קריאה ביקורתית: ספר ילדים

אנחנו מגדלים את הבנות שלנו לאהוב קריאה. כי אנחנו חושבים שזה חשוב, וכי אנחנו אוהבים לקרוא בעצמנו. אנחנו משתדלים לבחור להן ספרים מעניינים, יפים ויזואלית, וכמובן עם מסרים שאנחנו עומדים מאחוריהם, עד כמה שאפשר.

אני חיבת להודות שהענין יותר מאתגר ממה שציפיתי שיהיה. יש המון ספרי ילדים סתמיים לחלוטין, רבים מהם מתורגמים משפות אחרות, שגורמים לי לתהות – למה שמשהו יטרח לתרגם כאלה שטויות? יש גם ספרים שאני פשוט לא מסכימה עם המסר שלהם, או שהשפה שלהם נחותה ובלתי נסבלת.

יש כמובן גם ספרים נהדרים, חדשים וישנים, גדולים וקטנים, וגם קלאסיקות לילדים שקראו לי כילדה ועכשיו אני נהנית לקרוא לבנות שלי.

קיבלנו במתנה את "מגדל של קוביות" של דבורה עומר. את הכריכה הכרתי מיד, וזכרתי שגם לי כילדה היה הספר בבית. ואכן, המהדורה הראשונה של הספר הודפסה בשנת 1976. בול.

דפדוף בין הדפים גרם להבהובי זכרון, התמונות היו לי מוכרות, אבל את הסיפורים לא זכרתי.
אני חיבת לציין שהציורים והתמונות מקסימים. צבעוניים, מלאי חיים, נאיביים ומשמחים.

אמא ורון במכונית

גם הטקסטים, בגדול, חביבים. יש את הטקסטים הרגילים, על החיות והילדים שלהם, והילדים שמשחקים. באופן כללי הילדים משחקים ביחד, בן ובת, ואין תחושה יותר מדי של הבדלים בין מה שהבן ומה שהבת יכולים לעשות. אמנם הבן הוא זה שנפצע במשחק, והבת היא זו שמשחקת בבובה ועומדת מול המראה ומתיפה, אבל שני הילדים עוזרים לאמא לנקות, והבן אפילו עוזר לאמא לעשות כביסה.

מה שכן, יש ללא ספק הבדל בין התפקידים של אבא ואמא. אבא הולך לעבודה כמובן. אמא מנקה, אמא מאכילה, אמא עושה אמבטיה. טוב, תפקידים מסורתיים, ספר שנכתב בשנות השבעים. נסבל.

ואז מגיעים לסיפור הקצר הזה, בבקשה קראו אותו עד השורה האחרונה כי שם המסר:

אמא יושבת במכונית, מחזיקה בשתי ידים את ההגה. אמא יושבת מלפנים ונוהגת.
היא נוסעת על הכביש מהר מהר.
רן יושב במכונית מאחור. הוא מביט איך אמא נוהגת, מביא ואומר:
"אמא, צריך להזהר! אמא, אור אדם ברמזור. עכשיו צהב. עכשיו ירק. אפשר לנסע, אמא. בזהירות. הנה הולך איש, רוצה לעבור את הכביש.
הנה אוטו בא, אל תסעי מהר. צריך להזהר!
כך עוזר רן לאמא, אומר לה איך לנהג. 
בדיוק כמו אבא. 

מה אומר, אני מקריאה לבת שלי, ולרגע משתנקת. הבן אומר לאמא איך לנהג? כך הוא עוזר לה? בדיוק כמו אבא?!

למי מכם שחושבים שאני עושה ענין ממשהו נורא קטן, אתם צודקים. זה קטן. קטנצ'יק. באמת. אבל המסרים האלה מחלחלים.ילדה בת שלוש מקשיבה בקשב רב לכל מילה, ולומדת דרך כל דבר שאנחנו אומרים, עושים, קוראים, את העולם הזה, שם בחוץ. אנחנו לא שמים לב עד כמה הם עוברים לילדים, הדברים הקטנים. כמה מהר הם מסיקים מסקנות, ואחר כך קשה להפריך אותן.

אני לא קוראת כאן להפסיק לקנות את הספר או לחרם על כל "מוצרי" דבורה עומר… אני רק אומרת שצריך להיות מודעים לדברים האלה.

ניצלנו את ההזדמנות ודברתי עם הבת שלי על נהיגה. איך לומדים לנהוג ומתי, מי יכול לנהוג. סיכמנו שאצלנו בבית אף אחד לא אומר לאף אחד איך לנהוג, כי גם אמא וגם אבא יודעים לנהוג.

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *