היום לא נדבר על עולם הווב, ה2.0, הרשתות החברתיות, או שום דבר שקשור לנושאים האלה. היום נדבר על שימושיות במקום מאוד יום יומי, שמעצבים אותו ומתיחסים אליו כבר הרבה מאוד שנים, ועדין, מסתבר מדובר באתגר.
האמבטיה. ובאופן יותר ספציפי – חדרי אמבטיה במלונות.
יוצא לי, לשמחתי, לטייל ולסוע בעולם קצת יותר מהממוצע. לא הרבה יותר, לא יותר מדי, אבל בכל זאת. מדי פעם. נסיעות עבודה, טיולים, פה ושם (טפו טפו שיימשך כך). אני בדרך כלל משכנת את עצמי במלונות סבירים. אני דואגת שיהיו במיקום סביר, שיהיה נקי, והרבה פעמים יוצא שמדובר במלון ששייך לרשת גדולה (הולידיי אין למינהם). המלונות האלה, בזמן האחרון, משקיעים הרבה מאמצים ב”חווית הארוח”. אין ספק שהם מעסיקים מעצבים גרפיים. הכל מעוצב החל מהפתקיות שליד הטלפון, דרך השלט “נא לא להפריע”, הכל בצבעים של המותג, בפונט המתאים, סבבה.
לאחרונה הרשתות האלה נתקפו גם בסוג של שגעון כריות – יש תפריט כריות, וכל כרית מסומנת מבחינת הקושי/רכות שלה, ואם חס וחלילה הכרית לא לטעמך, מיד ירוץ מישהו וימצא את הכרית ברמה הנכונה.
אבל למה, מישהו יכול להסביר לי למה, הם לא מצליחים לעצב את המקלחות/אמבטיות כמו שצריך? בחיי שהצרכים בתחום הזה לא השתנו הרבה בעשר-עשרים ואולי אפילו יותר שנים אחרונות. למה זה כל כך מסובך?
יש שתי נקודות שבעיני הן מהותיות, וכל כך הרבה מקומות נופלים בהן, מה שהופך את חוית האמבטיה שלי לסוג של מבחן שאני לעולם לא מצליחה בו, ואני בטוחה שאני לא היחידה. נשתמש בכלי שמוכר לי מעולם המוצרים האינטרנטי – תרחיש שימוש.
תרחיש ראשון – האישה
בואו נחשוב על לקוח ממוצע. באמת ממוצע. לא צריך יותר מדי נתונים או ניתוחים סטטיסטים מורכבים, כדי להניח שמשהו בסביבות 50% מאורחי המלון הן אורחות. נשים. טוב, אולי מדובר במלונות שפונים יותר לקהל אנשי העסקים, אז 40%. 30%. גם זו נישה לא קטנה בשוק, לא? ובכן, מעצבים יקרים, הרשו לי לגלות לכם משהו על נשים. הרב המוחץ של הנשים, אפילו אלה שאינן יותר מדי מגונדרות, יגיעו למקלחת במלון עם הסבון שלהן, השמפו שלהן, והקונדישנר שלהם (וזה עוד לפני סבון הפנים ושאר התכשירים היותר ספציפיים). שלושתם, בימינו, בדרך כלל, נוזליים. כלומר, אנחנו מדברים על שלושה בקבוקים, לא קטנים.
אז נניח שנכנסנו למקלחת, בידינו שלושת הבקבוקים… אתם יכולים להמשיך את תסריט השימוש? מה צריך? נכון! מדף! מקום לשים את הבקבוקים האלה. יש? יוק!
בדרך כלל יש מדפונצ’יק קטנטן, שאפשר היה לשים בו, אולי, חפיסה של סבון מוצק. אולי. רובנו לא משתמשות בסבונים כאלה כבר שנים. גם האמהות שלנו לא.
כלומר, אנחנו צריכות לשים את הבקבוקים על הרצפה, ולהתפלל לטוב. תודה רבה באמת.
תרחיש שני – המישקפופר
עוד פלח שוק לא קטן (שוב, הערכות שלי, לא טרחתי לעשות מחקר רציני) – אנשים עם משקפיים. גם גברים וגם נשים. מכל הסוגים. להרבה מהם, יש משקפיים/עדשות. נכון? כולכם מכירים כמה כאלה, אני בטוחה.
מה המשמעות של בעיות ראיה כשנכנסים לאמבטיה? נכון! שלא רואים טוב, כי אנחנו בלי העדשות/משקפיים. הכל מטושטש. ועכשיו, נכנס האדון למקלחת, לא ממש רואה איפה הברז, שלא לדבר על הצורך להבין, בעזרת חוש המישוש, איך לתפעל את הדבר הזה.
למה דווקא בדבר הבסיסי הזה, צריך להתחכם? למה? למה צריך “גוף ניהול מערך התזת מים”?
אני מדברת על הברזים הסופר-מתוחכמים, שצריך להיות סוג של מדען חלל/פיסיקאי/מהנדס מכונות בשביל לתפעל אותם. וגם כשכבר הצלחת לגרום למים לצאת מהמקום הרלוונטי, אופן השליטה בטמפרטורה/לחץ המים מצריך ניסוי, תהיה, וטעיה ברמות כאלה, שזה כבר ניסויים בבעלי חיים. לפעמים יש שם דווקא חיצים קטנים וחמודים, או אינדיקציה בכחול ואדום למים הקרים והחמים. אבל הם בדרך כלל בגודל שמצריך ממני להצמיד את הפרצוף שלי לברז ברמת קירבה כזו, שאני כבר מעדיפה להתקלח במים קרים.
בקיצור חברים, אם אתם שייכים במקרה לאחת מקבוצות המיעוטים שתארתי, אני בטוחה שאתם מכירים את החויה. שתפו בחויותיכם!
המגיב/ה עם חויית המיעוט המשעשעת ביותר ת/יזכה בכרית מסוג מדיום-רייר.