הסיפור של אליזבת הולמס ו- theranos הוא סיפור מדהים. לאחרונה יצא עליו סרט תיעודי של HBO, שזמין עכשיו ביס למעוניינים, שגרם לי לחשוב.
תקציר הסיפור למי שלא מכיר – אליזבת הולמס היתה סטודנטית בסטנפורד, כשהחליטה בגיל 19 להקים חברה שתפתח מכשיר שיוכל לעשות בדיקות דם מקיפות מכמות דם קטנה שניתן לשאוב מהאצבע. זו היתה תכנית שאפתנית ביותר, להחליף את בדיקת הדם מהוריד ששואבת כמות לא קטנה של דם, ואת המעבדות הגדולות שמבצעות את הבדיקות האלה ושתי החברות ששולטות בשוק של הציוד הזה. החזון היה להפוך את בדיקות הדם למשהו הרבה יותר זמין, שאנשים יוכלו לעשות באופן קבוע וכך לאסוף נתונים ולהצליח לזהות מחלות מוקדם. זה חזון שהוא שילוב של כל מה שתעשיית ההיי-טק אוהבת – disruption לתעשיה שפועלת עם מונופולים ולא באמת מחדשת, טובת בני האדם, והארכת חיים. נפלא.
אליזבת עצמה היתה כנראה כל כך מלאה חזון וכריזמה, שהצליחה לשכנע את מיטב הקרנות להשקיע בחברה שלה. היא גייסה 700 מליון דולר, ובבורד של החברה שלה ישבו מנהיגים ברמה של ג׳ורג׳ שולץ שהיה שר החוץ של ארה״ב, וגנרל מטיס שהיה גם שר ההגנה.
החברה הצליחה לשכנע את wallgreens רשת בתי המרקחת האמריקאית להקים ביחד מרכזי בריאות, שבהן יילקחו בדיקות הדם המיוחדות, ויתחילו לשמש את הציבור. אבל אז התברר שהמוצר לא ממש עובד, שהם הבטיחו המון הבטחות שהם לא מסוגלים לקיים, שהם שיקרו בתהליכים רשמיים מול גורמי האכיפה בארה״ב ובהבטחות שלהם ל-wallgreens, ובסופו של דבר הבועה התפוצצה, החברה פורקה, ואליזבת ואחד המנהלים הבכירים הועמדו לדין.
המחשבות שלי:
- החלום והחזון מדהימים – אפשר לבקר את תרבות החלומות וה-disruption של סיליקון ואלי, אבל אין ספק שבלי חלומות בסדרי גודל כאלה דברים לא קורים.
- תהליך הפיתוח של פתרונות בסדר גודל הזה הוא מורכב, ואיטי, והפער בין חלום למציאות הוא אתגר – בסרט מתוארים תהליכי פיתוח שנשמעים לי סבירים לחלוטין, האתגר עצום וברור שדברים כאלה לוקחים זמן.
- ״עיוות מציאות״ ברמה כלשהיא הוא חלק הכרחי ביכולת לגרום לחלומות כאלה לקרות – כולם מכירים את הסיפור של סטיב ג׳ובס שהיה דורש מאנשי אפל לפתח דברים שאף אחד לא חשב שאפשר לעשות. כל מי שעבד בסטארט אפ ישראלי יודע שאחד מקווי המתח שמחזיקים חברה כזו הוא בין מה שאנשי המכירות מוכרים, למוצר שיש בפועל. אנשי המכירות תמיד מתחייבים למשהו קצת יותר גדול, מתוחכם, ועובד ממה שבאמת יש לחברה ברגע זה.
- החלק המסוכן הוא כשעיוות המציאות הזה מעוור את עיני העוסקים בדבר – כשחותמים על חוזים שמבטיחים דברים לא קיימים, כשמדווחים לעיתונות על מספרים לא נכונים (אליזבת נקבה בסכום ההכנסות השנתיות של החברה באחד הראיונות, והסכום היה פי אלף ממה שהכנסות החברה היו בפועל), כשמשקרים לגופי הרגולציה (בבדיקה של ה-SEC, אנשי theranos הציגו מעבדה אחת, עם המוצר שלהם, כשבפועל היתה עוד מעבדה סודית עם המוצר המסורתי, שבה התבצעו הבדיקות).
- עוד יותר מבחברה רגילה – כשמדובר במוצר שעוסק בחיי אדם, עיוות המציאות הופך להיות מסוכן. הבדיקות של החברה היו אמורות לתת לאנשים אינדיקציה לגבי מחלות, כך שבדיקה לא אמינה יכולה לעלות למישהו בחייו.
התחושה שלי כשראיתי את הסרט וקראתי את החומרים היתה שלא מדובר באישה שהחליטה בגיל 19 שהיא הולכת לרמות את כל העולם. אני חושבת שהיא באמת התחילה באמונה שלמה ובטחון עצמי מטורף – שהיא הולכת לשנות את העולם. כל מי ששמע או קרא קצת על יזמים בסיליקון ואלי יודע שרמת הבטחון העצמי שלהם היא לא משהו שאנשים אחרים באמת יכולים להבין. אני חושבת שעד הסוף היא עוד חשבה שכל מה שהיא צריכה זה זמן, ובסופו של דבר הם יצליחו להגשים את החזון. שהמחיר של לשקר לאנשים הוא מחיר קטן, כי בסופו של דבר הם יעשו כזה דבר משמעותי בעולם.
מי שבסופו של דבר חשפו את השקר והסטאטוס האמיתי של המוצר היו עובדים שלא יכלו להשלים עם מה שראו. הם היו- whistleblowers אמיתיים, ועברו חויה מטורפת שגם עלתה להם המון כסף. אחד מהם מספר בסרט שההורים שלו שילמו כמעט חצי מליון דולר לעורכי דין.
מהסרט נשארו כמה וכמה שאלות פתוחות, אחת מהן סביב קיומו או אי קיומו של חוזה מול הצבא/שרותי הבטחון האמריקאים. הנושא נרמז בסרט, אבל לא ברור מה באמת היה שם. גם לא מתואר באמת תהליך הנפילה – מעבר לכתבות שחשפו את הענין.
מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה? אני לא בטוחה. אולי שגם לחלומות הכי גדולים צריך להיות גבול, והאמת היא לא באמת משהו שאפשר לשחק איתו.