כולם מדברים עכשיו על המודל החינמי, חייו, מותו, וכל מה שבדרך.
הד”ר אומר, ובצדק – המודל של פרסום לא יכול לעבוד עבור כולם. יותר מדי חברות/קרנות עובדות על פי המודל של – קודם תביאו מספיק משתמשים, אחר כך נעשה מזה כסף דרך פרסומות. נכון, זה עובד עבור גוגל, אבל בל נשכח שגוגל הצליחו להפוך לשרות בסיסי בשימוש של רובינו הגדול באינטרנט, הם היו הראשונים להשתמש בזה, והם למעשה אלה שבנו את המודל ברשת. אסור גם לשכוח שלאחרים, גם הם גדולים, זה לא מצליח לעבוד (מי אמר פייסבוק?).
ירדן לוינסקי (גם הוא ד”ר) אומר – אולי פרסומות לא עובדות, אבל אל תצפו מהמשתמש לשלם לחברות הגדולות והמסורתיות. המודל שלהם כבר לא עובד, תמיד יהיה שרות אחר – קטן, חכם, מהיר, שיספק למשתמשים את מה שהם צריכים בצורה ישירה. ירדן לא מציע איזה מודל כן יעבוד, אבל הוא אומר שהחברות הגדולות עדין מצפות שהמשתמש הפרטי ישלם, וזה פשוט לא יקרה, המשתמשים רגילים לקבל את השרותים האלה בחינם.
המכנה המשותף הוא ההבנה שלכל שרות יש מחיר, ומישהו צריך לשלם, והשאלה הבסיסית היא – מי? מי ישלם? ועבור מה?
אז זה האתגר. למצוא מודלים שכן עובדים, להבין מי ישלם, עבור מה, וכמה, ולהתחיל לבנות שרותים בכיוון הזה. הנקודה המעניינת בעיני, היא שהתשובה לשאלות האלה היא ממש לא פשוטה וחד משמעית. כמו שהבהיר הדיון שהתפתח בבלוגספירה – עוד אין תשובות שעובדות טוב. אנחנו בשלב של ניסוח השאלות. אז הנה שאלת המפתח בעיני, עם כמה כיווני מחשבה.
עבור מה משלמים? זו שאלת המפתח, ממנה נובעת גם השאלה מי ישלם.
כל חברה צריכה לבדוק מה החלק בשרות שעבורו אנשים יסכימו לשלם. תמיד תמיד יהיו שרותים בחינם. נשאלת השאלה האם הם מספקים את כל הצרכים של המשתמש, ומה יש במוצר שלי שלמתחרים אין, או שעבורו אפשר לגבות תשלום.
מוצרים שעובדים על פי המודל הזה הם מוצרי קוד פתוח/חופשי. הקוד בחינם. אז ממה אנשים עושים כסף? מהתאמות, מתמיכה, משרותים נלווים. זה יכול לעבוד כמעט בכל שרות, כל עוד אתם מזהים בדיוק מה הפיצ’ר שעבורו אנשים ישלמו.
אז תגידו – תמיד יהיה מתחרה שיתן את אותו שרות בחינם. אני לא מסכימה עם הטיעון הזה. הנקודה החשובה היא לזהות מה הפיצ’ר שלך, “פיצ’ר הזהב” שעבורו אנשים כן ישלמו, וזה ממש לא בהכרח השרות עצמו.
דוגמא: LastFM הוא שרות מוצלח, שיש לו הרבה מתחרים. הם החליטו לאחרונה לגבות עבור השימוש בארצות שאינן ה-core business שלהם. התשלום הוא עבור שימוש בשרות. ההחלטה הזו היא בעייתית כי באמת יש כמה מתחרים שנותנים שרות דומה חינם. נשאלת השאלה- מה פיצ’ר הזהב של LastFM – האם זה השרות כולו? זו תשובה פשטנית מדי לטעמי. האם זה רוחב הקטלוג? אולי אפשר להגביל את הקטלוג בשרות החינמי, ולדרוש תשלום עבור הרחבתו. האם זה ה”ידע המצטבר” שמתאים את המוסיקה לטעם שלך? אולי אפשר להגביל אותו, ובשרות החינמי אפשר יהיה רק לשמוע מוסיקה שאתה מבקש ספציפית, בלי המלצות והרחבות? וכו’ וכו’.
דוגמא מעולם אחר (תזכרו שאני גרה בלונדון כשאתם קוראים את הדוגמא הזו)
כל הפאבים נותנים בירה בחינם. כווווולם. אבל יש נורא תור. ורעש. וחם. בפאב החינמי. בפאב ממול הבירה עולה כסף, אבל אין שום תור, ונעים, ויש מוסיקה נעימה. עד מתי תעמוד בתור, ברעש, בחום, לפני שתחליט לחצות את הכביש ופשוט לקנות את הבירה?
אז תגידו – לפעמים השוק כל כך רווי, ויש כל כך הרבה מתחרים, שאנשים באמת לא ישלמו.
אני אגיד – אולי לא משתמש הקצה, אבל אולי יש שרותים אחרים שאתם כן יכולים לגבות עבורם? או להיות שער עבורם? גיל דיבנר בדיוק כתב על שרות כזה. שרות שהופך להיות מהותי עבור המשתמש, יומיומי, שיכול להרוויח על ידי הפניות לשרותים נוספים בתשלום. סוג של affiliate. אתה משתמש בגישה שיש לך ללקוחות איכותים, שמקבלים את השרות בחינם, על מנת להציע שרותים אחרים, רלוונטים, בתשלום, תמורת עמלה. סוג של פרסום – אבל חכם, ממוקד, ישיר.
תגידו – לפעמים למשתמשים אין תקציב, בכלל בכלל בכלל – למשל ילדים.
כאן התשובה יחסית פשוטה. לא הייתם משלמים, סכום זניח, עבור מניעת פרסומות באתרים/שרותים שהילדים שלכם משתמשים? השליטה של ההורים, ההגנה מפני תכנים לא מתאימים, היא פיצ’ר הזהב כאן.
לסיכום – אם חיפשתם תשובות, אין לי. אבל השאלות מתחילות להתבהר, וזו כבר התחלה טובה לדעתי.