קראתי פוסט בבלוג של ALEPH, קרן השקעות ישראלית, על ה-סיבה למחסור של נשים בהיי-טק הישראלי. כתבה את הפוסט הילי רג’ואן, ולמרות שאני שמחה על העלאת הנושא, הפוסט הזה הרגיז אותי. במקום להכנס לויכוח שהתפתח בפייסבוק של אדן שוחט, החלטתי לכתוב פוסט משלי. (לקריאת הפוסט המקורי – כאן).
מה הרגיז אותי?
1. השורה הראשונה – I’m hardly a feminist. בתרגום חופשי – אני ממש לא פמיניסטית.
ברצינות? אישה רצינית בימינו יכולה להרשות לעצמה להצהיר שהיא ממש לא פמיניסטית? שאלי את עצמך – את מאמינה שנשים, באופן בסיסי, צריכות להיות שוות לגברים? שיש להן (אולי) יכולות שונות אבל צריכות להיות להן כל הזכויות, וכל החובות, וכולנו בני אדם שווים? אז את פמיניסטית. הלאה.
2. הבלבול בין תפקיד המנטור לתפקיד ה- Role Model.
מצד אחד הכותבת אומרת שהבעיה העיקרית שלנו היא שאין בישראל דוגמאות של נשים מאוד מאוד מצליחות, שאפשר לחקות אותן וללכת בעיקבותיהן. אני מסכימה שיש כאן מחסור, ושדוגמאות מצליחות חזקות, רבות, שהן מאוד מפורסמות וחולקות את הניסיון שלהן היו יכולות להיות מקור השראה משמעותי.
מצד שני, היא קוראת לדוגמאות האלה “מנטורים”, ומיד עוברת לדיון על חשיבות התפקיד של המנטור. אז שוב, אין לי בעיה עם הצורך במנטור והחשיבות שלו (אפילו כתבתי על זה), אבל מי שקרא את הספר של שריל סנדברג יודע שהיא מספרת על זה שכמעט אחרי כל הרצאה או פגישה שהיא משתתפת בהן ניגשת אליה מישהי ומבקשת ממנה להיות המנטור שלה. הנשים “לדוגמא”, ה- Role models, יכולות להיות מנטוריות של מעט מאוד נשים אחרות. מנטור זה תפקיד אחר לגמרי.
3. מי היא המנטורית הנכונה? באותה נשימה, אומרת הכותבת שהמנטורית בכלל לא צריכה להיות מהתחום (כלומר מהיי טק?), וגם טייסת יכולה להיות מנטורית של רקדנית. אני מניחה שיש בזה משהו. עצה ממישהי חכמה, בעלת נסיון חיים, ערכים, יכולה להיות משמעותית. אבל אנחנו מדברות כאן על נשים בהיי טק, לא? את לא חושבת שיש כאן ידע, הבנה, נסיון שהם ספציפיים לתחום? בואו נשאר ממוקדים – את רוצה להתקדם בהיי טק? תבחרי לך את המנטור/ית הנכונה.
4. הקריאה הסוגרת של הפוסט – קוראת לבעלי ניסיון לתמוך בנשים. לא להפריע להן בהתקדמות, להציע להן עזרה בכל הזדמנות. אני כמובן בעד עזרה ותמיכה, ולא להפריע לאחרים, אבל הקריאה הגורפת הזו היא בעיני בעייתית. לא צריך לתמוך בנשים כי הן נשים. לא צריך להפסיק להפריע להן כי הן נשים. צריך להפסיק להפריע לאנשים בכלל, נשים או גברים, כי זו לא הדרך לעבוד. צריך לתמוך בכל אדם שנראה לך בעל כישורים, ולהתאים את סוג התמיכה לצורך של האשה או האיש.
אז מה כן צריך לעשות? דעתי (מאוד בקיצור, וארחיב בהזדמנות):
– ללא ספק יש מחסור בנשים בהיי-טק. דוגמאות של נשים מצליחות יכולות מאוד לעזור, אבל דוגמאות, בודדות, הן לא ה-פתרון. הן רק חלק קטן ממנו. הפתרון צריך להיות הרבה יותר מערכתי, החל מהחינוך ועידוד הנשים להשתלב במקצועות טכניים (גם בכך דוגמאות מצליחות יכולות לעזור כמובן), ועד תמיכה משמעותית הרבה יותר בחופשות לידה ודרישה מגברים ומנשים לתרום בצורה שווה לניהול הבית כשמגיעים לשלב הזה בחיים. ומגיעים, גם בהיי טק.
– מנטורים טובים יכולים מאוד מאוד לעזור. לכל אחד ואחת.
– רשת תמיכה היא דבר חשוב ומאוד מאוד עוזר. מעבר למנטור האחד או אחת, רשת של פרטים רבים, שחולקים התלבטויות, צרכים, למידה, תומכים זה בזה במצבים שונים בחיים המקצועיים יכולה להיות משמעותית מאוד עבור התפתחות מקצועית. כאן לדעתי יש מחסור מהותי ברשתות של נשים. לנשים, לצערנו ולשמחתנו יש הרבה פעמים התלבטויות ספציפיות וצרכים ספציפיים, וקיומה של רשת תמיכה נשית יכול מאוד מאוד לעזור. אבל על כך בפוסט אחר.
4 Responses
שתי הערות קטנות:
1. אני חושב שכשמישהי מצהירה שהיא “לא פמיניסטית” היא מתכוונת שלא יזהו אותה עם קבוצה שהיא לעיתים רעשנית ורדיקלית ומצטיירת כזעפנות מקצועית (א-לה יחסי מין הטרוסקסואלים הם תמיד אונס).
