אני חושבת שצריך להגיד משהו על פרויקט “רשימות”, שבימים אלה משתנה והולך אל מול עיני הקוראים. הפרויקט הזה התחיל לפני כמה וכמה שנים (2003, ממה שהבנתי), והיה בית לקבוצת בלוגים הולכת וגדלה שנכתבו בשפה העברית, השתמשו בפלטפורמה אחת לפרסום התוכן, ואוחדו בדף בית אחד שכלל רשימה של כל הפוסטים האחרונים, בלי אבחנה מיוחדת בינהם. זה בעצם, על פניו, כל מה שהיה משותף לכל הבלוגים האלה. הכתיבה למיטב ידיעתי היתה חופשית לחלוטין, ללא עריכה או התערבות, והקשר בין הבלוגרים השונים (ברמה האישית, הנושאית, הפוליטית, או כל רמה אחרת) היה מיוזמה שלהם בלבד.

הפרויקט הזה היה יחודי בנוף הישראלי לאורך הרבה זמן, להבנתי בעיקר בגלל שהוא הסתמך על בחירה של הבלוגרים שהצטרפו אליו. לא כל מי שרצה יכול היה, אלא רק מי שאושר על ידי המארגנים ובעלי הפלטפורמה.  הפרויקט ספג כמובן הרבה ביקורת בשל המדיניות הזו, אבל אי אפשר להכחיש שכמה מהכותבים שמכתיבתם נהנתי ביותר בשנים האחרונות גרו באכסניה הזו, כך שלעניות דעתי – לעורכים והמארגנים היה טעם טוב.

אז מה בעצם רציתי להגיד?

ראשית, שעל שמם של מיסדי הפרויקט הזה יהיה פרק יפה בתולדות האינטרנט העברי, והם ראויים לכל שבח לדעתי – ירדן לוינסקי, אורי ברוכין, ואילן גליני. אני לא מכירה איש מהם, אבל חיי האינטרנט שלי ושל הרבה אחרים הועשרו בזכותם, ועל כך מגיעה להם תודה.

שנית, שזה מאוד חבל בעיני, שהפרויקט לא הצליח להחזיק מעמד מבחינת תשתית, במתכונת הנוכחית. למי שלא יודע – המארגנים לא הצליחו למצוא גוף שיתן גב לפרויקט הזה מבחינה כלכלית, ויממן את האחזקה של הבלוגים ברמה הטכנית בלבד. אני מבינה שהדרישה היתה שמשהו יממן את הפלטפורמה, מבלי להתערב בתכנים, לפרסם בה בצורה זו או אחרת, או לדרוש תמורה מהבלוגרים או מהקוראים. זה עצוב מאוד בעיני שאין שום גוף בארץ שחושב שיש לפרויקט כזה ערך, מעבר לערך כלכלי גרידא.

שמעתי גם ביקורת – ביקורות יש הרבה. למשל על כך שלא באמת נוצרה “קהילה” בין הכותבים לבין עצמם, ובין הכותבים לקוראים, ויתכן שזו אחת הסיבות שהפלטפורמה לא הצליחה לשרוד. קשה לי להאמין שזו הסיבה. אני חושבת שהעובדה שלא היתה קהילה אחת כוללת של כל כותבי רשימות היא דווקא לזכות הפלפטפורמה-  היה שם ריבוי דעות, וקשה להאמין שכמות כזו של כותבים, אנשים דעתנים ושונים כל כך זה מזה, היו יוצרים קהילה שהיתה יכולה להרים פרויקט שכזה. בין הכותבים לבין הקוראים לדעתי דווקא נוצרו קהילות קטנות ונעימות, וגם קשרים מעניינים בין כותבים מסוימים לבין עצמם, שהעשירו אותי כקוראת.

להעביר ביקורת – על המדיניות בקבלת הבלוגים, על ניהול הפלטפורמה, על ניהול קהילת הכותבים – כל זה קל מאוד לעשות. אבל להרים פרויקט כזה, לתחזק אותו בשוטף יום אחרי יום במשך שנים, זו עבודה רצינית ביותר.

לסיום, אצטרף לפניה של מרגוליס אל הכותבים השונים של רשימות – עכשיו שרובכם עברתם לוורדפרס – שחררו את הפיד לחופשי. הפיד של רשימות היה באמת החלק הכי מעצבן בכל הפרויקט (פיד שכלל את כותרת הפוסט ושם המחבר שלו בלבד). נכון, אולי הסטטיסטיקות יהיו קצת פחות יפות, אבל אנחנו הקוראים הקבועים נודה לכם מאוד.

אחרון אחרון חביב – ב”רשימות” היו הרבה כותבים שנהניתי מאוד לקרוא. אני מניחה שאמשיך לעקוב אחרי רובם. פוסט אחד, שקראתי ממש לאחרונה, העביר בי כזו צמרמורת, שאני חושבת שזו הזדמנות טובה להפנות אתכם אליו, ולספר בכלל על דרור פויר, שמי שלא עוקב אחרי מה שהוא כותב – מפסיד. קריאת חובה: הרגעים האחרונים שלי – דרור פויר.