עבדתי פעם בארגון, שבו המנהלים חשבו שהדבר הכי חשוב הוא שהעובדים יהיו מרוצים. באיזשהוא מקום אני מסכימה עם המחשבה הזו, כי עובדים מרוצים הם תנאי הכרחי (ברמה מסוימת) להצלחת החברה, אבל זה לא התנאי היחיד, ובוודאי שאפשר להתווכח איך לגרום לעובדים להיות מרוצים.
החלק שהיה לי הכי קשה בארגון ההוא, הוא שהמנהל חשב שהעובדים יהיו מרוצים אם (בגדול) יתנו להם לעשות מה שהם רוצים, ולא יפריעו להם. הם כבר יחליטו את ההחלטות הנכונות, הם כבר יבנו את התהליכים הנכונים, והכי חשוב – הם יהיו מאושרים תוך כדי! מה יכול להיות יותר טוב מזה?
מה שיוצא מסוג כזה של ניהול, הוא בעצם ״אין ניהול״. מה שיש, הוא חתירה בלתי נגמרת לקונצנזוס. כולם צריכים להסכים על הכל, כי רק כך הם יהיו מרוצים. זה מתחיל מההחלטות הכי קטנות, עובר דרך החלטות תשתיתיות (למשל – באיזו מערכת נשתמש לתיעוד של באגים? ואיך נתעדף את הבאגים?), ומגיע עד החלטות מוצריות/ניהוליות – כל אחד יבחר לעצמו את הפרויקט שמענין אותו, ואם יש פרויקט חשוב שלא ממש מענין אף אחד… ובכן, חבל.
אני חושבת שעובדים מרוצים ומאושרים זה חשוב. אנשים מרוצים, ושמחים, בגדול עושים עבודה הרבה יותר טובה, וגם כמובן נהנים מהדרך, וזה מאוד חשוב. אבל אני לא מסכימה שמה שעושה אנשים מאושרים הוא לתת להם לעשות מה שהם רוצים. להיפך. מהניסיון שלי, הרבה פעמים אנשים ממש רוצים שמישהו יעזור להם לתעדף את המשימות, יתן להם הגדרה ברורה של מה היא הצלחה, ויתן להם את הכלים להגיע אליה. זה, בעצם, התפקיד של מנהל בעיני. יש כמובן מקום חשוב להתיעצות. אין ספק שכמעט לכולם יש דעה, ומאוד חשוב לשמוע את דעתם של אנשים. זה חשוב בשביל ההרגשה, שאנשים ירגישו שמקשיבים להם, וזה חשוב גם כי בכל החלטה, גם הכי קטנה, פרספקטיבות שונות יכולות לעזור בקבלת ההחלטה הנכונה.
אבל בסופו של דבר – אם נמשיך לדבר ולדבר, לשמוע עוד ועוד דעות, ולנסות לשכנע את כולם, יקרו כמה דברים:
– יקח לנו המון זמן להגיע להחלטה, כלשהיא. המון זמן יכול להיות 10% יותר מאשר אם מישהו היה פשוט מחליט והיינו מתקדמים הלאה, אבל זה גם יכול להיות פי שלוש או פי ארבע. וזה משמעותי.
– אנשים יאבדו ענין וסבלנות. לא את כולם מענינת כל החלטה ברמה הזו, ואם אנחנו חוזרים ויושבים שוב ושוב בפורום רחב על כל החלטה, זה מתיש ומעיף.
– אנשים יתחילו להעלב/לכעוס שדעתם לא התקבלה. ברגע שכל החלטה היא מהותית, ודנים עליה, שוב ושוב ושוב, פתאום אם דעתי לא מתקבלת זה הופך להיות קשה. ומה זה מעיד על מקומי בקבוצה?
– המחיר של החלטה שגויה יגדל – הרי השקענו כל כך הרבה עד שהגענו להחלטה, עכשיו להודות שטעינו ולתקן הופך להיות ענין גדול.
האם אנשים יהיו יותר מרוצים מתהליך כזה? אולי, חלק. אבל הרב ממש לא יהיו מרוצים. הם ירגישו שמבזבזים את הזמן שלהם, שהם לא מצליחים להתקדם, שהם לא מצליחים להבין מה באמת חשוב, שבעצם אין כאן אף אחד בארגון שמבין מה הדברים החשובים יותר או פחות…
בקיצור – מנהלים, תתחילו לנהל. גישור ושאיפה לקונצנזוס זה לא ניהול.