יש לי כמה וכמה פוסטים שמסתובבים לי בראש, ובכל זאת לא מצליחים למצוא את דרכם אל האצבעות, ואז נוספת תחושת הזנחה קלה לגבי הבלוג שרק הופכת את הכתיבה לקצת פחות נעימה, וכך יוצא שעוברים להם שבועיים או יותר בין פוסטים, והפוסט הראשון שנכתב הוא זה שהכי זורם – המחשבות על תחזוקת בלוג.
הידעתם שבלוג ממוצע מחזיק שלושה חודשים? אני כבר לא זוכרת איפה קראתי את הסטטיסטיקה הזו, אבל היא ללא ספק נשארה לי בראש. כשחיפשתי קצת סטטיסטיקות לפוסט הזה גיליתי גם את הסטטיסטיקה שטוענת ששמונים אחוזים מהבלוגים ננטשים בחודש הראשון להקמתם.
זה לא שיש לי מחשבות כפירה, בכלל לא. להיפך, המחשבות שלי הן רק בהקשר של להרחיב את היריעה, ולכתוב על יותר נושאים ודברים שמעניינים אותי. כך בכלל התחלתי את הבלוג הזה, היה לי בלוג די אקטיבי בקפה דה מרקר, שם חלקתי חויות מהחיים בלונדון. את הבלוג הזה התחלתי כדי להפריד בין החויות מהחיים בלונדון, למחשבות מקצועיות, וכהכנה לחזרה ארצה. עם החזרה הבלוג הזה אכן תפס קצת תאוצה, ו”מחשבות מלונדון” דעך. מסתבר שלתחזק שני בלוגים זה קצת יותר מדי בשבילי.
אבל המחשבות על מי הם הקוראים ומה מעניין אותם עדין עולות בי מדי פעם. המטרה של הבלוג היתה כמקום למחשבות בענייני העבודה שלי, שהתמזל מזלי והיא גם מעניינת אותי מעבר לשעות העבודה המוצהרות, אבל מדי פעם כמו שאתם יודעים יש כאן נדידות לדברים לא קשורים לחלוטין, וגם אז נראה שאתם הקוראים עדין מתעניינים ונהנים (אם מדד התגובות והלייקים הוא מדד מיצג למשהו, וגם זה לא בטוח).
יש גם אלמנטים מובנים של צנזורה עצמית. הרבה פעמים זה לא מתאים לכתוב על דברים שמעסיקים אותי או מטרידים אותי בצורה ישירה בעבודה שלי, וכמובן שגם החיים האישיים נשארים די מחוץ לטווח הכתיבה. אבל אני באמת חושבת שהאישיות של הכותב עוברת, ולא ממש משנה על מה הוא כותב.
אני קוראת המון בלוגים. קורא ה-RSS שלי מפוצץ, ובכל רגע נתון יש יותר מאלף פוסטים שמחכים לי. זה מקור תמידי של עניין, ושל תחושת החמצה קטנטנה. אני קוראת בלוגים קטנים ואישיים, ונפעמת ממידת החשיפה של אנשים, ומהקהילות שנוצרות. אני קוראת בלוגים מקצועיים שהם אישיים, ומעריצה את הבלוגרים שמצליחים עם משמעת ברזל לכתוב פוסט כל יום. אני קוראת כמובן גם בלוגים מקצועיים, שחלקם הפכו למפלצות פוסטים שלוקח לי יותר זמן למיין מאשר לקרוא באמת תוכן מעניין (מי אמר טקראנץ’).
בקיצור, אם אתם חושבים על להתחיל בלוג – אני בעד. זו דרך נהדרת למי שאוהב לכתוב ולסדר את המחשבות שלו על נייר. זו דרך נהדרת להתעמק בדברים. זו דרך לא רעה בכלל להכיר אנשים חדשים ולקבל פידבקים מעניינים.
מדי פעם אני רואה כל מיני ציוני דרך בבלוג וחושבת לציין אותם, וזה בדרך כלל לא יוצא. אז אולי פשוט כדאי לחגוג ברגע שמתאים, ולא בגלל ציון דרך ספציפי. ברגעים אלה אנחנו חוגגים יומולדת שנה וחמישה חודשים לבלוג, ו-145 פוסטים. אם את נהנים לקרוא את הבלוג הזה שלי מדי פעם אז תדעו שאני מאוד שמחה עם כל מבקר וכל תגובה, ונתראה בציון הדרך הבא.