מה הדבר שהכי הכי חשוב לכם בעבודה?
המשכורת, כמובן. הרי רובנו אומרים לעצמנו שאם לא היינו צריכים את המשכורת לא היינו עובדים, בוודאי לא בעבודה הנוכחית, נכון?
טוב, אז המשכורת היא הקריטריון הראשון. ומה השני? שיהיה מעניין? לעבוד עם אנשים טובים? נעימים? חכמים? האפשרויות ללמוד ולהתפתח? השורה בקורות החיים? שעות העבודה? התנאים? יש הרבה קריטריונים כשבוחרים עבודה חדשה, וכל זה תקף כמובן אם יש לך אפשרויות בחירה.
אני מוצאת שכמו בכל תהליך של בחירה בחיים – לאט לאט מתבהרים הקריטריונים, ומבינים מה באמת חשוב, ומה נחמד, אבל לא הכרחי. בחיי העבודה והמשרד, תמיד היתה לי הרגשה שיש דבר אחד שהוא קריטי – הבוס. המנהל או המנהלת הישירה, להם אני מדווחת. לאחרונה אני מבינה שזה ה-קריטריון.
שתי דוגמאות מהירות, שתיהן מהחיים האמיתיים, מה שנקרא – השמות שמורים במערכת.
בחור אחד, מאוד מוכשר, עבד בחברת סטארט אפ אחת, מאז ימי הלימודים באוניברסיטה. החברה לא עשתה שום דבר יותר מדי מעניין, אבל כשהוא היה סטודנט הם הציעו לו תנאים טובים, אז הוא הסכים.
במשך הזמן, החברה שינתה פוקוסים, ועשתה כל מיני דברים שונים. אף אחד מהם לא היה באמת מעניין. יותר מזה, הבחור שלנו הוא בחור די חברותי, אבל בחברה הזו הוא לא ממש מצא את עצמו. האנשים לא היו ממש לטעמו, והוא מצא את עצמו די לבד.
מבחינה מקצועית הוא התעסק בנושאים שעניינו אותו, אבל לא היה שם אף אחד באמת מבריק להתייעץ איתו או לדסקס איתו עניינים, הוא פחות או יותר היה לבד גם מבחינת הרמה המקצועית. זה נחמד להיות “זה שיודע”, אבל לפעמים חסר מישהו ללמוד ממנו.
אבל הבוס היה חכם. זיהה שמדובר בבחור מאוד מוכשר, ודאג לכך שהוא יהיה מרוצה. דאג שהתפקיד שלו ינוקה מהחלקים הלא מעניינים. דאג לתת לו את כל הדברים שהיו חשובים לו – עצמאות, יכולת לעבוד על פרויקטים לבד, יכולת לקדם דברים חדשניים.
ומה יצא? יצא שאפילו שהחברה לא משהו, ואפילו שהאנשים לא ממש לטעמו, הבחור החזיק בחברה הזו 6 שנים. 6!!! אתם מכירים דברים כאלה?
דוגמא שניה. בחור אחד, מאוד מוכשר, עבד בסטארט אפ חלומי, שהקים יזם עם רקורד מאוד מרשים. הטכנולוגיה היתה הדברים הכי חדשנים שיש כרגע. האנשים נבחרו אחד אחד והיו נבחרת החלומות. פשוט חברה מהסרטים.
אבל הבוס, הבוס. הוא היה בלתי נסבל. איש לא נעים ברמה האישית, שלא רואה אף אחד ממטר, שעוסק בלסכסך בין העובדים, ולהוציא להם את המיץ.
ומה יצא? יצא שאחרי פחות משנה, ולמרות כל הפיתוים וההבטחה הגדולה, הבחור המוכשר שלנו כבר חושב על איך לברוח.
בקיצור – הבוס הבוס הבוס. בוס טוב יכול להיות הגנה בפני ארגון לא מוצלח, ובאותה מידה בוס לא טוב גם בארגון הטוב ביותר יכול למרר את החיים ולהוציא את כל החשק מהעבודה.
הבעיה בכך שהבוס הוא קריטריון המפתח היא שקשה מאוד להעריך איך יהיה הבוס לפני שמתחילים לעבוד. מצד שני, אם מכירים בכך שבאמת מדובר בקריטריון מפתח, לפחות יודעים מה לבדוק, מה לנסות לשאול בתהליך חיפוש העבודה.
כשאני מראינת, וגם כשאני מנהלת, אני מקוה שאני מספיק טובה בכדי שאנשים ירצו וישמחו לעבוד בצוות שלי.
ומה אתכם? מסכימים? לא מסכימים? מצליחים לשים פס על הבוס ולהנות גם כשהוא לא משהו?