בזמן האחרון נתקלתי פעמיים במסגרת הבלוג הזה, בבעיתיות במודל הפרטיות או הגן הסגור של פייסבוק.
רקע במשפט – פייסבוק היא דוגמא קלאסית למודל של “גן סגור”, מבחינה זו שאדם חייב להיות משתמש רשום במערכת על מנת להיות חשוף ולצרוך תכנים שלה. לאחרונה הם עשו שינוי מהותי, וחשפו חלק מהתכנים כך שיהיו זמינים גם למי שאינו משתמש רשום, אבל השינוי הזה נעשה בגלל סיבה אחת משמעותית בלבד – על מנת שמנועי חיפוש ובראשם גוגל יוכלו לחפש בדפים של פייסבוק ויציגו תוצאות חיפוש שיובילו לפייסבוק.

הדיון בנושא הפרטיות מתמשך, ולא נראה שימצא בקרוב פתרון כלשהוא. למי שלא יודע, גוגל בדיוק שינו את מדיניות הפרטיות שלהם. אני מתארת לעצמי שכולכם או כמעט כולכם נתקלתם בהודעה מגוגל על השינוי שנעשה – אם במנוע החפוש, או במייל שהגיע ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם. אני מניחה גם שרובכם המכריע לא טרח לקרוא ולהבין את מהות השינוי. זה לא מפתיע, מפני שכבר מזמן הוכח שאנשים באופן כללי מוכנים לותר על הפרטיות האפשרית בהקשר של השימוש שלהם ברשת, על מנת לקבל שרות יותר טוב. גם לדיון הזה לא נכנס כרגע.

במדיניות הפרטיות של פייסבוק יש הרבה חורים ובעיות, וכמובן שלמרות שהם מנסים בכל פעם לטעון שהמדיניות נועדה להגן על המשתמשים, בסופו של דבר יש מוטיבציות עסקיות מאוד חזקות שמשפיעות על החוקים והכללים. והנה שתי הדוגמאות שמציקות לי לאחרונה.

דוגמא ראשונה-  כפתור ה”ליייק” המפורסם. הכפתור הזה הוא הרי חלק מהגאונות של פייסבוק (בדיוק קראתי לאחרונה שבמקור הכפתור היה אמור להיות -Awesome! ולא לייק. כמה אמריקאי, כמה חכם שהם שינו). העובדה שהיום ניתן לכלול כפתור כזה בתכנים בכל רחבי הרשת, היא גאונית בפני עצמה. אני לא משתמשת במילה הזו בקלות. כאן יש באמת גאונות. כי מצד אחד הם הפכו את ה”לייק” למטבע שמעיד על כוחו של התוכן – כמות הלייקים בכל פוסט משמשת בהרבה בלוגים אינדיקציה להצלחת הפוסט. מצד שני הם הצליחו לקשור בעזרת ה”לייק” לתוכן חיצוני את המשתמשים בחזרה לפייסבוק ולגן הסגור עצמו – כי הקיר של פייסבוק הוא המקום שבו כל הלייקים נאספים, וחברים רואים את ההמלצות של חברים אחרים. ומעבר לכל אלה – בעזרת הכפתור הזה הם “מכריחים” את המשתמשים לעשות לוג-אין מאתרים שונים, וכך כמובן גם לומדים על המשתמשים ואוספים עליהם עוד ועוד מידע.

אז מה בדיוק הבעיה שלי עם הכפתור הזה? או! טוב ששאלתם. הבעיה היא שאני, כבעלת הבלוג, מי שהתקינה את הכפתור המפורסם, מי שאחראית לכל התוכן בבלוג הזה, לא יכולה לדעת מי עשה “לייק” לפוסט כלשהוא, אם האדם הוא לא חבר שלי בפייסבוק. אני יכולה רק לדעת את מספר האנשים. מרגיז לא? הייתם חושבים שאם מישהו טרח לעשות לייק לתוכן שלי, לא באמת היה לו אכפת שאני אדע מי הוא? ואני לא מדברת על גישה לפרטים שלו או אפשרות ליצור איתו קשר. יכול להיות שזו כבר באמת הסחפות. למרות שאני מתארת לעצמי, שהרבה מהאנשים שעושים לייק לפוסט זה או אחר, מתארים לעצמם שבכך הם חושפים את עצמם בפני, ואין להם בעיה עם זה.  אבל העובדה היא שלא – אין לי מושג מי עשה לייק.

דוגמא שניה – תנועת גולשים שמגיעה מפייסבוק. שוב, בגלל העובדה שפייסבוק הוא גן סגור, אני יכולה לראות הרבה פעמים בכלי האנליטיקס שמגיעה המון תנועת גולשים מפייסבוק ביום מסוים. אבל אין לי מושג למה. האם מישהו ספציפי המליץ על הבלוג? אולי הוא המליץ על פוסט מסוים? אולי יש שם דיון על הפוסט שלי? אין לי שום דרך לדעת. כל מה שאני רואה בכלים האנליטיים הוא שמשתמשים הגיעו מפייסבוק.קום. זה בדיוק מה שקרה השבוע, אבל הפעם בזכות חבר טוב גיליתי שאכן בקבוצה מסוימת בפייסבוק מישהו המליץ על פוסט מתוך הבלוג. זה היה מאוד נעים לראות, אבל לולא החבר – לעולם לא הייתי יודעת.

בעיני שני המקרים האלה הם דוגמאות למדיניות פרטיות שהולכת רחוק מדי, כמעט עד לאבסורד. אם פייסבוק באמת מודאגים מתרחישי שימוש כאלה, שיתנו למשתמשים שלהם את האופציה, כשהם עושים לייק באתר של צד שלישי להחשף בפני בעל האתר או לא. זה לא משהו שמסובך ליישם, ומבחינתי זה היה פותר את הבעיות. האם יש לפייסבוק מוטיבציה להרשות כזו אופציה? שאלה טובה, שהתשובה עליה לא ברורה או מובנת מאליה.