בעולם ההיי טק קיים כבר כמה שנים טרנד חדש, שנדמה לי שמי שהתחילו אותו היו נטפליקס עם המניפסט שלהם לגבי תרבות ארגונית, שאומר – אנחנו לא סופרים ימי חופשה. קחי כמה שאת צריכה, או רוצה, או בא לך. לאחרונה שמעתי שגם בארץ יש חברות שמיישמות את המדיניות הזו.
נשמע מגניב, לא? קחו כמה ימים שאתם רוצים!
אנחנו לא סופרים, ולא בודקים. אנחנו חברת ההיי טק המגניבה והמפנקת, ואנחנו דואגים לכם עובדינו היקרים, ורוצים שתהיו מאושרים. בדיוק בהקשר הזה, הרשו לי להפנות אתכם לפוסט קודם שלי שמסביר למה העבודה היא לא משפחה, והיא לא באמת דואגת לאושר של העובדים.
אני משוכנעת שאנשי הכספים של החברה למדו את ענין ימי החופש, וישבו על נייר נוהלים מפורט עם אנשי משאבי האנוש, ובסופו של דבר הגיעו למסקנה ש”הכי גרוע שיכול להיות” הוא שאנשים יקחו קצת יותר ימי חופש פה ושם. סביר שמי שמתחתן ירצה לקחת עוד כמה ימים אחרי/לפני החתונה, בכל זאת החוק למיטב זכרוני נותן רק יום או יומיים חופש. אב שנולד לו ילד ירצה לקחת עוד כמה ימים ואולי אפילו שבוע שבועיים להיות עם אשתו והתינוק. החברה תשרוד.
אבל בואו נחשוב קצת על המדיניות הזו, בצורה רצינית. מה המשמעות?
אני באמת יכולה לקחת כמה ימי חופש שאני רוצה? בואו נמשוך את זה לקצה – אני יכולה לקחת עכשיו יום בשבוע, כל שבוע? כלומר למעשה להוריד את אחוזי המשרה שלי? אני יכולה לקחת עכשיו שלושה חודשים לטיול שתמיד רציתי לעשות? יודעים מה, לא שלושה חודשים, שישה שבועות?
אז אני מניחה שהתשובה היא – תאורטית כן. מעשית, כל חופשה צריכה להיות מתואמת עם המנהל, צריך לוודא שאפשר להסתדר בלעדיך, צריך לוודא שמה שצריך להעשות עדין יוכל להעשות, שאני יכולה לעמוד ביעדים/מטרות שהציבו לי… כלומר, כל המדיניות החדשה הזו מבוססת על תחושת אחריות פנימית של העובדת, שאנחנו משוכנעים (בדרך כלל בצדק) שהיא רוצה לעשות עבודה טובה, ורוצה שיהיו מרוצים מהתפקוד שלה, והמטרה שלה היא להיות מוערכת ולהתקדם במקום העבודה. לכן היא לא תבוא בדרישות מוגזמות כאלה.
יותר מזה, החשד שלי, הוא שברגע שמספר ימי החופש הפך להיות משתנה שהוא בסך הכל בידי העובד, הוא יהפוך להיות מדד לרמת המחויבות למקום העבודה. אני כבר יכולה לשמוע את שיחת המסדרון/שיחת ההערכה השנתית שבה העובד מטיח במנהלת: כבר שלוש שנים לא לקחתי יום אחד חופש!
אז הנה דעתי. רוצים לתת כמות ימי חופש בלתי מוגבלת? מעולה! אבל חייבים להקצות כמות מינימום של ימי חופש שעובד מוכרח לקחת בשנה, ואם אפשר אפילו ברבעון. חובה לקחת כמה ימים חופש כל רבעון, והמנהלת אחראית לאכוף את זה.
תאמינו לי – חופש זה טוב לכווווולם.
זה טוב לעובד עצמו. זה חיוני לתפקוד. פשוט חיוני. אנשים צריכים למלא מצברים, אנשים צריכים לשנות אוירה, אנשים צריכים להתנתק קצת מהיום יום של העבודה. גם מהתפקיד עצמו, ממטלות העבודה, וגם מהאנשים, ממערכות היחסים, ואפילו מהמשרד עצמו, פיסית.
זה טוב גם לחברה – לצוות של העובד, ולחברה באופן כללי. צוות, כל צוות, צריך להיות מסוגל לתפקד כשאחד או שניים מחברי הצוות לא נמצאים. צריך למצוא את היכולת, צריך לבנות את היכולת. כשמישהו לא נמצא כמה ימים מתבהרים החלקים העדינים והשבירים בתפקוד של הצוות, ואלה עניינים שכדאי לטפל בהם. שינויים כפויים כמו חופשה של אחד מאנשי הצוות הם הרבה פעמים לא קלים, אבל עשוים להביא למחשבות חדשות ודרכים חדשות לעשות דברים. וגם להתגעגע למישהו שחסר זה לא דבר רע במיוחד.
וכשהעובדת חוזרת מהחופשה, עם קצת יותר אנרגיות, עם הרבה מחשבות שעלו בזמן החופש, עם טיפונת יותר סבלנות – כולם מרוויחים.
לסיכום – מינימום של ימי חופשה ברבעון, מינימום של ימי חופשה לחתונה או לידת ילד. החופשה היא לא רק “בשביל העובד”, ולא משהו טרנדי לשחק בו. תנו לעובדים באמת אויר לנשום, והם יחזרו מלאי חמצן ואנרגיה.