אז מצאת עבודה בסטרטאפ מגניב. בהתחלה לא ממש הבנת מה המוצר עושה, ולמה שמישהו ירצה או יצטרך משהו כזה ,או שאולי מיד הבנת את הגאונות של המוצר, ובכל מקרה, אחרי כמה חודשים של עבודה מאומצת נשבית. אתה בטוח שהמוצר שלכם הכי טוב בשוק, הצוות שלכם צעיר, מבריק עובד בטרוף, הכל נראה מבטיח.

עוברים עוד כמה חודשים. אתה כבר שם יותר משנה. מתחיל להתבהר שההנהלה לא משהו. כלומר, הראש שלהם במקום הנכון – הם רוצים לבנות מוצר טוב. אבל יותר מהכל הם רוצים לעשות כסף. והם לא ממש יודעים איך. מסתבר שהם לא באמת מכירים את השוק שבו אתם פועלים, שהם עושים המון טעויות של מתחילים, והכי גרוע – הם לעולם לא יודו בטעות. לא, בעצם הכי גרוע זה שהם לא מוכנים להקשיב לפידבק. לא, בעצם הכי גרוע זה שהם דורשים מהעובדים דרגות מחויבות בלתי סבירות. כמה זמן אפשר לעבוד עשר ושתיים עשרה שעות ביום?

אבל הרעיון מגניב. באמת מגניב. וכבר רואים שיש שוק, אנשים שמשתמשים ממש מרוצים. והחבר’ה מעולים. עובדים בטרוף, אבל מאוד נהנים. ויש אתגרים ולומדים המון. שווה.
לעזוב? עכשיו? מה פתאום.

עוברים עוד כמה חודשים. פתאום יש איזה דיל על השולחן. משהו שהולך לשדרג את כל הדבר הזה. המוצר כבר לא יהיה אותו הדבר. זה יפתח לנו שווקים שלא חלמנו עליהם. מדהים. עובדים בטרוף. בטרוף. מי חושב על לסוע הביתה בכלל. להתקלח זה מיותר. בורגראנץ’ כולל את כל אבות המזון.

הדיל ההוא כבר לא יקרה, משהו התפוצץ שם, הצד השני פשוט לא הבין עד כמה המוצר שלכם מדהים.

אתה כבר מתחיל לחשוב אם כל זה שווה את זה.  אתה כאן יותר משנתיים, ואתה מתחיל להתעייף מהקצב הזה. אבל אין מה לדאוג, בחודש הבא יש את התערוכה ההיא שם באירופה. זה הצ’אנס הגדול שלנו. יאללה, כולם יעבדו בטרוף. נבטל את הנסיעה לחו”ל, זה לא הזמן לחופשות. עכשיו זה הצ’אנס האמיתי. הנה, אנחנו כבר כל כך קרובים.  אם זה יצליח, אם זה יצליח. זה יהיה שווה הכל. ואם זה לא – אז נתחיל לחשוב על לעזוב.

טוב, השנה ההיא היתה ממש קשה בתערוכה הזו. המיתון העולמי, בלגן טוטאלי.

אתה כבר לא בטוח שכל התעשיה הזו זה הדבר שהכי מענין אותך בעולם.  והעיפות מורגשת. והמנכ”ל הזה, פשוט אדיוט, וגם ה-board כבר הבין את זה. אתה מתחיל לחשוב, אולי זה הזמן לעזוב.

אבל אז – מנכ”ל חדש. תותח. מרשים. הוא אמריקאי, והוא דורש מכולם להוכיח את עצמם מחדש. אתה כבר שם  כמעט שלוש שנים, ועכשיו בעצם הכל מתחיל מההתחלה.

המנכ”ל החדש אומר שהולכת להיות תקופה לא פשוטה, העולם הוא כבר לא מה שהיה כשהתחלתם לעבוד על המוצר הזה, אבל הוא מאמין בו. הוא מאמין במוצר והוא מאמין בצוות, ועכשיו זה הזמן לתת את הפוש האמיתי. קצת קשה לדבר איתו, הפרש של 10 שעות אומר שבעצם הוא מתחיל את היום כשאנחנו מסיימים, אבל בשביל זה הומצאו המכשירים הניידים. שיחות ועידה באמצע לילה זה הדבר.

המטרות עכשיו עוד יותר קשות מתמיד. יש שלושה חוזים שעומדים על הפרק, עם הארגונים הגדולים ביותר בתחומם. אנחנו הולכים לשנות את התעשיה שלנו.  רק עוד דבר אחד קטן – המנכ”ל מבקש מכולם להסכים לקיצוץ רוחבי. אין העלאות במשכורת, ליתר דיוק יש הורדה קטנה, וכדי להראות רצינות כולם גם צריכים להשקיע כסף משלהם בחברה. לא המון, אבל מספיק כדי להראות רצינות.

עכשיו תעזוב? עכשיו? כשרואים כבר את ההצלחה באופק? איזה מסר זה ישלח לאנשים האחרים? איך תראה בתעשיה? אין מצב. אני לא עוזב ספינה ברגע הכי קריטי שלה.

יאללה, עוד פוש והכל יראה אחרת. עובדים בטרוף. יום ולילה וסופשבוע. בורגראנץ’ כבר עושה לך קצת צרבת, ובבית יש ילד שמראה סימני עצבנות ואישה שמנסה לשמור על אופטימיות, אבל היי, עכשיו זה לא הזמן לכל אלה. אתה בעצם הרי דואג להם. בשביל מי אתה עושה את כל זה? בשביל עצמך? אתה אומר לעצמך שככה זה בכל מקום בהייטק הישראלי. סטארטאפ זה סטארטאפ.

אתה בחור מוכשר. מאוד. אתה מחזיק את הסטארטאפ הזה על גבך, עם עוד שניים שלושה חבר’ה מעולים. וכל האחרים מסתכלים עליכם, ועושים כמוכם. מחויבים יותר לכם מאשר לחברה או לרעיון.

עברו יותר מחמש שנים, בלי יום ובלי לילה. את הסופשבוע שלקחת עם האישה לפני שלוש שנים עדיין מזכירים לך (בדיוק אז השרת קרס), והיום בשבוע לצאת מוקדם להיות עם הילד הפך להיות יום בחודש, מקסימום ברבעון. הסיכויים שהחברה תצליח לא גדלים כל יום. וגם אם היא תצליח – כמה מזה יזקף לזכותך? אתה כבר לא בטוח שיש סכום שיצדיק את ההשקעה הזו שלך.

אבל השקעת כבר כל כך הרבה, אז עכשיו תעזוב?