HADAS SHEINFELD

על החיים ועל המוות (ברשת)

פתאום מטריד את כולם מה יהיה עם ה”זהות הוירטואלית” שלהם, אחרי מותם.

האמת היא שכרגיל לא ברור אם זה באמת מענין את כולם, או שזה הטרנד הנוכחי של “התקשורת”, אבל באמת בזמן האחרון יש קצת יותר ענין ודיבורים בנושא הזה. החל מהכתבה ב”דה מארקר” על הפרופיל בפייסבוק של איש שנפטר באופן פתאומי. הפרופיל הפך למקום שבו אנשים נזכרים ומזכירים, אבל פייסבוק מחקו אותו בלי להודיע ובלי להתיעץ, פשוט כי הם גילו שהאדם נפטר. הכעס של קרובי המשפחה מובן.

באיזשהוא מקום אכן יש כאן דיסוננס. כדי לפתוח פרופיל היום כמעט בכל פלטפורמה, לא צריך הרבה, ובטח לא להוכיח שאתה מי שאתה טוען שאתה. יש לך כתובת מייל? בבקשה, אתה יכול לפתוח איזה פרופיל שאתה רוצה. לעומת זאת כשמישהו נפטר, ומשפחתו רוצה לעשות משהו עם הפרופיל הזה – הם צריכים להוכיח בדרכים עקלקלות שהם אכן משפחתו, וגם אז הם צריכים לדון עם פייסבוק לגבי הפתרון. פתאום מגלים (לא שזה צריך להפתיע) שפייסבוק חושבת שהתוכן הוא שלה, ולא של המשתמשים. והיא מחליטה מה לעשות איתו.

במידה מסוימת, מכיון שהפלטפורמה שלה, פייסבוק צודקת, התוכן גם הוא שלה (או לפחות בשליטתה). יש כאן גם ענין של הגנה על פרטיות – האם כל התוכן שנכתב בפרופיל של מישהו על ידי אנשים אחרים, האם גם הוא שייך ל”יורשים”? אם חושבים על זה, נראה שתוכן וירטואלי, בדיוק כמו תוכן בעולם האמיתי – שייך לאדם, ואחר כך ליורשיו. מצד שני – אין שום דרך קלה וברורה להודיע על פטירתו של אדם “לעולם הוירטואלי” ובטח שלא להוכיח מי היורשים שלו. פייסבוק מצדם רוצים להזהר מלהפוך לספר זכרון, וגם את זה אפשר להבין.

צריך גם לזכור שאמנם “כל העולם בפייסבוק”, אבל יש הרבה מאוד אנשים שהנוכחות הוירטואלית שלהם היא הרבה מעבר לדף בפייסבוק.  מה עושים עם הטוויטר, מייספייס, בלוגים בשלוש פלטפורמות? כל המידע הזה שאנחנו מפיצים ואוספים, מה יהיה עליו אחרי שאנחנו לא נהיה כאן?

בואו נהיה כנים. אורך החיים של רב התכנים הוירטואליים הוא קצר, אם לא קצר מאוד. כבר היום להערכתי ציוץ  בטוויטר “חי” בעולם הוירטואלי שעה בממוצע (החשובים, המשמעותיים, עשוים לחיות גם כמה ימים, אבל הם נדירים). גם לפוסטים בבלוג יש חיים לא ארוכים במיוחד. בבלוגים עשירים ומלאים בתוכן, שמספרים סיפור לאורך שנים, אפשר להניח שלתוכן תהיה משמעות עבור אנשים גם לאורך שנים. אתו הדבר לגבי בלוגים אינפורמטיביים (כמו מתכונים, או ביקורות על מוצרים). למעשה בלוגים אישיים עשירים בתוכן הם סוג של ספר וירטואלי, וכך גם בלוגים אינפורמטיביים. אבל בלוג כמו שלי, או כמו של רובינו – האם תהיה משמעות לפוסטים האלה בעוד 10, 20, 50 שנים? אולי כממצא ארכיאולוגי – איך פעם חשבו על הרשת. אבל לא הרבה יותר מזה, להערכתי.

כמובן שסוגיה כזו מעוררת גם את החוש העסקי במקומות מסוימים. השבוע בדיוק נתקלתי בכתבה ב”חורים ברשת” על חברה שמציעה להוסיף משדר למצבות, שמאפשר לגשת לתוכן וירטואלי על הנפטר – המשפחה מכינה “דף מידע” וכל מי שעומד ליד המצבה יכול לגשת אל הדף באמצעות הטלפון הנייד שלו. ברור לי לחלוטין שהשלב הבא יהיה לעמוד סביב המצבה ולגלוש בבלוג של המנוחה…

בקיצור, האם יש לכם תכנית מה יקרה עם התכנים שלכם אחרי 120? האם יש לכם צוואה וירטואלית? האם הקרובים לכם ביותר יודעים מה אתם רוצים לעשות עם כל התכנים שלכם ברשת?

עוד תוכן מעולה מהבלוג

בהמלצת Galit Galperin הקשבתי לפודקסט Artificial - the Open AI Story. הפקה משותפת של הוול סטריט גו׳רנל וספוטיפיי, יש כבר 3 פרקים באויר והרביעי אמור להגיע בקרוב. אני עוקבת אחרי open AI...
אתמול נפתח המחזור החדש של הגילדה למנהלי מוצר.ההוא שהיה אמור להיות מחזור אוקטובר.רעדו לי הברכים כשפתחתי את ההרשמה מחדש בדצמבר, אחרי שב 7.10 הכל נעצר.זו בעצם החזרה הרשמית שלי לסוג של עשיה,...
מרטי כתב פוסט סיכום וגם פירסם הרצאה עם תחזיות פרודקט ל- 2024, שבעצם מסכמים את כל מה שהוא חושב על התפקיד של מנהלי מוצר בתעשיה בימינו. למי שמכיר את הקו של מרטי...