מי אוהב לקבל ביקורת?

אתמול בזכות פוסט של אנונימית התחיל דיון מענין בתגובות לגבי קבלת פידבק.

לקבל פידבק, ובעיקר ביקורת, זה לא קל. יש אנשים שזה בא להם יותר בקלות (מי אתם? איך חנכו אתכם? מה אתם שותים?), הם מבינים שהביקורת היא על הענין ולא עליהם, ולפעמים מבטאת את המגבלות של נותן הביקורת ולא של המקבל. ויש אנשים שזה ממש ממש קשה להם, הם מיד נעשים נגטיביים, לעיתים אפילו אגרסיביים, ומי שהעז לבטא את הביקורת – נרשם ברשימה שחורה ויום הדין עוד יגיע.

אבל רובנו, אני חושבת, אי שם באמצע. אם אנחנו מרגישים שהביקורת היא עניינית, אנחנו נהיה מוכנים להקשיב, ואולי אפילו נלמד משהו. אבל לרובנו, גם קשה לקבל ביקורת, ואנחנו יכולים להשתפר בזה. אני יודעת שבאופן אישי עשיתי דרך ארוכה בנושא הזה.

איך אפשר להפחית את הקושי בקבלת ביקורת? לקחת ביקורת לגופו של ענין זה לא קל. דרך אגב, מחקרים מראים שלנשים זה יותר קשה. היום נתרכז ביכולת האישית, ובפוסט הבא אני אדבר על הענין התרבותי. 

בזמנו עבדתי בסטארט אפ והמנהל שלי (אלברטו – ואחד המייסדים של החברה) היה מעצב. הניסיון שלי בעבודה עם מעצבים, ובייחוד בנושאי ביקורת – היה מאוד בעייתי. התרגלתי לעטוף כל ביקורת בים של מחמאות, ולהעביר אותה בצורה העדינה ביותר האפשרית, כי המעצבים שעבדתי איתם היו מאוד מאוד מאוד רגישים. 
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהייתי צריכה לגשת לאלברטו עם פידבק לגבי משהו. הסתובבתי עם זה בבטן יום שלם. חשבתי איך אני אעביר את הביקורת בלי שהיא תשמע כביקורת. התלבטתי אם בכלל להעלות את הענין או לא. בסוף החלטתי שאין ברירה, וניגשתי אליו ממש ממש בזהירות.

אני: אלברטו, רציתי לדבר על המודול החדש.
אלברטו: אני יודע, אני יודע, הוא גרוע! הוא איום ונורא! אני כל כך מתבייש, אני חייב לעשות את זה מההתחלה. 
אני: המומה. 

אחר כך דיברנו על זה, אמרתי לו שמעולם לא קיבלתי כזו תגובה (בטח לא ממעצב), והוא צחק – הוא אמר משהו כמו: "הדס, אם הייתי נעלב מכל בדל של ביקורת, כבר מזמן לא הייתי מעצב. הייתי הולך למכור עיתונים". 

למדתי ממנו כל כך הרבה. ועד היום אני מתרגלת. 
איך אני עושה את זה?
1. אני אומרת לעצמי שהעבודה שלי מייצגת את היכולת שלי עד לרגע זה, ואני רוצה לא רק ליצור משהו מצוין, אני גם רוצה כל הזמן להשתפר. אני מזכירה את זה לעצמי כל הזמן. "מכל דבר לומדים, מכל דבר לומדים".
2. אני מבקשת פידבק באופן יזום משום מה, כשאני מבקשת אותו, קל לי יותר לקבל אותו. אז אני מתחילה בלבקש מקבוצה קטנה של אנשים שאני סומכת עליה, ורק אחרי מקצה שיפורים ראשון מבקשת משאר העולם.
3. אני מזכירה לעצמי כל הזמן להישאר עניינית, ואם אני רואה שמישהו מעביר ביקורת שאינה עניינית – אני מזכירה לעצמי שזו בעיה שלו. 
4. אחרי פידבק גרוע/מעצבן/מיותר – אני מקללת בלב ואוכלת קצת גלידה. תשמעו, אין מה לעשות. יש בחוץ גם אנשים מגעילים. בסביבה ארגונית אנשים סוחבים את התיסכולים של עצמם, ולפעמים הם יוצאים עלינו. אז צריך לזכור שזה קורה, שזה לא באמת קשור אלי, והחברים בן וג'רי תמיד מסכימים איתי בנושא הזה.


איך אתם עושים את זה? ספרו!

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *