מהנדסת שעבדה ב-uber כתבה פוסט ארוך מפורט ומאוד מטריד, על רצף של הטרדות שהיא עברה בשנה שעבדה שם, ועל דרך הטיפול של החברה בנושא הזה. יש שם שילוב די מדהים של הטרדות חוזרות ונישנות ויחס מזלזל ובעייתי מצד ההנהלה. הפוסט הזה היכה גלים במעגלים שונים. עובדות נוספות סיפרו על חויות דומות, וההנהלה של אובר היתה חיבת להתיחס. ההתיחסות שלהם על פניה נראית רצינית – מקימים צוות, בודקים, אספו את כל העובדים והצהירו שישנו את דרכם וכו׳.

המחשבה הראשונה שעברה בראש שלי כשקראתי את זה, היא שזה לא מפתיע אותי שמדובר ב-uber. אני עוקבת אחרי החברה הזו במשך השנים האחרונות, ויודעת שגם בתחומים אחרים הם מעולם לא העדיפו את האפשרות המוסרית, לעומת האפשרות לעשות יותר כסף (רשימה מהניו יורק מגזין של כל העניינים שהם היו מעורבים בהם לאורך השנים). העיתונאית שרה לייסי בבלוג שלה מתעדת וחושפת אותם כבר כמה שנים. אין ספק שהם בנו עסק מרשים שבנוי על מודל חדשני ומוצלח, ויש להם חזון מרשים- הם משקיעים הרבה גם במכוניות ללא נהג, ונראה שהם יודעים לאן הם רוצים להוביל את החברה. ומצד שני – בעיני שום הצלחה עסקית לא מצדיקה התנהגות כזו. לא כלפי הנשים בחברה, לא כלפי הנהגים שעובדים איתם, ולא כלפי אף בנאדם.

מי שקוראת בין השורות בפרשה האחרונה יכולה גם לראות שבעצם לא עושים כלום. יש כאן הוכחות, ברורות, להתנהלות שערוריתית מצד ההנהלה (לכל העובדות שהתלוננו על אותו בנאדם אמרו שזו התלונה הראשונה שהתקבלה עליו ושהוא יקבל ״אזהרה״!) – ואף אחד לא משלם את המחיר בצורה  ישירה. השאלה המעניינת היא האם לאורך זמן המודל העסקי והכסף ינצחו, או שהשוק יעניש את החברה על ההתנהגויות האלה.