ראיתי את הסרט על מישל אובמה.

לא למדתי יותר מדי, ואפילו בשביל חובבת הז’אנר כמוני (מי קרא את הביוגרפיה של שרי בלייר?) זה היה די משעמם.  השורה התחתונה – אתם פטורים. הסרט לא ממש מענין.

אם אתם רוצים לשמוע מה בכל זאת למדתי, הנה הנקודות העקריות:

היא מרשימה, ללא ספק. הלכתי אחרי הצפיה לבדוק מה הגובה שלה, כי באופן ברור היא תמיד הכי גבוהה בחדר. היא תמיד מצולמת מזוית נמוכה, ולא נראה לי שזה במקרה, כי הצלם היה יותר נמוך. היא 1.80מ למי שזה מענין אותו.  

היא אומרת בסרט משהו מענין, באחד המפגשים עם סטודנטים. היא אומרת – “כל כך הרבה ממה שאני, ממי שאני, עוצב בשנים שלפני הבית הלבן. השנים האלה הן בעצם חלק קטן מאוד ממי שאני.” וזה מענין. כי ברור שהשנים האלה הן חלק מאוד משמעותי בסיפור שלה, אבל היא יודעת בברור, שהן לא מה שעיצב את מי שהיא. זה בעיני אחד הסימנים לכמה שהיא מחוברת למציאות, ומבינה את העולם כמו שהוא באמת, לא כמו שהוא נראה מהבית הלבן. 

תמיד ידעתי שהיא הגיעה מ”הצד הלא נכון” של שיקגו, וכמובן שהיותה אישה לא הקלה עליה, אבל כמה אנקדוטות בסרט פתאום מאוד הדגישו עד כמה היא סבלה מהתפיסות החברתיות בשני העניינים.
הזוית הנשית – בסיום התיכון, אצל היועצת, היא צפתה להמלצה ללכת לפרינסטון, כמו אחיה הגדול. היא היתה תלמידה מצטיינת, מוצלחת גם ברמה החברתית, כל מה שצריך. אבל היועצת אמרה שלא נראה לה שפרינסטון זה מקום מתאים. 
הזוית השחורה – כשהיא הגיעה בסופו של דבר לפרינסטון, היא גילתה שאחת השותפות שלה במעונות ביקשה העברה, כי האמא של השותפה לא הסכימה שהיא תחלוק חדר עם אישה שחורה. 
לשמוע את האנקדוטות האלה, שהן דוגמאות כל כך מוחשיות, מאפשר ממש להבין עד כמה היא הגיעה לתפקיד בבית הלבן עם מטען משמעותי. 

שני דברים נוספים מעניינים למדתי מהסרט. והם קשורים להתחלת התפקיד שלה במערכת הבחירות, ולסיום התקופה הזו. בהתחלה, מענין לגלות עד כמה היה לה קשה ״להכנס לתפקיד״, להתרגל לזה שמסתכלים על כל חיוך והבעה שלך, לדבר רק מתוך טקסט, ולא להיות מסוגלת לדבר בחופשיות. 
בסיום התקופה בבית הלבן, וחזרה לימינו (כבר יותר משנתיים אחרי), קצת מוזר לגלות שהיא עכשיו בעצם ״מחפשת את עצמה״, מחפשת מה היא רוצה לעשות בחיים. 

הספר הזה וסיור הקידום שלו מוצגים כסוג של “חגיגת שחרור”, אבל נראה שהיא עדין לא שיחררה את המחויבות שלה לתפקיד. שומעים ממנה בסרט מעט מאוד דברים משמעותיים מעבר לצורך באמונה עצמית, לספר את הסיפור של עצמך, לקחת את המקום שלך בעולם. המוטו שלה הוא “אין לנו זמן לחכות שהעולם יראה/יקבל אותנו”. זה מסר חזק וחשוב, אבל זה בעצם המסר הכי “חתרני” שלה, ויש בו גם משהו מאוד מוגבל – אם כל האחריות היא על האדם עצמו, אז למסגרות/מערכות/פוליטיקה אין אחריות.  

ולסיום אי אפשר בלי הבעל המפורסם. היא מדברת בסרט (ממש מעט) על הקשר שלה עם בעלה, ועל הצורך להקפיד לשמור על העולם שלה וההשקפות שלה, אל מול בנאדם כל כך חזק וכריזמטי כמוהו. ואז מגיעה הסצנה שהוא מגיע לאחד מהאירועים, וביציאה מהארוע, כשהמצלמה מאחוריהם, והם בחניון בדרך לרכב שמחכה, שומעים איתה שואלת אותו אם נראה לו שהיה לקהל מענין. זה. היה רגע אנושי, ואישי, והרגשתי שהיא מחפשת חיזוק מהבנזוג שלה. כמה נורמלי.