתשובות, למרבה הפלא, מאוד דומות לתשובות שנתתי לחבר הארכיטקט. אולי לא בוחרים פסיכיאטר ברשת, אבל אתר רציני יכול לחזק המלצה קימת, או אפילו לגרום למישהו לחפש המלצה או מידע נוסף לגבי בעל המקצוע שנמצא ברשת. במקרה של טיפול פסיכיאטרי, הרשת יכולה גם לספק את המידע בצורה דיסקרטית, ובנושאים שלפעמים לא נוח לדון בהם עם חברים או לבקש המלצות באופן ישיר, הרשת יכולה למלא תפקיד עוד יותר חשוב.

העובדה שלמרות כל העבודה שעושה ד"ר ירדן לוינסקי ברשת האתר שלו עדין לא מדורג בהתאם ע"י גוגל קצת מתסכלת ומעיפת. אם מישהו כמוהו לא מצליח לקדם את האתר המקצועי, הרציני, המושקע שלו – מה יגידו אזובי הקיר כמוני?

אבל כאן מגיע הכח השני של רשת – הקהילה. כשמישהו כמו ירדן לוינסקי מבקש עזרה מהבלוגוספירה – המתגייסים הם רבים, והכל בזכות ולא בחסד. אני לא מכירה את ירדן באופן אישי, אבל מתוצאות עבודת האינטרנט שלו אני נהנית כבר שנים. "רשימות" הפלטפורמה שהוא אחד ממייסדיה היוותה עבורי יעד קבוע לקריאה של תוכן איכותי בעברית ברשת, הכרתי דרך "רשימות" אנשים מעניינים ולמדתי הרבה. אני חושבת שהתרומה של האתר לתרבות הרשת בישראל ולתוכן המפורסם ברשת בעברית היא תרומה מכרעת, וכשראיתי את בקשת העזרה של ירדן באתר שלו – ידעתי שזו הזדמנות עבורי להחזיר טובה קטנטונת, על שנים של עבודה שלו.

לסיכום – התשובה לשאלה "מי צריך להיות ברשת", היא בעיני  - כל מי שרוצה.

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 16 דצמבר, 2009 בקטגוריה כללי , רשתות חברתיות • תגים: , , , , ,  •  תגובות 2

רק היום! במיוחד בשבילך! (ניוזלטרים מהשטן)

הניוזלטר הוא כלי מענין ומורכב. אני (ורב המשתמשים, אני מניחה) לא ממש אוהבים שמציפים אותנו בניוזלטרים שהם למעשה רק פרסומות, ובמקרים מרובים פשוט ספאם.
אבל אם מדובר בחנות/שרות שכבר מכיר אותי, ועושה שימוש בידע הזה על מנת להציע לי הצעות שמתאימות לי, פתאום זה נראה אחרת.

דוגמא לא טובה: לא קניתי שום דבר, בארבע השנים האחרונות, בחנויות של P1000. ליתר דיוק, אני לא זוכרת שקניתי שם שום דבר אי פעם. אבל יש להם את כתובת המייל שלי, והם לא מהססים להשתמש בה.
המיילים בדרך כלל כוללים כותרת "מפתה" כמו: הדס! מהר! עכשיו! ועד יום ראשון! טלויזיה בגודל מפלצתי במחיר שערורייתי! אם הם ממש מנסים להיות "מכירתיים" הם יכללו את גודל הטלויזיה, אבל אף פעם אף פעם לא את המחיר.
זה תמיד – זמני, מיידי, רק היום. תמיד צריך – למהר, להזדרז, לרוץ.

אני לא אוהבת את הטון של הפרסומות האלה (כמו שכבר הבנתם), ואני בדרך כלל מוחקת את המייל עוד לפני שאני פותחת אותו.
אם אתם מכירים את הססטיסיקות של ניוזלטרים מסוג זה, אתם יודעים שאני עם הרב – ניוזלטר ממש מוצלח מקבל כמה עשרות אחוזים של קוראים, ואחוזים בודדים של קליקים.
הרב המוחלט – אפילו לא יפתח את המייל.

מצד שני, שתי דוגמאות מרשימות:

הראשונה, אמזון (אהובתי הידועה). הניוזלטרים של אמזון מבוססים על הידע שלהם לגבי הקניות שאני עושה, ואנשי כריית הנתונים שלהם, שבונים את האלגוריתמים, עושים עבודה פשוט מרשימה.
החל מקישורים מאוד פשוטים – אם קניתי את המדריך למטייל באוסטרליה, בשבוע הבא הם יציעו לי את המדריך למטייל בניו-זילנד. ועד לבניה של ניוזלטר ספציפי שמאגד את כל הבחירות שלי בתקופה האחרונה. כך אני יכולה לקבל מהם מייל שכולל מבצעים למוצרים הבאים: מילון למושגי סלנג אנגלי, משחקי XBOX אלימים במיוחד, קומקום חשמלי אדום, ודיוידי של מוסיקה קלאסית.
ניוזלטר שבנוי למידותי המדויקות, ושהאפקט שלו הוא בדרך כלל לגרום לי לכאב לב רב על שאני כבר לא גרה באנגליה ולא יכולה להזמין בשרות ה-24 שעות שלהם…

הם מכירים אותי כל כך טוב

הם מכירים אותי כל כך טוב

דוגמא שניה, אקספדיה. הם עושים את המעקב לאחר המכירה הטוב ביותר שאני מכירה. ראשית, ביום שאחרי הזמנת כרטיסי טיסה, הם ישלחו מייל עם הצעות למלון.
בהמשך הם יתזכרו אותי שהטיסה מתקרבת, ישלחו רשימה של דברים שלא כדאי לשכוח בהתארגנות (ערך מוסף! יש!) וגם כמובן אפשרויות להזמין דרכם.
אחרי הטיול הם ישאלו אותי איך היה, יבקשו ממני לדרג את המלון לטובת מטיילים אחרים – עוד שרות מרשים, שגורם לי גם להתיחס לדרוג באתר שלהם ביתר רצינות, כי אני יודעת בודאות שמדובר באנשים שאכן התאחסנו במלונות אותם הם מדרגים.

אז מה החוקים לניוזלטר שעובד?
1. ממוקד מטרה – אל תפציצו אותי במידע שאני לא צריכה, במוצרים שלא מעניינים אותי. תשלחו לי רק מה שאתם יודעים שרלוונטי לגבי.
2. ערך מוסף – אם יש לכם כבר מידע כלשהוא לגבי, נסו לתת לי איזשהוא ערך מוסף במייל הזה, מעבר לקידום המכירות שלכם.
3. מבצעים אמיתיים והטבות יחודיות – אני הלקוח המוטרד, הנה יש לכם הזדמנות לצ'פר אותי – תנו לי מבצעים שרלוונטים אלי, שאין לי דרך אחרת לקבל אלא דרך הניוזלטר
4. המינון, המינון. לא כל יום, וגם לא שלוש פעמים בשבוע. אם תשלחו קצת פחות – אני אשים לב הרבה יותר.

