כוווווולם כותבים על טוויטר. מה כן לעשות, מה לא לעשות, 10 צעדים לטוויטריסט המתחיל, 20 צעדים לטוויטריסט הנגמל.

כולם מדברים על טוויטר ככלי מקצועי, אבל למיטב הבנתי בינתים משתמשים בו בעיקר ככלי רכילותי. 

ובכל זאת, אם כולם, אז גם אני! כן כן, כולם רוצים להיות מיוחדים ושונים, ואני רק רוצה להיות חלק מהעדר. 

הנושא שמטריד אותי כרגע בשימוש בטוויטר, הוא למעשה התפתחות של הנקודה עליה דיברתי כבר לא מעט – פרטיות וההצלבה/חדירה של החיים הפרטיים לחיים המקצועיים ולהיפך.

למטבע יש שלושה צדדים. מצד אחד – ה”כח” בטוויטר הוא בחשיפה, ובצבירת “עוקבים”. ככל שעוקבים אחריך יותר אנשים, קולך נשמע יותר, ולכן יש הגיון במיקוד. מצד שני – אם אני עוקבת בטוויטר אחרי אנשים שאני גם קוראת את הבלוג שלהם, האם יש כאן ערך מוסף אמיתי? מצד שלישי – אותי גם תמיד מענין המידע שמעבר. מה שקוראים בעיתונות ה”צבע”, ובעיני הוא החיים, ואת זה בטוויטר יש מעט מאוד.

כל החוקים והדברות לגבי טוויטר אומרים שצריך למצוא נושא ולהתמקד בו. כך גם תצברי קהל קוראים נאמן, שהנושא מענין אותם. זה ברור וקל לעשות, בתאוריה.  בפועל אנחנו אנשים מורכבים, ולפעמים החלקים המעניינים הם החלקים החוץ-מקצועיים.

אם אני עוקבת אחרי מישהו בטוויטר והוא תמיד זה שמוצא את הדברים הכי מעניינים, אני רוצה לדעת (ברמה המקצועית) איך הוא מגיע אליהם, ומה הוא קורא, ואני רוצה לדעת (ברמה הרבה פחות מקצועית) איזה סוג של בנאדם הוא, מה הוא עושה חוץ מטוויטר, אולי הוא גם שומע מוסיקה מעניינת? בימינו זה לא מאוד מסובך למצוא קצת יותר מידע על האיש ופועלו, ומן הסתם גם יש לו בלוג (אחד לפחות), אבל אם הוא כבר מצייץ על מאמר מענין שקרא, שיציץ כבר גם על המוסיקה שהוא שומע ונקצר תהליכים, לא?

האנשים שבאמת כותבים דברים מעניינים – אני הרי קוראת את הבלוג שלהם. ואז הדילמה היא הפוכה. אם אני ממשיכה לעקוב אחרי האנשים שמעניינים אותי מבחינה מקצועית, יוצא שאני מקבלת הודעה על כל פוסט חדש שהם כתבו במייל, ב-RSS, בטוויטר ובדרך כלל גם בפייסבוק. הגזמה פראית. גם חברים אישיים מציפים אותי במידע מיותר לגבי כל כוס קפה שהם שותים, לפעמים זה משעשע ובאמת מוסיף צבע, אבל בדרך כלל זה מעייף ומיותר.

יש כאן כמובן גם קונפליקט ברמה האישית. עד כמה אני רוצה לחשוף ולספר על עצמי, ועד כמה זה מתאים/רלוונטי. אני רוצה לספר שחזרתי לגור בארץ, וזה גם עשוי להשפיע על החיים המקצועיים שלי, אז נראה לי שזה רלוונטי לטוויטר. כשאחפש עבודה- גם זה היה לגיטימי. אבל האם הסיבות/נסיבות החזרה הן גם חלק מזה? האם ג’ון מנהל המוצר באלסקה רוצה לדעת למה חזרתי ארצה? האם ג’ון בכלל קורא את הטוויטים שלי? הוא הרי עוקב אחרי 300… האם אני צריכה בכלל לחשוב על ג’ון?

זה קונפליקט הפרטיות המוכר מכל מקום ברשת, והרבה אנשים “נפלו” בו כבר בפייסבוק. בטוויטר הוא מודגש הרבה יותר, בדיוק בגלל הפתיחות המובנית – מי שעוקבים אחרי בכלל לא צריכים להיות חברים שלי. פייסבוק הוקם על יסודות הרשת החברתית האמיתית שלך. כולם היו צריכים להיות אנשים אמיתיים (זה היה העקרון הראשוני, היסודי), והתבקשת לאשר שמי שאומר שהוא חבר, הוא אכן כזה (ברמה זו או אחרת). בטוויטר אין ענייני חברות בכלל. 

אפשרויות לפתרונות:

הפרד ומשול – ברשת אחת תקשר עם החברים הקרובים (בדרך כלל פייסבוק), ובשניה (טוויטר) עם המקצועיים. הרבה אנשים טוענים שהם עושים את זה, אבל בפועל לא נראה לי שהם מסוגלים “להקריב” את רשימת החברים המופרכת שהם עבדו עליה כל כך קשה ולסנן אותה. ממה שאני רואה בפיד החברתי שלי כרגע – פייסבוק בירידה, טוויטר בעליה, וכל הרעש פשוט עובר ולא מופרד.

הוספת מסננים והגדרות לטוויטר – פתרון ברמת המוצר. טוויטר עצמם לא יכנסו לזה לדעתי, ובצדק. הסוד של טוויטר הוא הפשטות, ואם יתחילו להיות שם קונסולות ענק של הגדרות, בסוף הוא יהיה פייסבוק. אפליקציות שונות כבר מציעות דרכים לא רעות להתמודד עם הרעש (פוסט נפרד על טוויטדק בקרוב, אני חושבת שהם עושים דברים ממש יפים). 

מינונים ואיזונים – הפתרון האישי והמורכב. כמו כל דבר בחיים.