אחד המאפיינים של תרבות ארגונית טובה, הוא שמותר לעשות טעויות. לא רק מותר, אלא הרבה יותר מזה – ברור לכולם, שכולם טועים, ומכל טעות לומדים. אף פעם אין “מחיר”, ובטח לא “מחיר אישי” על טעות שנעשתה בתום לב, כחלק מהעבודה. אפילו אם מדובר בפספוס ענק. אפילו אם היה לטעות מחיר עסקי כבד. מותר לטעות.
אם אנשים מפחדים לעשות טעויות, זה אומר שכל הערכת זמנים שלהם תהיה מוגזמת כי הם יפחדו לטעות, ויוסיפו המון זמן לבדיקות ולבטחונות.
אם אנשים מפחדים לעשות טעויות, זה אומר שהרגנו את היצירתיות – כי מי ערב לנו שהרעיון החדש באמת יהיה מוצלח ולא טעות?
בקיצור – זה אומר שיהיה מאוד קשה להתקדם ולעשות דברים.
התוצאה – בתרבות שבה אסור לטעות, כשמישהו כבר עושה טעות, הוא נלחץ נורא. הוא מתחיל לטוות דרכים לצאת מהקטסטרופה הזו. הוא מסתיר, הוא מנסה לפצות, הוא מאשים אחרים, והכל מתגלגל לכדי משבר. הארגון מבזבז על הטעות הזו המון אנרגיה, אנשים נפגעים ונעלבים, וכולם רק לומדים – שאסור לעשות טעויות.
תחשבו על הסנריו החלופי – מישהו מגלה שהוא עשה טעות. הוא שולח מייל בתפוצה הרחבה ביותר הרלוונטית (וזה יכול להיות עשרות אנשים) – גיליתי שעשיתי טעות. זו הטעות. הנה הפתרונות שאני מציע. ואז כולם מגיבים לפתרון, וממשיכים הלאה.
אם הטעות היתה ממש רצינית – עושים גם “פוסטמורטם” כדי להבין מה בדיוק קרה ואיך לדאוג שזה לא יקרה יותר. אבל לא בשביל להאשים. באמת בשביל ללמוד, ולהבין, ולתקן איפה שאפשר.
וזהו. בזה זה נגמר. כל כך פשוט.
בארגונים שזה עובד ממש טוב, זה נהדר. באמת. אני מודה שבהתחלה הייתי סקפטית, כשמישהו אמר בתחילת דיון “אנחנו לא כאן לחפש אשמים”, אני השלמתי לעצמי בראש, בשקט “אבל כולנו יודעים מי האשם…”. אבל זה גיליתי שכשעושים את זה באמת, בצורה רצינית ויסודית, זה פשוט עובד. החיים הופכים להיות הרבה יותר רגועים, בטוחים, ושמחים, בארגונים שיודעים לא להאשים.