לא מבינה משהו בתכניות החדשות בטלויזיה וברדיו שלנו.
האם המטרה של המראיינים/מראיינות לגרום למרואיינים לפרוץ בדמעות ולהודות שטעו? הם באמת חושבים שזה יקרה?

שתי דוגמאות:

הבוקר ברשת ב’, ירון דקל שאני לא כל כך מבינה בעצמי למה אני מאזינה לו, כי הוא כל כך זחוח ומלא בעצמו שאפילו הרדיו שלי מסמיק, מראין את אורנה ברביבאי על תפקידי חילות בצבא, והפתיחה של כל היחידות לנשים.
לברביבאי יש דעה, נחרצת, ברורה, מנומקת. ואז שואל אותה ירון, בטון הזחוח והמתנשא: “כשהיית מפקדת בכירה בצבא לא שמענו אותך מתבטאת בנושא?”
עכשיו, אם מטרת השאלה היא להבין האם המרואינת עסקה בנושא הזה גם בתפקידה הקודם, או שאולי היתה לה דעה שונה בזמנו ועכשיו היא שינתה אותו, זו שאלה לגיטימית. אבל מהטון המגעיל שהשאלה נשאלה, זה באמת נשמע כמו: מה באת עכשיו? מה נזכרת עכשיו?
אז אני לא מבנינה מה המטרה של השאלה הזו, כפי שהיא נשאלה? שהיא תפרוץ בבכי ותודה שטעתה או לא עשתה מספיק כשהיתה בצבא? מישהו באמת חושב שזה יקרה?

דוגמא נוספת – הערב בחדשות, יונית לוי מראיינת את מנכ”ל משרד הבריאות ד”ר חזי לוי, וכשמדברים על ארגון הלוגיסטיקה של הובלת החיסונים היא תוקפת אותו ושואלת לגבי צוות התכנון שהקים: זה לא מאוחר מדי?!
ושוב – מה המטרה? שהוא יפרוץ בבכי ויגיד: “כן כן, יונית, תסלחי לי, יסלח לי עם ישראל, אני חדל אישים, אני מתמוטט, קשה לי, ולא הקמתי את הצוות בזמן?!”מה יש לכם? למה לתקוף בלי סיבה? למה לא לשאול את השאלות החשובות, ולתת להם אפשרות לתת לנו מידע?

אנחנו אוהבים לתקוף את הפוליטיקאים על השיח הנמוך, הצעקות בכנסת וכו’. אבל אני לא יכולה להמנע מהמחשבות שהתקשורת מאפשרת, תומכת, ואפילו מעודדת שיח כזה של צעקות ועצבים. זה התחיל ב”פופוליטיקה” למי שזוכר/ת. טומי לפיד צועק על כל מי שאפשר, ואמנון דנקנר צועק עוד יותר חזק. ומאז – שוב ושוב.
היום בתכניות החדשות/דיונים – בדרך כלל חצי מהדיון אי אפשר להבין. כי אנשים מדברים אחד לתוך דברי השני, צועקים, מתווכחים. לא ברור לי מי חושב שזו טלויזיה טובה. בעיני זו לא רק טלויזיה גרועה – היא גם אשמה בשני חטאים – ראשון, היא מפספסת לחלוטין את המטרה שלה, האפשרות להקשיב לדעות שונות. שני, היא מנרמלת ואף מעודדת שיח בטונים האלה ובצורה הזו. אם ככה עושים בטלויזיה – הפוליטיקאים, הבכירים, וכו’ – כנראה שככה צריך.

אוף.