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 14 דצמבר, 2009 בקטגוריה כללי , מוצר • תגים: , , , ,  •  תגובות 3

שוב פייסבוק, שוב פרטיות

כאילו לא עברה כמעט שנה – שוב פייסבוק בכותרות, ושוב בנושאי פרטיות. הפעם הכותרות הן כבר בשלב השינוי, ועוד לפני שלב התלונות/קטסטרופה, אבל כמו שמיהרו להכריז בטקרנץ'- הפיאסקו הוא רק ענין של זמן.

למי שלא בקיא, אני לא אתחיל בתקציר הפרקים הקודמים, פשוט כי יש יותר מדי. פייסבוק באופן עקבי לא תמיד מגלים את כל האמת למשתמשים לגבי הגדרות הפרטיות באתר, או שהם עוטפים את השינוים בהרבה מילים יפות ופונקציות מורכבות, כך שאנשים לא ממש מבינים מה מהות השינוי, עד שכבר מאוחר מדי והמידע הגיע לידים הלא נכונות, או הבלתי צפויות.

ומה הפעם? תסריט דומה. פייסבוק הכריזו על הגדרות פרטיות חדשות, שלפי ההודעה לעיתונות הן: "מציבות סטנדרט חדש בשליטה שהן נותנות למשתמשים".
אז קודם כל, תרשו לי. כמי שמתעסקת בתחום הזה לא מעט, הן לא באמת מציבות סטנדרט חדש.
אם כבר, הן מציבות את פייסבוק בשורה אחת עם שרותים שנתנו שליטה ברמה דומה מאוד כבר הרבה זמן. רוצים דוגמאות? בבקשה. לכו תבדקו את multiply (שכבר לפני שנתים נתנו להגדיר פרטיות ברמות מתרחבות של "חברים/משפחה/חברים של חברים/וכו'"), את ning, או אפילו את webjam שבה עבדתי.

נכון, פייסבוק משיקים פיצ'ר שהולך צעד אחד יותר רחוק – היכולת לחסום או לחשוף מידע מסוים למשתמש ספציפי. זו באמת יכולת שרב הרשתות לא נותנות. אבל האופציה קבורה כל כך עמוק, שבאמת צריך מנוף ומכשירי חפירה כדי להגיע אליה.
הדרך היא: Setting>> Privacy <<Option (e.g. Profile)<< Customize <<Specific people
וגם שם, צריך לבחור את מי לחשוף ואת מי לחסום, לפי שם משתמש (אין אפילו רשימה של חברים  או אופציה שכוללת קבוצות, פיצ'ר מתבקש לחלוטין, ואני לא היחידה שחושבת שהוא חסר).

החלון נראה כך:

פה קבורות האופציות הבאמת מעניינות למשתמש

פה קבורות האופציות הבאמת מעניינות למשתמש

בקיצור, אי אפשר היה לקבור את הפיצ'ר הזה יותר עמוק. אם אחוז אחד ממשתמשי פייסבוק משתמש בפיצ'ר הזה  - אני מורידה בפניהם את הכובע.

אז למה? למה הם עשו את השינוי ומה המטרה? ובכן, המטרה היא בעצם הפוכה. המטרה האמיתית, על פי כל המקורות, היא לא לגרום לאנשים להיות יותר דיסקרטים ומודעים למה הם חושפים, אלא להיפך! המטרה היא לגרום לאנשים לחשוף יותר, ולאפשר לפייסבוק "לסחור" במידע הזה. עד היום, אחת הביקורת כלפי פייסבוק היתה שמדובר ב"גן סגור" – מי שלא חבר בפייסבוק לא יכול לראות את המידע שאני חולקת שם. זה היה גם חלק מהאתוס שלהם. אבל הזמנים משתנים, ועם בואו של טוויטר לעולם, ושאר הכלים שחולקים מידע עם כל העולם, הסתבר גם לפייסבוק שהכח שלהם הוא במידע שיש להם, אבל אם הם לא יכולים להשתמש בו ולחשוף אותו – הם גם לא יכולים למקסם את הרווחים ממנו.

אז כל כלי הפרטיות האלה למעשה נועדו כדי לעודד אנשים לחלוק יותר מידע, ולא פחות. ואיך עושים את זה? פשוט מאוד. אם עד היום לא שיניתם מעולם את הגדרות הפרטיות שלכם, תתפלאו לגלות שפייסבוק "עשו את זה בשבילכם", והגדרות ברירת המחדל שלכם הם מעכשיו – Everyone. וגם השימוש במונח הזה עשוי בקרוב להיות ממש מטעה, כי למרות שכרגע המשמעות היא "כולם – כל מי שחבר בפייסבוק", בקרוב יש סיכון גדול שהמשמעות תהיה "כולם – כל מי שיש לו אינטרנט". הטענה היא שפייסבוק מאוד מתפתים לקחת את המידע הזה, ולחשוף אותו בפני מנועי חיפוש (מי אמר גוגל), ובפני API מסוגים שונים, והנה גם המעסיק שלכם  בקרוב יוכל לראות תמונות מסוף השבוע הפרוע בצפון עם רכב החברה. אהההמ.

בפעם הקודמת שהיה בלגן עם ענייני פרטיות בפייסבוק, ניסחתי שלוש מסקנות איך להמנע מבלגנים שכאלה:
מסקנה למשתמש – מודעות, לקחת בחשבון שהדברים שאנחנו כותבים ברשת הם בסופו של דבר חשופים יותר ממה שאנחנו חושבים
מסקנה ברמת המוצר – שקיפות, להבהיר למשתמש מה רמת החשיפה של כל מידע שהמשתמש נותן, ולתת למשתמש כלים ברורים ופשוטים לשלוט בזה,
מסקנה ברמת החברה – זהירות כשעושים שינויים כאלה.

אפשר לומר שפייסבוק יישמו את שתי המסקנות שלי ברמת המוצר וברמת החברה, אבל גם אם הם יישמו אותן באופן תאורטי, אני חושבת שבפועל עדין הטעם חמוץ מהשינוי הזה. הסיבה היא שלמרות שכאילו יש שקיפות במהלך הזה (הם בנו transition tool והמליצו לכל המשתמשים להשתמש בו), והם יכולים לטעון שהם לא היו יכולים לעשות יותר  - עדין, המוטיבציה לשינוי לא ברורה למשתמשים, והבחירה בברירת המחדל הכללית ביותר מעידה על שינוי משמעותי שלא הוסבר עד הסוף.

