אין לי דעות מוצקות לגבי מה אנשים צריכים לעשות או לא לעשות ביום כיפור. האמת היא שגם אין לי מתודה סדורה לגבי מה אני עושה או לא עושה.
אבל אי אפשר להכחיש שיום כיפור הוא חויה מאוד יחודית לאלה מבינינו הקשורים לאמצעים האלקטרונים בצורה אינטנסיבית ביום יום שלהם. אני מכירה את אלה שהופכים את היום הזה ל”חגיגת אלקטרוניקה” – מרתון של הורדות, סרטים, הפעם היחידה בשנה שבאמת משתמשים ברוחב הפס. אני גם מכירה את המתענים ומתרחקים מכל אמצעי שכזה. ובדרך כלל אני מוצאת את עצמי באמצע.
המסורת המתגבשת בביתנו היא שאני “תומכת הצום”, כלומר אני לא צמה בעצמי, אבל תומכת באחרים שרוצים לצום ולכבד את היום הזה בדרך יותר מסורתית.
אז אמנם אני לא צמה, אבל אני גם לא מתחברת לאמצעים האלקטרונים. בכלל. לא מוסיקה, ולא טלויזיה, ולא דיוידי ולא אינטרנט ולא נייד ולא כלום. שקט מוחלט. התנתקות.
והייתי חושבת שזו באמת תהיה סוג של תענית בשבילי, אבל הניסיון מלמד שזה ממש לא.
להיפך.
במשך היום הרגשתי את הדגדוג בידים לכיון המחשב בעצם רק כשרציתי לברר דברים, ופתאום הבנתי שמאגר המידע האדיר הזה שאני רגילה שעומד לרשות אצבעותי בכל רגע נתון, כרגע לא זמין. כמובן שהוא יכול היה להיות זמין, אף אחד לא מנע ממני לגשת למחשב ולבדוק, אבל זה היה חלק מההחלטה, וחלק מהחויה.
מעבר לרצון הזה, ממש לא היה חסר לי כלום.
לא חסרו לי העדכונים למינהם, הסטאטוסים, הפינגים, האנקדוטות המהירות. ותהיתי למה. אולי כי ידעתי שרב האנשים בכלל לא מעדכנים בשעות האלה? אולי כי ידעתי פחות או יותר מה כולם עושים?
אבל הרי גם ביום יום אני יודעת פחות או יותר מה הקרובים לי עושים בחלק של היום, ועדין העדכונים הם הקצפת, התבלין, המעדכנים הטובים הרי מעדכנים בפרטים היותר מעניינים ופחות טריוויאלים.
אולי כי לא הייתי עסוקה במשך היום במטלות שדרשו ממני יותר מדי מאמץ מנטלי, מסוג המאמצים שאחריהם אני תמיד מחפשת כמה דקות של רגיעה – שעולם הסטטוסים והבלוגים מספק.
לא חסר לי כמובן קורא הרסס שלי, שידעתי שבו אני אף פעם לא מפסידה כלום. הוא פשוט סופר לי וזוכר עבורי את כל מה שקרה. וזה הרי קרב אבוד, אני אף פעם לא אגיע לקרוא את כל הדברים שמעניינים אותי לקרוא.
מה שהיה חסר לי, אולי, קצת, זה המוסיקה. אם כבר כל כך שקט ושליו, כל מה שבעצם היה חסר הוא מוסיקה.
מצד שני – פתאום שומעים את השקט. השקט הזה שלא קיים בתל אביב בדרך כלל. כמעט אף פעם. ויש בו משהו מאוד נעים.
שומעים את הנשימות.
את המחשבות.
אפשר לפתח מחשבה אחת לאורך כל היום. לחזור אליה בנחת.
אפשר לקרוא ספר אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, ובכל פעם להחליף בינהם כשצריך קצת שינוי (אצלי זה היה ספר אחד בגוון מקצועי, אחד רומן, ואחד מדריך טיולים – לא יכולה לחשוב על שילוב יותר מוצלח).
בקיצור – מסתבר שיום התנזרות, הוא ממש לא בהכרח יום תענית עבורי.
אז כנראה שעל החטאים לא ממש כיפרתי בסיטואציה הזו, אבל זו באמת לא היתה המטרה.