תראו, יש הבדל גדול בין לרצות למצות כל רגע ולהספיק הרבה יותר בחיים, לבין להפוך את עצמך לפרויקט של אופטימיזציות.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שאיזה חבר פייסבוק שיתף את אסטרטגיית ה- sleep hacking שהוא פיתח ״כדי לחסוך בזמן השינה ולמקסם את הפוטנציאל שלה״, וחשבתי לעצמי שהבחור קצת נסחף.

כלומר, אני לגמרי מזדהה עם הקונספט של למצות כל רגע. ואני מתנהלת עם יומן/קלנדר כבר מאז התיכון. אני גם לא מאלה שנרתעות מלקבוע עם חברות חודש מראש, כי כולנו עסוקות ואחרת אין סיכוי שנמצא זמן להיפגש, או לתאם מראש דייט נייט עם הבנזוג, כי באמת שברגע שנכנסת בייביסיטר לתמונה הספונטניות כבר הרבה יותר מסובכת.

ובכל זאת, אני לא רואה את עצמי כפרויקט, ולא עוסקת בפיתוח שיטות, כלים ואסטרטגיות לניהול זמן, ובטח שלא ״האקים״ לשבירת מערכות פיזיולוגיות. והנה הבוקר שמעתי באיזה פודקסט על ניהול זמן את הגירסא העוד יותר קיצונית של זה. הבחור בנה את כל סדר היום שלו, ושל החברה שבה הוא עובד (סליחה, מנהל) לפי אופטימיזציות של השעות שיותר טובות לריכוז, לעומת השעות שמתאימות לפגישות.

היום שלו כולל זמן שמוקדש ל״טקס הקפה של הבוקר״ (חצי שעה של “מדיטציה תוך הכנת קפה” בתהליך ובכלים מוגדרים), עשרים דקות של מדיטציה באמצע היום, שילוב של פעילות גופנית בדיוק בשעה שהגוף שלו מוכן לה, ועוד ועוד.

השיא היה כשהבחור סיפר שיש לו פעם בשבוע (או שבועיים? לא זוכרת) בלוק בקלנדר ל- appreciation שבו הוא יושב ועובר על רשימת החברים והאנשים החשובים לו, ובודק למי מגיעה תשומת לב. מי עזר לו, או עשה משהו מיוחד. ואז הוא כותב לו פתק בכתב יד, כי הוא הגיע למסקנה שזה ״עושה הרבה יותר אימפקט״ ואנשים ממש מתרגשים לקבל את הפתק הזה. ודרך אגב – יש היום גם בוטים שאפשר ללמד אותם את כתב היד שלך, והם כבר יכתבו את זה בשמך.

כאן נשברתי.