יכול להיות שחברה בגודל של פייסבוק לא יכולה לעשות שינוים כאלה בלי שתועבר עליה ביקורת, ואין ספק שהם עושים הפעם את השינוי בצורה יותר ברורה מאשר בפעמים קודמות. האם כרגע מדובר בשינוי מהותי למשתמשים? לא. מצד שני – יתכן שמדובר בתחילתו של מסלול שיהיו לו השפעות מרחויקות לכת. בהחלט.

מה שבטוח – יהיה מענין.

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

  • לא מצאתי שום פוסטים קשורים... זה כנראה נושא חדש!

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 11 דצמבר, 2009 בקטגוריה מוצר , רשתות חברתיות •  •  תגובות 4

כריסמס כאן: כללים בסיסיים לחנות מוצלחת ברשת

בעולם הגדול עכשיו הזמן לעשות קניות, וכמו שאנחנו יודעים, יותר ויותר עושים את הקניות ברשת.
יצא לי לחשוב ולבדוק לאחרונה, מה הופך חנות ברשת לחנות טובה. יש כמה חוקים שהם הבסיס, בלעדיהם יכול להיות שהחנות תעבוד, אבל היא לא תהיה טובה. נכון, יש מליוני רשימות כאלה שרצות כבר ברשת, אבל גם לי מותר!
אז הנה החוקים הבסיסים ביותר, בעיני, ודוגמאות לאתרים שעושים את זה ממש טוב. הדוגמאות, באופן לא מפתיע, מאתרים גדולים ועשירים בעולם (וביחוד באנגליה). לקנא בתקציבים שיש להם, וללמוד מהם.

1. חיפוש
הכי חשוב. אם כבר הגעתי לחנות, אני יודעת מה אני רוצה, ואני לא מצליחה למצוא את זה – החנות הפסידה אותי כלקוח, וחבל.
הדוגמא הכי טובה בעיני היא כמובן אמזון, גם אפל מציגים תוצאות חיפוש בצורה מעולה. כך גיליתי באמזון למשל שספר שחיפשתי קיים גם כאודיו-בוק, וגם שעשו ממנו סרט, שלא ידעתי.
מה שמענין כאן, הוא שבאפל למשל, הקטגוריות שעל פיהן מוצגות תוצאות החיפוש הן לא בהכרח קטגוריות הגיוניות, אלא יותר "שיווקיות, שמדגישות את מה שאפל רוצים להדגיש. ועדין זה עובד.

2. מידע מפורט על כל מוצר
הרבה פעמים נותנים רק מידע חלקי, וזה מונע מאנשים לקבל החלטות. מידע חלקי מחזק את ההרגשה של "אני חייבת ללכת לראות את זה במו עיני, להרגיש את המוצר". אם נותנים את כל המידע, הרבה יותר קל לקבל החלטות.
מידע מפורט יכול להגיע בצורות שונות:
- תמונות של המוצר מזויות שונות (ויכולת לעשות פוקוס)
- מידות וגדלים
- מפרט טכני
דוגמאות:
חנות נקסט – שמוכרת מגוון של מוצרים החל מבגדים ועד למוצרים לבית, פרחים וכו'.
הדף הזה לדוגמא – שימו לב כמה מידע יש על כל פריט. החל מהבד ממנו הוא מיוצר, המידות, תנאי המשלוח, ועד לאופציות של "זום" ווידיאו כדי לראות את החולצה נראית בתנועה.

Next with zoom option

ג'ון לואיס – עוד חנות ענק שמוכרת כל דבר שיכול לעלות על דעתכם.
דף המוצר של המצלמה הזו שוב מגלם את כל המידע שאפשר לחלום עליו, כולל "מדריך לקנית מצלמה דיגיטלית"

3. קטגוריות אפקטיביות וקישורים
אמזון אלופים בזה, אבל גם בחנויות אחרות אפשר לראות שימוש בידע המצטבר שלהם לגבי הלקוחות והמוצרים. אני מתכונת לקטגוריות כמו: אנשים שקנו את זה קנו גם…, חבילות שקשורות, מוצרים משלימים.
דוגמא נוספת מג'ון לואיס לקטגוריות אפקטיביות. שוב, בהתחשב בתאריך ובתקופה – בכל קטגוריה יש גם אופציה מיוחדת למוצרים הרלוונטים לכריסמס (כוסות וכוסיות? מבצעים מיוחדים לכריסמס, וילונות ומפות? מבצעים מיוחדים לכריסמס על מפות אדומות ווילונות כסופים, וכו').
עוד דוגמא, רק מדף הבית של סיינסבורי (רשת סופרמרקטים ענקית) אפשר להבין את העונה, ולראות את מיקוד המטרה: מתנות לגבר, לאישה, לילדים. לא צריך אפילו לחפש – הם כבר כאן, מוכנים.

sainsbury's for chrismas

gifts from him/her/the kids

4. תהליך רכישה פשוט וישיר
נכון, לבנות תהליך קניה זו תורה בפני עצמה. יש המון חומר על זה ברשת, המון חוקים, ועשה ואל תעשה. אבל יש כללים בסיסיים, שיכולים מאוד לעזור:
אל תעבירו אותי חמישה עשר שלבים
אל תכריחו אותי לזכור סיסמא מלפני שלוש שנים
תנו לי לקנות, ואחר כך תבקשו ממני את כל הפרטים שאתם לא ממש חייבים

5. עזרה/תמיכה זמינה
צ'אט, אימייל, טלפון – תנו לי את ההרגשה שאם משהו לא יעבוד כמו שצריך, יש עם מי לדבר

אני יודעת שקל להגדיר את הדרישות, אבל הרבה יותר קשה לבנות את החנות וליישם אותן. ובכל זאת, רשימת קריטריונים היא לפחות צעד אחד בדרך.
הרבה מאוד אתרים ישראלים לא עונים על רשימת הדרישות הבסיסית הזו, וחבל.

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

  • לא מצאתי שום פוסטים קשורים... זה כנראה נושא חדש!

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 10 דצמבר, 2009 בקטגוריה מוצר •  • אין תגובות

רשתות חברתיות לא הורגות בלוגים. להיפך.