2. הרבה מהרול-מודלס, כלומר נשים בעלות ניסיון מהדור הקודם ויתרו על משפחה לטובת קריירה (מריים בן פורת, ספרה כץ, פיורינה). זו כמובן בחירה לגיטימית אבל אני לא בטוח שהיא אידיאלית. כלומר לא בהכרח צריכה להיות כאן בחירה כזו והסתמכות על מודל כזה יכולה להיות מעד בעייתית. מצד שני, הדמויות לחיקוי שמציע הדור הצעיר יותר (נאפיין אותו במאריסה מאייר) בעייתי לא פחות. ושוב – זו בחירה לגיטימית אבל היא קיצונית מאוד. קשה למצוא דמות “מאוזנת” לחיקוי. סנדברג היא די חריגה.
יכול להיות שאתה צודק אורן בקשר לרתיעה משימוש ב”פמיניסטית”, אבל לדעתי זו רתיעה שהיא ילדותית. מגיע הזמן שבו צריך לדעת להשתייך לקבוצה שבגדול אתה תומך בעקרונות שלה, גם אם לא בכל הפרטים והפעולות. מתאים גם לאלה ש”לא מוצאים את עצמם בשום צד של המפה הפוליטית” – די, תתבגרו. יש עקרונות בסיסיים ששמים אותך כאן או שם. לדעתי.
בקשר ל- ROLE MODELS אני חושבת שחסרות דוגמאות נשיות מכל הסוגים והמינים. פשוט חסרות. גם מהצד של האמהות, גם מהצד של נשות העסקים, ובטח כאלה שהצליחו לשלב. יש לי הרגשה (שאין לה שום ביסוס) שסדרות עורכי הדין של שנות השמונים גידלו דור שלם של אנשים ונשים שרוצים להיות עורכי דין. הגיע הזמן לסדרות הוליוודיות כאלה על עולמות אחרים. נראה לי שזה השלב הראשון ביצירת מודלים, גם אם לא מאוד קרובים למציאות.
שתי הערות קטנות, גם לאורן:
1. מסכימה לחלוטין עם האבחנה שלך. ההתנערות מהתואר פמיניסטית היא ילדותית לגמרי בעיני, כאילו זו מילת גנאי. מסכימה עם מה שכתבת לאורן.
2. לאורן – זה לא שקשה למצוא דמות מאוזנת לחיקוי, מודל של איזון בית משפחה לקריירה. אין כזו. לדעתי המודל לא נמצא, ואני תוהה אם הוא קיים. אצל “גברי קריירה” (המממ… מעניין. מונח שאינו קיים, בניגוד למונח השגור והדבילי “נשות קריירה”) המשפחה תמיד מוזנחת וזה מגיע בלי הערות. אצל נשים מצפים ל”איזון”. סופרייז: אין כזה דבר.
לטעמי האישי, עד שעצם הגדרתה של אשה כמוצלחת, מתפקדת, עונה על הציפיות ועוד, תפסיק להישען על הצלחתה בהקמת משפחה וזוגיות, לא נוכל לפתח קריירה בלי רגשות אשם. לא חייבים גם וגם. אפשר או או. כמו שגברים יכולים לבחור במה הם משקיעים את זמנם בלי שמבקרים אותם, כך נשים זכאיות לבחור אם לבלות 12 שעות במשרד ופחות בבית.
עד שגברים לא יוכלו ולא ירצו להציע שותפות או חלופה, כלומר stay at home dads שכאלו, על כל “אשת קריירה”, לא תהיה לנו באמת בחירה.
עד שנשים לא ירוויחו בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר כמו גברים, גם כן לא תהיה לנו באמת בחירה, כי תמיד אנחנו נהיה הדיפולט של להישאר בבית עם הילדים במקום לשלם למטפלת (למה לא מטפל?) או לעבוד חצי משרה, כי הגבר במשפחה במילא מרויח יותר.
זה בהחלט לא בגלל שאין דמויות לחיקוי. זה מפני שהעולם עדיין לא מאפשר שילוב, שלא לדבר על איזון. מספיק לראות איך מתנהל שוק העבודה בארץ מבחינת שעות עבודה, ימי חופשה וגובה משכורות. כשיהיה מקובל לעבוד עד ארבע אחרי הצהרים ולקחת חופש בכל יום רביעי – יהיה יותר סיכוי לכולם לאזן, או לשלב, בין משפחה לעבודה.
עד אז, השילוב הוא קשה מאד, ואפשרי רק במשקי בית מעטים מאד (כמו של הדס למשל) בהם שני ההורים מצד אחד ברמה מקצועית גבוהה, ומצד שני מעוניינים להיות הורים מעורבים ובני זוג שוויוניים.
רונית – לא בדיוק הבנתי נגד מה את יוצאת. כתבתי שאו או זו בחירה לגיטימית. אני בוודאי לא מתנגד לשיוויון בשכר ואין לי בעיה עם חלוקות שונות ומשונות של הטיפול בילדים, בין אם האישה לוקחת על עצמה יותר ובין אם זה הגבר. וכמו שאני לא חושב טובות על גבר שמבלה 12 שעות במשרד כך אני גם לא חושב טובות על אישה שעושה את אותו הדבר. זה כמובן לגיטימי, אבל אני חושב שזה רע.
וספציפית – אצלינו היא מרוויחה יותר ויש לנו מטפל (סטודנט לראיית חשבון שלמרבה הצער עוזב לסטאז’ בינואר).