בשנים האחרונות נשברו אצלי כמה מחסומים לגבי הפורמט הדיגיטלי. שני המחסומים הכמעט אחרונים שנשברו היו יומן הפגישות והארועים, והספרים. בשניהם אני עדין משתמשת בפורמט המודפס, הבלתי-דיגיטלי בעליל, אבל הפורמט הדיגיטלי הופך להיות ברירת המחדל.
ניהול היום יום עבר כולו לפורמט הדיגיטלי, כולל ניהול של כמה קלנדרים במקביל (העבודה, הפרטי, של כל אחד מהצאצאים). היתרונות בפורמט הדיגיטלי פשוט כל כך גדולים, שאי אפשר להתעלם מהם יותר. החשובים שבהם – העובדה שהיומן הזה זמין תמיד (הרי לא אצא מהבית בלי הטלפון שלי, אפילו אם לא לקחתי את ״התיק״), אלמנט החיפוש הוא קריטי לי (מתי הייתי בפעם האחרונה אצל האורתופד?), והשיתוף עם בן הזוג כמובן. היומן הכתוב הפך להיות רק כלי תיעודי, שיושב בבית במגירה, ואני משתמשת בו מדי פעם יותר בשביל איזשהוא צורך פנימי בלתי ברור של תיעוד וכתיבה, ופחות בשביל ניהול היום יום.
לא אלאה אתכם ביתרונות הספרים הדיגיטלים, ברור שיש להם הרבה יתרונות. ועדין אני מוצאת את עצמי קוראת בפורמט הדיגיטלי ספרי עיון/ספרים מקצועיים, וספרות יפה אני עדין קוראת בפורמט המודפס. אני מניחה שגם ההבדלים האלה יטשטשו בקרוב. מענין שדווקא הפורמט הקולי – ספרי אודיו, עדין לא תפס אצלי. אני מניחה שזה בגלל שאני נוהגת מעט מאוד, ושונאת אוזניות. השילוב הזה אומר שאין הרבה סיטואציות בחיי היום יום שמתאימות לפורמט הקולי. כל מי שאני מכירה מקשיב לספרים בנסיעה או תוך כדי הליכה. אותו הדבר תקף לפודקאסטים. אני עוד לא שם, אבל זה בטח יקרה בקרוב.
גם שיחות הועידה, או בשם המעודכן שיחות הוידאו הפכו להיות שגורות יותר ויותר. כאן אני חושבת שהסיבה היא כפולה. הראשונה היא חוסר הברירה. כשעובדים צמוד מול אנשים בחו״ל, כמה שלא נוסעים – צריך המון שיחות ועידה, והאפשרות לשיחת וידיאו הופכת את הפורמט להרבה יותר אפקטיבי. אין מה לעשות, אם מדובר רק בשיחה קולית, רובינו נקשיב לשיחה בחצי אוזן, ובשאר המשאבים הקוגניטיבים שלנו נעשה משהו אחר… קשור לעבודה או לא כל כך. כשמדובר בשיחת וידיאו, בכל זאת יש קשר עין, שגורם למחויבות קצת יותר גדולה להיות מושקע בשיחה. הסיבה השניה לכך ששיחות הוידיאו הפכו להיות יותר שגורות היא שהטכנולוגיה משתפרת מאוד. כבר לא צריך לבלות את החלק הראשון של כל שיחה בתסכול של – שומעים אותי? לא שומעים אותי? התחברת? לא התחברת?… וכו׳.
אבל בעוד ניהול היומן והספרים הדיגיטלים מספקים את כל הצרכים שסיפקו גם הפורמטים הבלתי מקוונים, חייבים להודות ששיחות וידיאו הן עדין חלקיות. הן ״עושות את העבודה״ מבחינת העבודה עצמה, אבל לא באמת מספקות את ה״מסביב״. את השיחות הקטנות של – מה נשמע? איך עוברים הימים הראשונים של השנה? וכו׳ – את אלה עושים לפני שלוחצים על הכפתור ומתחברים לשיחה. גם האלמנט של הריכוז והשקעת כל המשאבים בשיחה נשחק, אם ישבתם במספיק שיחות וידיאו אתם יודעים כבר לגרום לעצמכם להראות מעוניינים, כשבפועל אתם בוהים בטאב אחר וממשיכים לקרוא את המיילים…
והנה הגענו לגבולות החויה הדיגיטלית. קיבלתי הבוקר הזמנה להרשם לקונצרט דיגיטלי, שבו יועבר בשידור חי ברשת קונצרט של תזמורת סימפונית מדהימה. מדובר ב״virtual music hall״, שצריך לקנות לו כרטיסים כמו כל קונצרט. זה קונצרט של תזמורת מדהימה, עם מנצח מעולה, שהסיכוי שאזכה לשמוע אותם בלייב הוא קטן. ובכל זאת, ממש לא מתחשק לי לשבת בבית מול המסך ולשמוע את הקונצרט בלייב. זה פשוט לא זה. ברור שכנראה אראה על המסך הרבה יותר טוב ממה שהייתי רואה לו הייתי יושבת באולם. ברור שאיכות הסאונד יכולה להיות מעולה (תלוי ברמקולים שלי). אבל מבחינתי זה פשוט לא זה.
אני מנסה להזכר איפה בדיוק זה היה, באיזו סדרת טלויזיה ראיתי סטארטאפ (מומצא), שמספק ״חויית פסטיבל״ כאילו היית בפסטיבל באמצעות מצלמות Drone. היזם הביא לזוג קסדות VR, ושלט למצלמה, ואפילו בקבוקי בירה, והם היו אמורים לשבת בסלון שלהם, או אפילו לעמוד בסלון ולרקוד, כשהם חווים את כל הפסטיבל דרך הקסדה שלהם. בסדרה זה לא עבד (ולו בגלל שהקסדות היו נורא כבדות, וגם היה להם קשה לנשום בתוכן), ואני חושבת שכאן בדיוק יש גבול משמעותי לדיגיטלי. יכול להיות, ואפילו סביר, שמדובר בגבול זמני. אבל החויה של מוסיקה חיה, לנשום את אותן נשימות עם כל הקהל, להרגיש את האויר באולם, זו חויה שהדיגיטלי פשוט לא יכול, בינתים, לייצר.