אמרתי לכם  -לא צריך ריל טיים!
http://feedproxy.google.com/~r/readwriteweb/~3/-YRSv-qlZs0/how_blogging_has_changed_over_the_last_three_years.php?utm_source=feedburner&utm_medium=email
במחקר מאוד מענין שעוסק בדרך השימוש והקריאה של חומרים ברשת, נמצא כי למרות שהעולם הולך יותר ויותר לכיון של מידיות, ולמרות שכמויות המידע הקימות ברשת רק הולכות וגדלות במספרים בלתי נתפסים כמעט, עדין אורך  החיים של פוסט ברשת רק התארך בשלוש השנים האחרונות, ולא התקצר!
נכון, טבעי היה לחשוב (ולחשוש) שבעידן הטוויטר והפייסבוק, ברגע שטוויט חדש החליף את הקודם – הקודם מת. אף אחד כבר לא יקליק על לינק בן שעה, כי מאז כבר היה סטרים עצום של מידע, ומי בכלל זוכר מה היה לפני שעה.
אבל מהמחקר עולה, שדווקא ההיפך הוא הנכון. בעוד שלפני שלוש שנים 94% מה-engagement
(קריאה/תגובה/העברת לינק/המלצה) נעשה ביום הראשון שלאחר פרסום, ומתוך המספר הזה 98% נעשה בשעה הראשונה!!!, הרי שלפני שנתיים היו אלה 64%, ובשנה האחרונה – 36%
!!!
הנתונים האלה כל כך משמחים אותי. כי הם מראים, שחור על גבי מסך, שחיי המידע ברשת לא מתקצרים, אלא מתארכים! שיש חשיבות לרשת מעבר להיותה המקור הראשון לפרסם מידע כלשהוא מבחינת הזמן, שהריל טיים המדובר הוא לא הדבר החשוב ביותר, אלא שהמידע האיכותי, ממשיך להיות מועבר ולשמש אנשים גם אחרי שעה, יום ושבוע.
הרשתות החברתיות, ה-Digg
למינהם, האפשרות לעשות "לייק" בפייסבוק – כל אלה מעבירים את המידע הזה עוד ועוד דרגות של ריחוק מהמקור, והם למעשה רשת ההפצה ומקור החיים של המידע ברשת.

במחקר מאוד מענין שעוסק בדרך השימוש והקריאה של חומרים ברשת, נמצא כי למרות שהעולם הולך יותר ויותר לכיון של מידיות, ולמרות שכמויות המידע הקימות ברשת רק הולכות וגדלות במספרים בלתי נתפסים כמעט, עדין אורך  החיים של פוסט ברשת רק התארך בשלוש השנים האחרונות, ולא התקצר!

נכון, טבעי היה לחשוב (ולחשוש) שבעידן הטוויטר והפייסבוק, ברגע שטוויט חדש החליף את הקודם – הקודם מת. אף אחד כבר לא יקליק על לינק בן שעה, כי מאז כבר היה סטרים עצום של מידע, ומי בכלל זוכר מה היה לפני שעה.

אבל מהמחקר עולה, שדווקא ההיפך הוא הנכון. בעוד שלפני שלוש שנים 94% מה-engagement (קריאה/תגובה/העברת לינק/המלצה) נעשה ביום הראשון שלאחר פרסום, ומתוך המספר הזה 98% נעשה בשעה הראשונה, הרי שלפני שנתיים היו אלה 64%, ובשנה האחרונה – 36%!!!

הנתונים האלה כל כך משמחים אותי. כי הם מראים, שחור על גבי מסך, שחיי המידע ברשת לא מתקצרים, אלא מתארכים!

יש חשיבות לרשת מעבר להיותה המקור הראשון לפרסם מידע כלשהוא מבחינת הזמן, שהריל טיים המדובר הוא לא הדבר החשוב ביותר, אלא שהמידע האיכותי, ממשיך להיות מועבר ולשמש אנשים גם אחרי שעה, יום ושבוע.

אתרי ההמלצות, ה-Digg למינהם, האפשרות לעשות "לייק" בפייסבוק – כל אלה מעבירים את המידע הזה עוד ועוד דרגות של ריחוק מהמקור, והם למעשה רשת ההפצה ומקור החיים של המידע ברשת.

אז כן, עדין יש מקום למחשבות של יותר מ-140 תוים. ועדין יש מקום לתוכן איכותי. אמנם המחקר בדק רק 1000 בלוגים חשובים, אבל אפילו מבדיקה בבלוג הקטן שלי, אני יכולה להגיד לכם שלכל פוסט יש חיים יותר ארוכים מאשר השעה ואפילו היום הראשון או השני.

אז כן, תוצאות המחקר הזה שמחו אותי.

__________________________________________

ובענין דומה…

כבר אמרתי בעבר ש-real time זה לא העניין

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 18 נובמבר, 2009 בקטגוריה טרנד , רשתות חברתיות • תגים: , , ,  • אין תגובות

פוסט קיטור – עלילות הדס בג'ונגל חברות ההשמה

בחודשיים האחרונים אני מחפשת עבודה בישראל.כן, חזרנו מלונדון, הגענו, נחתנו, התמקמנו, והגיע הזמן למצוא את "האתגר המקצועי הבא". לעזוב את התפקיד בוובג'אם היה קשה, כי היה לי שם מענין, נעים, ובאופן כללי מעולם לא הרגשתי יותר מוערכת בעבודה. למדתי שם הרבה לא רק על העולם של "מדיה חברתית", על בלוגים, רשתות חברתיות, מוצרים ברשת, וכו', אלא גם הרבה מאוד על חברה שמתנהלת מתוך כבוד- למשתמשים, לעובדים, ולעולם באופן כללי.

נתחיל בחדשות הטובות – יש הצעות. יש תפקידים. יש חברות שמגיסות. דברים קורים. התכוננתי לכמה וכמה חודשים של חיפוש, המצב הכלכלי בכלל והמצב של שוק ההי-טק בפרט הפחידו אותי. אבל בפועל דברים קרו יותר מהר ממה שציפיתי, ושמחתי להיות מופתעת לטובה. אז עכשיו, כשאני כבר בישורת האחרונה של חיפוש העבודה בגלגול הזה, אני מרשה לעצמי לכתוב את הפוסט הקצת מתלונן הזה, על חברות ההשמה.

אני מזהירה מראש – הפוסט הזה הוא עצבני, וקטנוני. אני בדרך כלל ממש לא כזו, אבל הפעם אני לא יכולה להתאפק.

חברות השמה הן בעיני עוד סוג של תיווך מהסוג שבקרוב (ליתר דיוק- במהרה בימינו, אמן!) יעלם מהעולם. כמו מתווכי הנדל"ן, כמו סוכני הנסיעות, וכמו עוד כל מיני סוגים של אנשים שבעבר הציגו סוג של מומחיות/איסוף מידע שלאחרים אין, וכיום הם פשוט חוליה לא אינטיליגנטית בשרשרת שבסופו של דבר גוזרת קופון. יכול להיות, יכול להיות, שיש חברות מקצועיות, מעולות, שנותנות ערך מוסף אמיתי גם למועמד. אבל אני עוד לא נתקלתי בהן. מצטערת.

אז הנה לפניכם, רשימת הטענות העקריות שלי כלפי חברות השמה. אני עבדתי מול חמש חברות שונות בחודשיים האחרונים, וזו ההתרשמות שלי. אשמח לשמוע אם לכם יש התרשמות אחרת!

לגבי הטפסים שאתם מבקשים ממני למלא
1. אל תבקשו ממני למלא גם טופס ענק של פרטים, שכולם כבר כתובים בתוך קורות החיים שלי, רק כדי שיהיה לכם נוח עם הטפסים שלכם.
2. אפשר לדעת למה אתם צריכים את מספר תעודת הזהות שלי? או את השמות ופרטי ההתקשרות של הממליצים עוד לפני שפגשתם אותי?
3. אני לא מוכנה לתת לכם את המספר האישי שלי מהצבא, או לספר לכם מה ארץ המקור של ההורים שלי.
4. בנאדם מעל גיל שלושים, עם שני תארים אוניברסיטאים, לא צריך לזכור את מממוצע תעודת הבגרות שלו, וזה באמת כבר לא רלוונטי.

לגבי ה"ראיון הפסיכולוגי" שאתם עושים לי
1. תקראו את קורות החיים שלי לפני שאנחנו נפגשים, טוב?
2. תזכרו לאיזה תפקיד זימנתם אותי להתראיין.
3. אם תוכלו להכיר טיפה את החומר – ולדעת שמומחה SEO זה לא אותו הדבר כמו "מנהל מוצר". ומומחה בקניית מדיה – זה גם לא "מנהל מוצר". גם אל תשאלו אותי אם כתבתי PRD אם אתם לא יודעים מה זה.

לגבי ההכרות שלכם עם החברה המגיסת ותהליך המיון
1. כשאני שואלת על החברה שמגיסת – אל תקראו לי מתוך הבריף את "תאור החברה" שאני כבר קראתי באינטרנט.
2. כשאני שואלת מה תהליך המיון – איזה עוד ראיונות/מבחנים יש, כמה זמן לוקח עד שמקבלים תשובה, האם יש עוד מועמדים – תדעו את התשובה.
3. כשאני שואלת מי מראין אותי בחברה עצמה – אל תגידו לי "שירי המקסימה" – אני רוצה לדעת שם ושם משפחה, ואם אפשר תפקיד וקצת רקע. אני בנאדם רציני, אני מתכוננת לראיון בצורה רצינית (גוגל שמעתם:? לינקדאין?) ואל תתנו לי דיסאינפורמציה – הבחורה שתראין אותך היא שרון, היא עובדת שם כבר 6 שנים, היא ממש צמחה מתוך הפיתוח, ומובילה צוות חזק שעובד ביחד כבר שנים. בפועל שרון שם שישה חודשים, וכל הצוות חדש.
4. כשאני מבקשת רקע על החברה והאנשים – אל תענו לי בתשובות הגנריות: כולם הייטקיסטים כאלה, את יודעת.

לגבי העצות שאתם נותנים לי – תשתדלו שהם יהיו קשורות למציאות
שתי דוגמאות לעצות שקיבלתי מיועצות ההשמה:
1. בשאלת ה"תכונה לא טובה" (אחת הקלאסיות והאהובות, כמובן) – הציעה לי מומחית השמה להגיד שאני מאוד לוקחת ללב את העבודה שלי, ואם דברים לא הולכים כמו שאני מצפה יש מצב שאני אצטרך ללכת הצידה ולבכות קצת. היא הציעה שאני אגיד שזה קורה לי, שלפעמים קשה לי כשאני מקבלת ביקורת או דברים לא מתקדמים, אבל אז אני פשוט הולכת לשרותים, בוכה קצת, וזה עובר לי.
האם זה באמת קורה לי? לא!
האם אתם מכירים מעסיקים שישמחו לדעת שהעובדת שלהם מגיבה בצורה כזו? אני לא.
2. הלכתי להתראין בחברה שיושבת בבנין מקסים בתוך מושב אי שם במרכז הארץ. אשת ההשמה שאלה אותי איך אני מתכוונת להתלבש. לא ממש הייתי מוכנה לשאלה, אבל אמרתי לה שאני מניחה שאתלבש כמו לכל הראיונות. אז היא הזהירה אותי – לא להיות קז'ואל מדי. "הם לא אוהבים את זה". טוב. לבשתי מכנסים שאינם ג'ינס. הגעתי לראיון – כולם שם היו בכפכפים וגופיות.

לגבי הבקשות וההעדפות שלי – תנסו לזכור אותן?
אם ביקשתי שלא לשלוח את קורות החיים שלי לחברה מסוימת – אל תשלחו. גם אל תתקשרו אלי חמש פעמים לשאול אם אפשר, ובטח שאל תשאירו לי הודעה ששלחתם כבר את קורות החיים שלי (לחברה שביקשתי מפורשות שלא תעשו את זה!)

עד כאן רשימת התלונות. אני ממש לא מבינה איך חברת השמה שאמורה להתמחות ב"היי טק" או אפילו ב"ניהול מוצר", יכולה להרשות לעצמה להיות כל כך בלתי מקצועית. נכון, כיום השוק די מוצף, ויש הרבה מועמדים לכל תפקיד. אבל אתם עדין רוצים את המועמד הטוב ביותר, לא? ותאמינו לי – למועמדים טובים, יש הצעות. יש תפקידים.

דווקא החברות עצמן, שמגיסות אנשים חדשים לשורותיהן, מתיחסות למועמדים בהרבה יותר כבוד ומקצועיות. עברתי ראיונות מעניינים, ואפילו מבחנים אינטיליגנטים. שאלו אותי שאלות חכמות ונהניתי להכיר אנשים חדשים. באמת, הראיונות בחברות עצמן היו חויה מתקנת. אני מניחה שהחברות מבינות שבדיוק כמו שהן בוחנות את המועמד – המועמד בוחן את החברה כמעסיק פוטנציאלי.

אם בכל זאת לסיים בטון אופטימי – מתוך 4 מקומות שבהם הגעתי למשא ומתן רציני, על תפקיד רציני, רק אחד היה דרך חברת השמה. אל שלושת האחרים הגעתי בכוחות עצמי – דרך חברים או דרך linkedin ישירות לחברה עצמה. אז במקרה שלי כל הקלישאות נכונות – הרשת החברתית והכלים המקוונים היו הרבה יותר אפקטיבים בשבילי בתהליך הנוכחי.

אני מאחלת לכל מי שמחפש עבודה בימים אלה הצלחה רבה. שיעבור לכם במהירות ובקלות, ושתמצאו את התפקיד שישמח אתכם. ואם אתם חולקים על מסקנות הפוסט הזה, או יש לכם חויות משלכם לחלוק – אשמח לשמוע!

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 14 אוקטובר, 2009 בקטגוריה כללי , שונות , תרבות ארגונית • תגים: ,  •  תגובות 23

ווב 2.0 – חי? מת? זה משנה?

