כל המחשבות על מה צריך להיות הבלוג הזה, האם זה לגיטימי לגוון ולכתוב על יותר נושאים מאשר העולם הדי תחום שהתחייבתי אליו במקור, מה יחשבו הקוראים והאם הם בכלל קיימים, בשביל מי הבלוג הזה בכלל, האם עדין יש חיים לבלוגים בעולמנו, כל המחשבות האלה נדחקות הצידה מול תחושה אחת חזקה – אני פשוט רוצה לכתוב.
אני מתגעגעת לכתיבה, אני נהנית ממנה, אני חושבת שיש טעם בתעוד כשהוא שלי, ולא – כמו ברב שאר הפלטפורמות, של הפלטפורמה. הרי אין דרך באמת לראות מה כתבתי בפייסבוק היום לפני שלוש שנים, או לחפש לינק או מחשבה שחלקתי. אני נתתי את המידע, והוא כבר לא שלי. ואולי אני לעולם לא ארצה או אחפש אותו, אבל אני רוצה את הידיעה שהוא יכול להיות זמין לי אם אני רוצה.
אז הנה אני כאן. יש לי שאיפות ומחשבות על לאן הייתי רוצה לקחת את הבלוג, ולאן הייתי רוצה שהוא יקח אותי, אבל בינתים אתחיל בתחושה החזקה הזו שאני פשוט רוצה לכתוב. ואכתוב את כל מה שאני רוצה לכתוב. ואקוה שיהיו קוראים, ואקוה שהרצון לכתוב יחזק גם את ההרגל, ושהכתיבה פשוט תקרה.
שבועות, ביכורים, יאללה מתחילים.