הייתי אתמול בארוע שעסק בנושא של freeconomics. הנחת המוצא היתה שאנשים רגילים לקבל שרותים ומידע חינם ברשת, והשאלה היא האם המודל הזה יכול לשרוד.

המשתתפים היו אנשים מאוד מעניינים, מרקע מגוון (VC, חברות סטרט אפ, יועצים למיניהם, עתונות) והדיון היה פשוט מרתק. החל בשאלה הראשונית – באיזה שרות חינמי אתם משתמשים באופן יומיומי? האם הייתם מוכנים לשלם עבורו?  ועד למודלים הכלכליים שמאחורי שרותים חינם freemium ושרותים בתשלום premium. 

יש לי הרבה מחשבות בעקבות הכנס, אבל כנקודת התחלה, הנה שלוש המסקנות העקריות איתן יצאתי מהערב:

1. אין דבר כזה חינם – מישהו תמיד משלם. 
נשמע פשוט ומובן מאליו, אבל תתפלאו לשמוע כמה אנשים חושבים שבהתחשב בעלות המינימלית של תשתיות, הלקוחות באמת מקבלים שרותים “חינם”. האמת היא שתמיד יש הוצאות, וגם אם הן קטנות בהשוואה להוצאות של “העולם הישן” (למשל – דפוס לעומת עתונות ברשת), עדין הן מצטברות. מישהו תמיד משלם.  זה יכול להיות ה-VC, או “אח גדול” ורווחי (עין ערך גוגל משלמים על הוצאות יו-טיוב), אבל מחיר תמיד יש.

2. להרויח משרות – משמעותו להבין מי מוכן לשלם ועל מה. 
גם כאן – זה נשמע ברור ומובן מאליו, אבל זה ממש לא, וזו נקודה מהותית לגבי שרותים ברשת.
הלקוח הוא לא בהכרח הצרכן של השרות. אנשים צורכים את מנוע החיפוש של גוגל, אבל הם לא הלקוח המשלם. הלקוח המשלם הוא המפרסם, כמובן. הרבה שרותים שמתחילים ממוצר חינמי בונים את המוצר המתומחר על פי עקרון של “יותר מהכל”, וזה פשוט לא עובד. צריך להבין מי הצרכן שלך, ועל מה הוא מוכן לשלם.

3. אנחנו בתקופת מעבר ומי שישרוד הוא מי שיש לו מספיק כסף לשרוד – כלומר, הגדולים של היום יהיו הגדולים של מחר.
 אחד המשתתפים סיפר על מחקר שנעשה בנושא של וידיאו ברשת, והרבה נושאים דומים פועלים על פי אותו עקרון. הנקודה היא שכרגע אין מודל תמחור שעובד ומצליח ויכול לשמש מנוף ותשתית (יוצאי הדופן הם כמובן גוגל ואיטיונס, אבל אלה מודלים יחודיים). ההערכה היא שתוך 3-5 שנים יצוץ מודל כזה ויתיצבו סטנדרטים. השאלה היא מי יכול לשרוד את התקופה הזו, והתשובה היא כמובן מי שיש לו מספיק כסף מהמודלים של ה”כלכלה הישנה”. קרנות ומשקיעים בדרך כלל לא יממנו חברה לאורך 3-5 שנים, וחברות שירצו להכנס אחרי שהמודל יתיצב יצטרכו לעבור מחסום הרבה יותר רציני. זו מסקנה די עצובה, ואני מקוה שהיא לא נכונה. 

מחשבות והרחבות, בהמשך.