בזמן האחרון הפך השימוש במושג ווב 2.0 למאוס. בכל פעם שמישהו מזכיר את המושג התגובות הן בלתי מפרגנות בעליל – זו קלישאה, אין באמת דבר כזה, העולם כבר אחרי (גם ריקי שמה לב לגל המתחדש).  האם ווב 2.0 הוא מונח מת? גוסס? האם בכלל היה קיים אי פעם? בעצם, נתחיל מההתחלה – האם כל מי שמשתמש במונח הזה מתכוון לאותו הדבר?

תקציר הפרקים הקודמים -

לידת המושג
המונח מיוחס לטים אוריילי, שערך כנס אינטרנט בשנת 2004 ולצרכי השיווק החליט לקרוא לו web2.0.
בוויקיפדיה מגדירים יפה את לידת המושג ומשמעותו, ויש שם משפט מאוד מעניין:

"למרות שהמונח רומז לגירסא חדשה של ה-WWW, הוא לא מתיחס לעדכון ברמה הטכנית, אלא לשינוים מצטברים בדרכים שבהן אנשי תוכנה ומשתמשי קצה משתמשים באינטרנט. הטענה שווב 2.0 שונה בצורה מובחנת מהטכנולוגיות הקודמות של האינטרנט אינה מקובלת על כולם, וממציא ה-WWW טים ברנרס-לי קרא לו "מונח ג'רגון". "

אז מה זה בעצם ווב 2.0
מאז התגבש המונח, וכיום מקובל להשתמש בו כשהוא מקפל בתוכו את המאפיינים של השימוש ברשת בשנים האחרונות, שהבסיסי ביותר בהם הוא המוצרים שמאפשרים שיתוף של כל המשתמשים. לא עוד קריאה בלבד, אלא כולם 'יוצרי תוכן' מה שנקרא UGC (user generated content).

במצגת חמודה מסביר דייב מכקלור את העבר והעתיד של ווב2.0, ומסכם בצורה יפה ממה מורכבת "ארוחת ווב2.0"

ארוחת ווב 2.0

ארוחת ווב 2.0

אי אפשר להכחיש שהמושג הפך להיות אחד החזקים ביותר, וכל מי שרצה שהמוצר שלו יהיה "משהו" – היה חייב להכניס בו את "רוח ה-2.0". אין לך API?  אין לך ווידג'טים? תוכן גולשים? אג'קס? אז מה אתה עושה כאן בכלל?

אין ספק בעיני, שגם התגבשה שפה "עיצובית" תואמת, וההוכחה לכך היא שיש כבר מי שמנסים להזכיר שהטרנד הזה הוא טרנד תוכני/טכנולוגי, ולא צריך להיות טרנד עיצובי.  המצגת הזו – "השמד את לוק ה-ווב 2.0" שעשעה אותי ביותר, אבל אי אפשר להכחיש שהמאפיינים שהוא מציין כתכונות של "עיצוב ווב 2.0" אכן קיימות (אם צריך לסכם במשפט אחד הייתי אומרת שמדובר במעריצי אפל המושבעים שמיישמים את עקרונות העיצוב של אפל – החל מהפינות העגולות, קונטרסט של טקסט בהיר על רקע כהה, ועד לשימוש בלוק "בוהק" או בגרדיאנטים מסוימים).

אז מתי הוא בדיוק מת?
או, שאלה טובה. מחקר קצר ברשת מראה שההכרזה על מותו של המושג נעשתה בדיוק… לפני ארבע שנים! כן כן, כבר בדצמבר 2005 היו מי שהכריזו על מותו ואיחלו שינוח בשלום.  אחרים טענו שהמונח בעצם מעולם לא היה קיים. מדובר במטריה רחבה מדי, שמתארת תופעות שונות שחלקן מתחרות באחרות, חלקן מהפכניות וחלקן אורגניות, ואין שום "תנועה מאוחדת" שמטרתה לקדם את הרשת (כפי שנרמז מהשימוש במספרים והמעבר מווב 1 לווב 2).

כנראה שהשמועות על מותו ב-2005 היו מוקדמות מעט, ועל פי נתונים שפורסמו בטקרנץ' בפברואר השנה, רק עכשיו המונח *באמת מת*.  הנתונים אומרים ששיא השימוש במונח היה בסוף 2007 (למרות שבדיקה קצת יותר מעמיקה מראה שגם ב-2008 היו כמה שיאים של שימוש). יותר מזה – הארצות שהביטוי כיכב בחיפושים שלהם לאורך השנים הן ארצות המזרח (סין, סינגפור, הונג-קונג, יפן, מלזיה). מה המשמעות? לא ברור.  אבל עם נתונים לא מתווכחים (או שכן?).

הטרנד על פי גוגל

הטרנד על פי גוגל

האירוניה היא שהנתונים שמשמשים לבדיקה הזו הם נתוני גוגל טרנדס. או… האירוניה. האם אנחנו לא משתמשים למעשה בכלים שמותגו ככלי ווב2.0 (מדידות, טרנדים, שימוש של המשתמשים)… כדי להכריז על מותו?

בקיצור – לדעתי שום דבר לא "מת"
להיפך – מדובר בהתבגרות של השוק, ושינויים טבעיים.

יש קונפליקט מובנה בעולם הזה של האינטרנט והטכנולוגיות שהוא מביא איתו. מה שהכי כייף לי בעולם הזה הוא הדינמיות, העובדה שקונספטים, טכנולוגיות ומוצרים חדשים קורים כל הזמן. זה הצד החיובי של המצב. מצד שני, יש שתי התנגדויות משמעותיות לדינמיות הזו. הראשונה היא שיש מי שיאמרו שמדובר בהצפה, סימפטום של שוק צעיר ולא בוגר מספיק שמאפשר חיים גם לרעיונות שהיו צריכים למות כבר בשלב המגירה. ההתנגדות השניה היא בכך שזה למעשה שוק של טרנדים, שאנחנו האנשים שחיים את הטכנולוגיה בעצם עסוקים בתוך עצמינו בהכתרת טרנדים ובהריגתם, עוד לפני שהשוק באמת "הגיע אליהם".

אז בעיני, השינויים ביחס למושג ווב 2.0 הם חלק מהתבגרות טבעית של השוק, ושום דבר לא מת. המונח מעולם לא היה קונספט בפני עצמו, אלא מונח ג'רגוני כמו שאמר ברנרס-לי, שעזר לנו "לעשות סדר" במה שקורה בעולם הזה, המשתנה כל הזמן. האלמנטים האמיתיים של המונח הזה – החל מה-API, שיתוף המשתמשים, ועד לסטטיסטיקות השימוש, קיימים וישמשו בסיס להתפתחויות הבאות.

פייסבוק לא מת, מה שהוא הוסיף והביא לשוק ממשיך לחיות, ואפילו אם לא יצליחו לעולם להפוך אותו למוצר שמרוויח כסף, ואפילו אם בסופו של דבר הוא ימות מוות איטי, זה יקח עוד זמן, ומה שהוא תרם לפיתוח של עולם הרשת הוא רווח נקי – פייסבוק הביא המונים לעולם הזה (צעד אחד יותר ממייספייס שנשאר מעוז של קהילה מסוימת), והוסיף צעד משמעותי בבניה של הרשת והשימוש שלה. אותו הדבר תקף לגבי שרותים ומוצרים רבים אחרים.

יש כאן שוק אמיתי, יש משתמשים והתבגרות אמיתית של התחום, אבל היא הרבה הרבה הרבה יותר איטית ממה שאנשי הרשת חיים או רוצים להאמין.  נכון, זה הכייף וזה התפקיד של המאמצים המוקדמים – להיות שם לפני כולם, לנסות ולטעום ולקדם ולחדש, אבל יכול להיות שכדאי לכולנו להתמקד קצת יותר בעולם האמיתי ומי משתמש/צריך את השרותים האלה, וקצת פחות בחיים ומוות של טרנד.

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 5 ספטמבר, 2009 בקטגוריה כללי , מוצר , רשתות חברתיות • תגים: , , , , , ,  •  תגובות 2

שוטף + זכויות הספר, האפליקציה והאדם

הערות קטנות על החברות הגדולות, והנושאים שבחדשות השבוע:

אמזון, קינדל ועתיד הספרים האלקטרונים
חיבתי לאמזון ידועה, וגם האמונה שלי שהספרים האלקטרונים הם העתיד. אבל הפעם מסתמן שאמזון עושים טעות גדולה באסטרטגיה שלהם, ומנסים לכפות מדיניות "גן סגור" בקינדל, כך שרק הפורמטים שלהם יתמכו. טעות גדולה, ומאוד לא אופינית לאמזון. הפורמט הפתוח שתופס תאוצה  EPUB הוא הפורמט שבו גוגל מפרסמת את הספרים הפתוחים (מליון! בספירה האחרונה) והוא גם הפורמט שסוני הכריזה שתתמוך בו ב-reader שלה. ענייני ה-DRM עלולים להיות הדבר שיפיל את הקינדל. זכור הסיפור המאוד-לא-נעים שבו אמזון פשוט מחקה ספר שאנשים קנו מתוך הקינדל שלהם (1984 של אורוול למרבה האירוניה), כי הם גילו שהספר נמכר על ידי גוף שלא החזיק בזכויות המתאימות. מאז הם התנצלו כמובן, אבל הבעיתיות של ענין זכויות היוצרים והגישה שיש להם לתוך הקינדל של הלקוחות הובהרה, שלא נאמר נחשפה.
גן סגור הוא פשוט מנוגד למקום שאליו הרשת צריכה ללכת. אם רוצים שהספרים האלקטרונים יתפסו (ודווקא לגבי הסוגיה הזו יש הערכות חיוביות עד כדי כך שהוצאות הספרים המסורתיות כבר חוששות, ובצדק רב), חייבים לדאוג שהקניה של הספר תהיה קניה לא רק של "הזכות לקרוא על המכשיר הספציפי", אלא קניה של קובץ שכולל תוכן, וברגע שהוא שלי אני יכולה לקרוא אותו איך שאני רוצה ומתי שאני רוצה. הדיון הזה חושף את הבעיתיות של הפורמטים האלקטרונים, שכבר ברורה בהקשר של המוסיקה, אבל גם שם, עדין לא נמצא לה פתרון טוב באמת.

ובמעבר לא מפתיע לתפוח והאפ-סטור
אני לא רוצה להאמין שאמזון רוצים להיות אפל… נכון, האפ-סטור מצליח מאד, אבל הבעיתיות של המודל כבר הרבה יותר ברורה גם למעריצים השרופים של התפוח. אם יש משהו שאני נהנית ממנו בהקשר של אפל והאפ-סטור הוא הפארודיות על הפרסומות שלהם שגאות בעובדה שיש אפליקציה לכל דבר…  אז נתנחם באתנחתא קומית – דוגמאות לפניכם.

האפליקציות שבאמת צריך – אפליקציה למצוא טלפון ציבורי (כי האיפון לא ממש מצליח להוציא שיחות), אפליקציה שעוזרת למצוא את האפליקציה שאתה מחפש (ותנחשו מה הוא מחפש? את החתולים כמובן), ועוד אפליקציה אחת אולטימטיבית…

האפליקציות שבאמת לא צריך…

ולסיום עוד נקודה לא באמת חשובה… מיקרוסופט ואתר השיווק הפולני
השבוע עשתה קצת רעש העובדה שמישהו שם לב לכך שמיקרוסופט "התאימו" את הויז'ואל באתר השיוק שלהם בפולנית, ושינו תמונה שהופיעה באתר שלהם באנגלית כך שבמקום האיש השחור, מישהו באבחת פוטושופ החליף את השחור בגבר לבן. התגובות היו צפויות, טקראנץ' אפילו ערכו תחרות החלפות - מצא את הדמות המתאימה ביותר להחליף את האיש השחור. אני לא יכולה להתאפק מלספר לכם, שפעם עבדתי עם לקוח בגרמניה (חברה גדולה, ציבורית), וגם הלקוח ההוא ביקש שנחליף את תמונת הגבר השחור באפליקציה שלנו בתמונה אחרת. יתרה מזו – הלקוח התכבד ושלח לנו את התמונה שהם רוצים. איש לבן, ובלונדיני, פרסומת לגזע הארי. המתכנת שהחליף את התמונות באפליקציה נתן לתמונה שם – nazi.gif.

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 1 ספטמבר, 2009 בקטגוריה כללי , מוצר , שיווק • תגים: , , , , ,  • אין תגובות

נטפליקס לעובדים – קחו כמה חופש שאתם צריכים*

נטפליקס היא חברה מאוד מצליחה. המוצר שלהם פשוט – ספרית סרטים שהגישה והניהול שלה מקוונים, ואת הסרט עצמו מקבלים ומחזירים בדואר, או שרואים ישירות בסטרימינג.

Netflix

Netflix

ההצלחה של נטפליקס מדוברת ומוסברת הרבה (למשל כאן). לדעתי יש כאן שילוב של שתי סיבות עקריות –  הראשונה, השרות שלהם הוא שימושי ונוח והתמחור נכון. עסק אמיתי. הסיבה השניה להצלחה – הם לא מפסיקים לחדש ולהתחדש. יש להם מנוע המלצות חזק באתר (כדי לקדם אותו הם הכריזו על תחרות מפתחים שהפרס שלה היה 10 מליון דולר!).

