הנושא של פרטיות ברשת הוא עולם ומלואו.

אני לא מתכוונת כאן למידע שאוספות ענקיות הרשת על המשתמשים בתשתית או בשרותים שלהן, מידע שנאסף מתוך הפעילות שלנו. גוגל למשל הרי יודעת (או יכולה לדעת) לא רק כל מה שאני כותבת או נכתב אלי דרך הג’ימייל, אלא גם איפה בדיוק אני גולשת, מי החברים שלי, ועוד הרבה פרטים. הרבה כבר נאמר ונכתב על הסכנה בכך שמספר קטן של חברות ענק מחזיקות את כל המידע הזה, אבל לפי מה שאני קראתי מחקרים וסקרים מראים שהמשתמש הממוצע מוכן “לשלם את המחיר” של חשיפת המידע הזה, תמורת השרותים שהוא מקבל. כלומר, אנשים לא מוכנים להפסיק להשתמש בגוגל רק מפני שהחברה יכולה לאסוף את המידע הזה. אבל שוב, זה לא הנושא הפעם.

הדיון שרציתי להעלות הפעם, הוא בנושא החשיפה האישית. עד כמה אנשים מוכנים לספר על עצמם? עד כמה אנשים נחשפים? והנקודה הבעייתית באמת שקשורה למוצר שבו משתמשים – עד כמה אנשים מודעים לחשיפה של עצמם?

סוגית הפרטיות והחשיפה היא מורכבת, והרבה פעמים אנשים לא מודעים למשמעויות.
המשמעויות החיוביות של החשיפה הן רבות, והרבה יותר קלות להבנה ולשימוש. החל מחידוש הקשרים עם חברים מהעבר, עד סיוע בחיפוש ומציאת עבודה וכד’. המשמעויות השליליות יכולות להגיע עד גניבת זהות (קצת יותר קשה בארץ, הרבה יותר קל באנגליה למשל), או סתם הפצת וירוס מרושע לכל מי שברשימת התפוצה שלך.

המידע שמסתובב עלינו ברשת הוא הרבה יותר רחב ממה שרב האנשים מתארים לעצמם. הוא גם כמובן נשאר שם, במרחב הוירטואלי, הרבה אחרי שאנחנו כבר שכחנו שהוא שם (אם בכלל ידענו).
למשל, האם ידעתם שכאשר אתם מעלים תמונות לפייסבוק, וחושבים שרק החברים שלכם יכולים לראות אותן, אתם טועים? אם חבר מגיב על תמונה שלכם, אז גם כל החברים שלו יכולים לראות את התמונה שלכם.

המידע הבסיסי ביותר הוא כמובן המידע שאנחנו מפרסמים על עצמינו. כשהתראיינתי למקום עבודה מסוים, מחקר קצר באינטרנט העלה את פרטי המידע הבאים על המראינת שלי: מקום הלידה שלה, התחביבים שלה, בן הזוג שלה (לא נאמר באופן מפורש, אבל הצלבה מהירה בין שאר פרטי קורות החיים הצריכה לא הרבה יותר מקומון סנס), קורות החיים המקצועיים כמובן, גלריה שלמה של בני משפחה וחברים, מכרים משותפים, טיולים, מחשבות שהיא כתבה בבלוג, ועוד ועוד. השקעתי בחיפוש בערך רבע שעה.
בראיון עבודה אחר, העיר לי המראין שאני חושפת הרבה מידע על עצמי ברשת, והוא מקפיד שלא לעשות זאת. התאפקתי לא לספר לו שאתמול בערב אחרי חיפוש קצרצר ראיתי את התמונות המשפחתיות שלו מהחופש האחרון, ואני גם יודעת שיש להם אורחים לארוחת שישי השבוע, ומה אישתו בישלה לארוחת יום שישי האחרון.
הידעתם שכמעט כל עצומה שחתמתם עליה ברשת עדין נמצאת שם, עם השם שלכם, וחיפוש מהיר יגלה אותה בקלות?

שכבה נוספת של מידע היא המידע שאפשר להסיק או להניח, כתוצאה מקישורים בין מידע שאנחנו מפרסמים על עצמינו, וים המידע שמסביב. גם אם לא הצהרתי שלמדתי באוניברסיטה מסוימת – אם יש לי כמות גדולה של חברים שספרו בפייסבוק שהם בוגרי אותו חוג באותה שנה – אפשר להניח שיש לי קשר מסוים אליהם. בהרבה רשתות חברתיות אנשים צריכים להצהיר מה “מהות הקשר” בינהם, וגם אם לא אני הכנסתי את הפרטים – הם עשוים לחשוף עלי הרבה יותר ממה שהתכוונתי. כבר קרא לי יותר מפעם אחת שלמדתי על הריון של חברה תוך תגובות של חברים אחרים ברשת.

השכבה השלישית של מידע, היא מאגרי מידע ופיסות מידע שמישהו אחר פרסם, לעיתים בלי ידעתי.
אני התפלאתי למשל למצוא שאם מחפשים את השם שלי בעברית, מגיעים גם לרשם הפסיכולוגים. אני לא זוכרת שמישהו אי פעם שאל אותי האם אני מסכימה שיחשפו את הרישום שלי כפסיכולוגית בישראל ברשת. אני מניחה שרשם הפסיכולוגים חושב שהוא עושה את עבודותו נאמנה, מאפשר לציבור לבדוק האם מישהו הוא אכן פסיכולוג, אולי אפילו מקדם את הנוכחות העסקית/מקצועית של הרשומים, אבל מה אם אני לא באמת עוסקת במקצוע, או לא מעונינת לחשוף את העובדה שאני פסיכולוגית מדופלמת? לא היו אמורים לשאול אותי או לקבל את ההסכמה שלי לחשוף את המידע הזה? הדבר תקף לגבי הרבה בוגרי קורסים ותארים, בעלי מקצוע וכד’.

כלומר, אם מישהו מחפש מידע עלי ברשת, הוא עלול (אם הוא עושה מחקר שטחי ולא מאוד מוצלח, ובכל זאת), להגיע מהר מאוד למסקנה שאני פסיכולוגית (רשומה בפנקס הפסיכולוגים) חובבת טבע (חתמתי על כמה וכמה עצומות של החברה להגנת הטבע), חובבת נלהבת של רכיבה על אופנים בתנאי שטח (מגיבה על תמונות של חברים באתרים הרלוונטים). כמובן שזו תמונה רחוקה ממי שאני באמת, אבל הכל מבוסס על מידע קיים וזמין ברשת.

המשמעות של כל הנושאים האלה לאדם הפרטי היא ברורה.  לאט לאט אנשים מבינים את הבעיתיות האינהרנטית בחשיפה שכזו. אנחנו שומעים כל הזמן סיפורים על תלמידים שסולקו מבית הספר כי המנהל גילה תמונות שלהם “חוגגים” במסיבה. בהתחלה כולם אספו חברים בפייסבוק, עכשיו פתאום אנשים חושבים שאולי הם לא רוצים שהמורה מכיתה א’ תדע שהם בילו את כל הסופשבוע עם הרעלת קיבה. 

השאלה שמעניינת אותי היא מה המשמעויות של פרטיות עבור מוצרים ברשת. אילו פתרונות מציעים שרותים שונים?  מה עובד ומה לא? על כל אלה, בחלק הבא – הפתרון.