דובר כבר הרבה על הרדידות שעולם הסטאטוסים יוצר בשיחה, שאי אפשר באמת לדבר שם, לנהל דיאלוג. להחליף רעיונות. אבל בעיני זו לא הבעיה האמיתית. הבעיה היא הרדידות של המחשבות. אין מקום למחשבה קצת יותר ארוכה. להתלבטות. לשיתוף. מה שיש לך להגיד תגיד לי עכשיו, מהר, 140 תוים, לייק, וגמרנו.

הרבה בלוגרים מספרים על כך שהעובדה שהם חולקים מחשבות מהירות, אבחנות, לינקים ומידע בטוויטר, גורם להם להזניח קצת את הבלוג. מצד אחד זה טבעי – במדיה הקצרה יש סיפוק מיידי. לא באמת צריך לנסח, לחשוב עוד קצת, אולי להתאים אימג’ לטקסט. יאללה, כתוב, שגר ושלח. קבל בזריזות שתיים שלוש תגובות מהחשודים הרגילים, ובדרך כלל הענין נשכח. מצד שני, הרבה בלוגרים גם מדווחים שזה קצת חבל להם.

זה חבל, כי הרבה פעמים יש מקום למחשבה שניה, לפני שחולקים את המחשבה הראשונה עם העולם. המחשבה השניה הזו חשובה גם לדובר עצמו, וגם למי שמסביב. ראשית – כי קצת איפוק לא מזיק לדעתי בשום מצב (ומי שמכיר אותי יודע שאיפוק זה משהו שמאוד קשה לי). שנית, כי אם נעצור שניה לפני שנפיץ כל בדל מחשבה, אולי נעשה לעצמנו סוג של רגולציה עצמית, ונפחית מהותית את כמות השטויות, הג’אנק וה-fluff.
אז תגידו – אז מה, אני תמיד יכול לחזור לטוויטר, ולתקן, ולהוסיף, אם באמת תהיה לי הרגשה שצריך להבהיר, או שתגיע המחשבה השניה. זה נכון, ולא נכון. זה נכון, כי אפשר. אבל – הרבה פעמים הפורום שקרא את המחשבה הראשונה, הוא לא הפורום שיקרא את המחשבה השניה. הדיון לא בהכרח יתקים, הדעה לא בהכרח תעבור כמו שהייתם רוצים.

זה מביא אותנו לסיבה השניה שחבל לוותר על פוסט בבלוג לטובת טוויט או סטטוס מהיר – הכרוניקה, ההיסטוריה, התיעוד. מישהו יודע כמה זמן פייסבוק שומרים סטטוסים? מישהו בדק? האם הם התחייבו לשמור לזמן מסוים? וטוויטר – שם אמנם כל הסטטוסים פתוחים לעולם, וזה רק ענין של זמן עד שמישהו יציע שרות גיבוי ותיעוד של הסטטוסים/שיחות, ובכל זאת. הבלוג הוא סוג של יומן – יומן מצברוח, יומן שמתעד את הנושאים שהעסיקו אותנו, את זוית הראיה שלנו בשלב מסוים, וגם כמובן את הדיון שנוצר מסביב. בעולם הסטטוסים, אין באמת תיעוד. הסטטוס הופרח לאויר, והתנדף. וזה קצת חבל.

אני לא באמת יודעת אם יש קשר ישיר, אבל משהו הדהד לי באותו נושא, כשקראתי ראיון עם ראודור בנזימן, מנהל חברת החדשות של ערוץ 10. הוא דיבר על החדשנות במהדורה שלהם. על ה”קצביות”. זה מה שהקהל רוצה. צריך לדבר לאנשים בקצב שהם חיים בו – אין להם זמן, הם רוצים הכל עכשיו ומהר.
“חלק מאיך שמגישים חדשות, זה השפה. האם הולכים על פרשן או כתב היושב באולפן למשך שלוש דקות טרחניות, או על משהו הרבה יותר קצבי? אנחנו רוצים לתת דברים לא בשתיים-שלוש דקות, אלא ב-45 שניות מהירות. את קוראת לזה אריזה, אני קורא לזה שפה”.
מצד שני, המהדורות רק מתארכות, כלומר אנשים כן רוצים לראות חדשות. אז נותנים להם “מגזין”. כתבות “רכות”. כי לזה יש זמן.
במקום להבין טיפונת יותר לעומק את החדשות עצמן (מה הסיפור עם הגיור הצבאי? מי נגד מי, ולמה?) מקצרים לשלושים שניות. יאללה יאללה. נדבר בקלישאות, בטון ביקורתי, מזלזל, (שלא לומר מתנשא) לגבי הכנסת, חברי הכנסת והחיים שלנו במדינה הזו, ומהר נעבור הלאה. לפרסומת הבאה, לתחזית מזג האויר (לזה יש חמש דקות בכייף), ולרכילות. כתבה ארוכה על הפרסומות לחברות הביטוח שעושים כוכבי הרוק הישראלי של שנות ה-70. זה שווה דיון מעמיק.

בקיצור, יצא פוסט קצת מבולבל, אבל מה שרציתי להגיד הוא שיש זמן. אסור לבלבל את העולם המהיר, הרב ערוצי, המיידי, בשטחיות.

נכון, העולם הזה הוא אינטנסיבי, ויש מקום להרבה קטעי מחשבות, וקטעי שיחות, וסטטוסים ועדכונים ולייב, וכו’. אבל כל אלה הם לא תחליף למחשבה. לדיון. המחשבה השניה, היא המענינת בעיני, והיא חשובה. יש מקום לסטטוסים, יש מקום לפייסבוק, לטוויטר, ולשאר החברים. אבל יש מקום גם לבלוג, ולדיון, ולמחשבה. וזה לא עומד להשתנות בעיני. גם לא ב-2011.