גם אני הלכתי לשמוע את בון ג'ובי

זה לא שבון ג'ובי הוא אליל ילדותי, לדעתי בילדות/נערות הכרתי את השם אבל לא את המוסיקה. אבל בטיול לפני כמה שנים בארה"ב, כשחיפשנו מוסיקה לשמוע ברכב התברר שבמרחב הגדול מאוד מאוד בין המוסיקה שאני אוהבת, לבין המוסיקה שאוהב בן הזוג, נמצא אחד בון ג'ובי, ביחד עם עוד כמה בודדים כמובן, והוא התישב לנו באוטו ומאז נשאר שם. אז אם כבר יש מישהו שאנחנו מסכימים עליו, לא נלך לשמוע אותו חי ונושם אצלנו בארץ הקודש?

אז הלכנו, והנה המחשבות שהיו לי לפני, תוך כדי, ואחרי.

לפני:
– כמות ההולכים, הצועדים לכיון פארק הירקון היתה מרשימה. קראתי כל מיני ביקורות על הבלגן והצפיפות והתורים, אבל אנחנו הגענו יחסית מאוחר, והיה מסודר ואפילו נעים. לא חיכינו בשום תור משמעותי, וגם הצפיפות היתה בלתי מעיקה.
– יותר מזה, היו אפילו נימוסים מפתיעים. פתאום מצאתי את עצמי בתוך ענן שמישהו עישן, וכמעט נחנקתי. פתאום היה מולי פרצוף מחייך ומקסים, שהתנצל על העישון לכיון שלי והבטיח שזה לא יקרה יותר. ממש לא צפוי.

תוך כדי:
– הפקה מרשימה. פשוטה, ועובדת. לא היו מסכים עם וידיאו ארט, לא היו רקדניות מטורפות, היתה פשוט הופעה של נגנים מצוינים, הגברה טובה, ומסכים איכותיים ביותר.
– המסכים האלה הרשימו אותי כל כך. ראו פשוט מדהים. מישהו כתב באיזו ביקורת בעיתון שאפשר היה לראות כל קמט וכל שערה לבנה שלו, וזה ממש נכון. תוהה אם המסכים וכל ענין ההקרנה הם חלק מהציוד שההפקה מביאה, או שהם נותנים מפרט ומישהו בארץ מבצע.
– ראינו שעל הפיגום עם הספוטים של התאורה – היה בנאדם לכל ספוט. קשה לי להאמין שבאמת מזיזים אותם בצורה ידנית? ומצד שני, אחד מהם הביא את החברה שלו לראות מהפיגום הזה. זה דייט שווה, ללא ספק.

ההופעה: (או, סוף סוף היא הגיעה לענין).
ובכן, המוסיקה טובה. הלהיטים הגדולים, הם בעיני אפילו מצוינים. אבל חייבים להודות שכל השירים שלא הכרתי, שהם מן הסתם חדשים יותר, נשמעים כמו חיקויים של הלהיטים. זה עדין עובד.
הם נותנים הופעה. שעתים על הבמה. החבר'ה לא ילדים, ולדעתי כמות האנרגיה שהם מוציאים בטח שווה לאיזה מרתון או שנים. טרוף.
ג'ון ג'ון ג'ון. חיוך מליון דולר. צ'ארם מיליארד דולר. אבל מכנסי עור בתל אביב? אפילו את זה הוא עשה בחן.
והלהקה תותחים. ספרתי 8 גיטרות שהחליף הגיטריסט הראשי. והמתופף עבד קשה בטרוף. והקלידן. אבל מה שהכי אהבתי, זה שראיתי בברור שהם פשוט נהנים.
טוב, איך אפשר לא להנות כשחמישים אלף איש עומדים ומסתכלים, ורוקדים ושרים? אני מניחה שאפשר. אבל הם נהנים. הם נהנים מהמוסיקה, והם נהנים לנגן ביחד, ורואים ושומעים את זה, וזה מגניב בעיני.
גם הקהל נהנה, וזה מאוד הוסיף לחוויה. כולם שרים, כולם מרימים ידיים, כולם מחייכים. אסקפיזם זה כאן. איזה כייף.

אחרי:
איך זה משפיע על האגו של בנאדם כשהוא יודע שכמעט בכל העולם, יבואו עשרות אלפים לשמוע אותו שר? שמיליונים מליונים של אנשים קונים את הדיסקים שלו, שרים את המילים והמנגינות שלו, ובאים לראות אותו?
אני מניחה שצנוע הוא לא. ותמיד עולה בעיני שאלת הביצה והתרנגולת – זה מתחיל באיש שמאוד חושב את עצמו, שמגיע למקומות האלה, נכון? אי אפשר להגיע לכזה סדר גודל של הצלחה מצניעות…

 

סוף דבר:  נהננו. פשוט נהננו.

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *