השבוע התחלתי לפחד קצת מה”ענן”. הסיבה היא בעצם טיפשית, כי לא באמת נוסף לי מידע שלא ידעתי קודם, אבל פתאום הבנתי עד כמה הענן שביר ועד כמה למידע שלי, הפרטי, שחשבתי שלא מענין אף אחד, כן יש מחיר.
הכל התחיל מהסיפור של גניבת המידע מטוויטר. תקציר הארועים (הידועים עד כה) – האקר צרפתי צעיר החליט לנסות לפרוץ לחשבונות אישיים של אנשי טוויטר, פשוט כי אפשר. הוא השתמש בכל מיני פרצות של שרותים ענניים כדי למצוא ולשחזר סיסמאות, וכך בקלות יחסית מצא את עצמו עוקב אחרי חשבונות המייל הפרטים של עובדי טוויטר, מהם השיג סיסמאות לחשבונות של שרותים אחרים (מ-paypal ועד בכלל), ובסופו של דבר הגיע למסמכים של החברה, ועד לסיסמאות למאגרי הנתונים שלה.
עד היום, הענן היה בעיני אחת האופציות היותר בטוחות לשמור מידע, בתנאי ששומרים בצורה חכמה – מחליפים סיסמאות, מגבים וכו’. אבל ההגנה האמיתית שלי מפני חשיפה של המידע הזה היתה התחושה המאוד חזקה, שאני לא באמת מעניינת אף אחד. כלומר, מי ינסה לפרוץ למייל שלי? ואם מישהו ינסה, מה הוא כבר ימצא שם? כמה סיסמאות לשרותים שלא מעניינים אף אחד (הרי את הסיסמאות החשובות אני מקפידה לא לשמור שם), ומיילים לחברות?
כשראיתי את כל העניין סביב המידע שנחשף בטוויטר, פתאום הבנתי את הבעיתיות. פתאום הבנתי שהבעיה כאן היא הגודל. כלומר, כמות המידע אליו יקבל גישה מישהו שיפרוץ.
נכון, תאורטית אין לי שום דבר להסתיר, אני אזרחית שומרת חוק ואוהבת אדם בדרך כלל. אבל מספיק שמישהו ימצא מייל שכתבתי, ואולי אפילו לא שלחתי, עם כמה הערות ציניות ובלתי מפרגנות שכתבתי לחברה באינטימיות שבין חברות, ויפרסם אותם. וזה עוד התרחיש הידידותי לסביבה. הרי גוגל רוצים שאני אשמור אצלהם הכל – מהעדפות הקריאה שלי (עלולה להחשף החיבה שלי לבלוגים משעמים!), דרך היומן שלי (שוב ביטלתי את התור לרופא השינים), ועד לתכניות המוות שלי. לפייסבוק יש 250 מליון משתמשים. 250 מליון! והם יודעים על כולנו ה-מ-ו-ן. לא רק איפה אנחנו גרים ומי החברים שלנו, אלא כל כך הרבה יותר (גם על המשמעויות של זה מענין לחשוב).
מצד אחד, אני (שלמדה פסיכולוגיה שנים) מבינה את הכח של המידע הזה ברמה התאורטית. די למחקרים על סטודנטים שנה א’ לפסיכולוגיה, אפשר ללמוד כל כך הרבה ממאגר מידע שכזה. המחשבה על מאגר הנתונים שיש להם והמחקרים שאפשר לעשות דרכו יכולה לפתות אפילו מישהי כמוני לחזור לספסל הלימודים. הם הרי כבר יכולים לחזות התפשטות של מחלה לפני שהרשויות מודעות אליה. יש דברים טובים שיכולים לקרות מהמידע הזה (פרד ווליסון דיבר השבוע על היתרונות שבחשיפה, כל עוד היא מבוקרת).
מצד שני, אני הפרטית, נבהלת מכמות המידע הזה, מהמסקנות שאפשר להסיק על העולם (וכמובן עלי) מהסתכלות עליו. נכון, זה נוח לי שהכל שם יושב במקום אחד, שכל השרותים מדברים אחד עם השני. נכון, כבר הוכח לא פעם שאנשים מעדיפים נוחות ומוכנים לשלם באובדן מסוים של הפרטיות שלהם תמורת שרותים מסוימים. אבל איפה הגבול?
החלק הכי מפחיד בכל זה הוא האפשרות שהמידע הזה יגיע לידים הלא נכונות, ישמש למטרות לא “חיוביות”, ומי בכלל קובע מה זה חיובי?
ומכאן, בקפיצה מהירה ולא בלתי קשורה, למאגר המידע הביומטרי שמדינת ישראל רוצה להקים. שוב, אין ספק שלמאגרי מידע זמינים יש יתרונות. זה יכול להיות נח, שימושי, ואפילו מציל חיים אם אני אוכל להסתובב עם כרטיס שמרכז את ההיסטוריה הרפואית שלי, ובמקרה הצורך לא יצטרכו למצוא את הפתק שבו כתוב לאיזה תרופה אני אלרגית. אבל האם אני רוצה שלמדינה יהיה מאגר מידע אחד שבו יהיה כל כך הרבה מידע עלי? החל ממספר תעודת הזהות שלי, דרך ההרכב הגנטי שלי (טביעת אצבע/סריקת פנים), ועד לאן? למצב החשבון שלי בבנק? לתשלומי אגרת הטלויזיה? לסיסמא שלי בפייסבוק? איפה יעבור הגבול? אני מאוד ממליצה לקרוא עוד בנושא.
אז אני נגד המאגר הביומטרי. להערכתי, השימושים השליליים יקרו מהר מאוד, והחיוביים (אם בכלל) יהיו איטיים ולא משמעותים. אני לא רוצה שהמדינה תחזיק את כל זה במקום אחד. אני לא סומכת עליהם שהמאגר יהיה סודי ושמור, לא מזדון, אלא כי זה פשוט לא יכול להיות. ואני לא חושבת שהמחיר שווה את התמורה. קראתי הרבה, חשבתי על המשמעויות, אם זה היה יכול בצורה משמעותית למנוע פשיעה או לעזור לחיים שלנו ביום יום, זה היה אולי (אולי!) שווה. אבל זה לא.