לפני כמה שבועות דלפה לרשת מצגת פנימית של החברה, שעוסקת ב"תרבות" של החברה.

הרבה חברות משתמשות במילים האלה – תרבות, ערכים, חזון, אבל לא באמת מיישמות אותן.  מקדישים זמן לנסח את החזון של החברה, אבל העובדים חושבים לעצמם – על מי אנחנו עובדים. התרבות היא הרי – תעבדו הכי קשה שאתם יכולים, והערך היחיד הוא לעשות הרבה כסף (בדרך כלל עבור הבעלים, ולא העובדים).

אז מה כל כך מיוחד בנטפליקס?  ובכן, המצגת היא ארוכה (128 דפים), אבל מומלצת ביותר. והנה כמה מתאבנים למעוניינים:

המוטו שלהם הוא לא שהחברה היא "סוג של משפחה" (כמו שאוהבים להגיד בהרבה אירגונים). ממש לא. הם מעדיפים לחשוב על ניהול החברה כמו על ניהול של קבוצת ספורט מקצוענית.

הם רוצים אנשים טובים, שיעשו את העבודה. ה"מאמץ" – לא נחשב. לא בודקים כמה לילות נשארת, וכמה סופישבוע עבדת, אלא האם המשימה בוצעה. מצד שני – ה"גאונים" הבלתי נסבלים, גם הם לא ישארו שם. הם טוענים שהמחיר של טיפוס בלתי נסבל, אפילו אם הוא מספק עבודה גאונית, לא שווה. המחיר בעבודת הצוות, בתחושה של שאר העובדים.

מבחן ה"שמירה" – מי מהעובדים שלי, אם יבואו אלי להגיד שהם עוזבים לטובת משרה דומה אצל מתחרה, אני אלחם כדי שישארו?  הם מעודדים את העובדים לשאול את השאלה הזו את המנהלים שלהם!

לא נאמנות לצורך נאמנות, אבל כן נאמנות לעובד שהיה מעולה ועובר תקופה קשה. באותה מידה – אם החברה עוברת תקופה קשה היא מצפה לנאמנות מסוימת מהעובדים.  אבל לא לאורך זמן, ולא לרמה שתפגע בחברה או בעובדים.

איך בונים חברה יצירתית באמת
בפסיכולוגיה ארגונית לומדים שככל שחברה גדלה ומצליחה, כך יש צורך ביותר חוקים ובירוקרטיה, והיישור של הצרכים של העובדים עם הצרכים של החברה קשה יותר. כאן אני חושבת שנטפליקס עושים את הצעד הכי חשוב בדרך לחברה יצירתית אמיתית.

יש כאן נקודה מהותית, שלהרבה ארגונים מאוד קשה לקבל. כל כך הרבה פעמים שמעתי ש"לתקן יותר קשה מאשר לחשוב ולעשות כמו שצריך מראש". נטפליקס לא מאמינים בבירוקרטיה, בתהליכים ארוכים של אישורים והסכמות. הם מקפידים אך ורק על שני חוקים – למנוע טעויות בלתי הפיכות, ולשמור על ערכים בסיסים של מוסר ושמירת חוק (המנעות מחוסר יושר, הטרדה וכו').

נטפליקס טוענים – אנחנו לא פועלים בסביבה שהיא קריטית/בטחונית/רפואית. הם אומרים – אנחנו פועלים בסביבה יצירתית. יותר חשוב לנסות, לעשות, מאשר להמנע מטעויות. החוכמה היא לעשות הרבה, להחליט ולפעול, לבדוק כל הזמן את התוצאות ולשנות בהתאם. תהליכים ארוכים ומסורבלים – יקרים מדי ולא אפקטיביים.

הם גם לא מאמינים בבונוסים, בתכנית אופציות מסובכת שקושרת את העובדים לחברה, בביטוחים נוצצים, או בשאר דרכים לקשור את העובד. הם מאמינים במשכורות גבוהות, ושהעובד יחליט מה לעשות עם הכסף. הם רוצים להעסיק את האנשים הכי טובים, ומוכנים לשלם עבור זה, כדי שתשאר בחברה, ותהיה מרוצה. כדי שעוד קצת כסף מהמתחרים, לא באמת יפתה אותך.

בקיצור הם פשוט תמיד משלמים הרבה כסף? ממש לא.

עוד אחת מההבנות המהותיות שלהם היא שהחברה רוצה להעסיק ולמשוך את הטובים ביותר, אבל מודעת לחלוטין לכך שיתכן שהם לא ישארו "לתמיד". המדיניות שלהם נשמעת טוב, אבל יש בה גם סיכונים רבים לעובד. למרות שהמדינות היא שמשכורת גדולה היא התגמול הכי טוב, ושהמשכורת תהיה תמיד גבוהה יחסית לשוק, יש כאן כמובן סיכון, כי אם ערך העבודה שלך ירד בשוק, יתכן שגם המשכורת תרד (אבל תמיד תהיה גבוהה יחסית לשוק).

הם גם מודעים לכך שלא תמיד יוכלו להציע את הקידום שהעובד רוצה. הם אומרים שלעולם לא יצרו קידום רק לצורך קידום (לא יהפכו אותך ל"דירקטור" אם לא באמת צריך דירקטור בתחום הזה). אם תעזוב כי החברה לא מציעה לך מסלול קידום, הם טוענים שיבינו.

לסיכום, נטפליקס לוקחים את רעיון התרבות והערכים לקיצוניות שכמוה לא ראיתי. הם באמת מנסחים את התרבות של חברה שפועלת לפי מודל של חדשנות, שינוי, הישגיות לאורך זמן, והחלק המדהים הוא שאת כל זה הם עושים בזמן שהם חברה ציבורית. שווה קריאה, כבר אמרתי.

Culture

View more presentations from reed2001.

* מדיניות החופשות היא פשוטה  - אין מדיניות. לא עוקבים. לא בודקים. המנגנון של המדידה והבקרה הוא יקר מדי, ומסורבל מדי, ומיותר. הרי לא מודדים כמה אנשים כן עובדים, אין מדיניות שעות עבודה, אז למה שתהיה מדיניות חופשות? לא צריך. וסליחה שהתחלתי עם כותרת קצת צהובה בענין החופש. זה באמת רק חלק קטן מהחזון.

_____________

עוד בעניינים דומים:

טיפוסים במשרד – מנהלים טובים באמת

טיפוסים במשרד: המנהל שלא מנהל

טיפוסים במשרד: האנשים שגאים במה שהם לא יודעים

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

נכתב על ידי הדס שיינפלד ב 16 אוגוסט, 2009 בקטגוריה כללי , תרבות ארגונית • תגים: , , , ,  •  תגובות 3