קראתי בשבועיים האחרונים את הספר החדש של סת’ גודין – Linchpin עם כותרת המשנה החזקה: Are you indispensable?
גודין, למי שלא מכיר, הוא גורו של שיווק וכותב ספרים סדרתי. בכל הספרים שלו הוא מאבחן תופעות חברתיות, וכותב “מדריך למשתמש,” איך לחיות/לפעול/להצליח בעולם שאותו הוא אבחן.
Linchipin הוא הספר הראשון שלו שאני קוראת מההתחלה עד הסוף. ברב הספרים האחרים קראתי רק את התקציר, או ששמעתי את ההרצאה הרלוונטית, או ראיון עם גודין עצמו מדבר על הספר, וזה הספיק לי.
אני לא יודעת למה הפעם בחרתי לקרוא את הספר, אולי כי הוא פשוט הונח על השולחן שלי, וחשבתי שזו הזדמנות טובה.
באופן כללי, הספר מדבר על העובדה שהעולם התעשייתי שכולנו מכירים עומד להעלם. כלומר, הוא לא ממש יעלם, אלא יקטן בצורה משמעותית, ומי שימשיך לחיות לפי החוקים של העולם הזה לא יצליח לגדול, להתקדם ולהרויח כמו שהיה רוצה. אנשים שטובים מאוד בלבצע מטלות קטנות ופשוטות, להשתלב במפעל, ולעשות את אותו הדבר במשך שנים, היו הבסיס של הכלכלה במשך שנים. תמורת ההתמדה, העמידה בזמנים, הנאמנות, קיבלת משכורת טובה ומעמד. הספר טוען, ובמידה רבה של צדק לדעתי, שהערך של תפקידים כאלה הולך ונשחק, והם כבר לא מספקים את הבטחון הכלכלי שהיו בעבר. המפעלים הגדולים וכל התאוריה שעומדת מאחוריהם פשוט כבר לא עובדים בצורה שעבדו פעם.
הפתרון, לפי גודין, הוא להפסיק להיות “בורג קטן במערכת” ולהפוך להיות חלק בלתי ניתן להחלפה. הוא מסביר למה זה חשוב ולמה זה לא פשוט או קל, אבל לא נותן הדרכה בדיוק איך לעשות את זה.
הדרך שבה הוא מסביר מתבססת על כמה רעיונות פשוטים, שהוא נותן להם שמות מאוד אטרקטיביים. בכלל, לאורך הספר אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא איש שיווק, וכמובן מה”אמריקאיות” שלו.
הקונספטים העיקריים שגודין משתמש בהם:
הגאונות – הוא מתחיל את הספר בכך שכולנו גאונים (ובכתיבה בהתאם לג’אנר, יש שם כמובן כותרת – את גאונה! כן, את!). הכוונה היא לא לגאונות שנובעת מאינטליגנציה או נמדדת בדרכים המקובלות אלא לגאונות כמו שגודין מתאר ומסביר אותה.
האומנות – האומנות היא הדרך שבה הגאון מבטא את הגאונות שלו, היא ההתמחות שלו, היא היכולת היחודית של כל אדם לבטא את עצמו ולעשות משהו מיוחד בעבודה שלו, משהו שאף אחד אחר לא יכול, משהו שיהפוך את אותו אדם לבלתי ניתן להחלפה. גודין טוען שאמנות היא כזו מכיון שהיא בלתי צפויה, בלתי ניתנת למדידה, תכנון או הסבר. מי שרוצה שיסבירו לו איך ליצור אומנות – לא יקבל לעולם “מפה” שתסביר, פשוט כי אין כזו. זה משהו שצריך למצוא לבד, בהתאם למקום, לזמן, לתפקיד וליכולות של כל אדם.
דוגמא פשוטה היא המלצר בקפטריה, שגורם לכולם להרגיש יותר בנוח, שמחייך אל הלקוחות ויוצר איתם קשר אישי. גודין אומר שהרי יש עשרות בתי קפה שהוא יכול ללכת אליהם, ובכולם יש פחות או יותר אותו קפה באותו מחיר. ההבדל הוא היחס האישי, המלצר האחד הזה, שעושה את כל ההבדל. הטענה היא שאם צריך יהיה לקצץ ולפטר מלצרים, את האחד הזה ישאירו אחרון, כי הערך המוסף שהוא נותן הוא יחודי. וזו ה”אומנות” שלו.
המתנות – המשמעות של האומנות ביום יום היא מתנות שהאדם, ה”גאון” נותן לאנשים אחרים, מבלי לבקש תמורה. הנקודה היא שהאמנות נעשית לצורך העשיה, וניתנת כמתנה. אדם לא עושה את המעשים האלה לצורך תגמול מיידי וישיר. המלצר נותן לך הרגשה טובה, פשוט כי כך גם הוא נהנה יותר לעשות את העבודה שלו. ה”מתנות” האלה, שניתנות ללא בקשת תמורה, הן בדיוק מה שהופך את האדם לבלתי ניתן להחלפה.
כדי ליצור אומנות, כדי לתת מתנות, גודין טוען שהעבודה שצריך להשקיע היא “עבודה רגשית” emotional labour
שני קונספטים נוספים שגודין מתאר ומשתמש בהם הם דרך להמחיש את ההתנגדות הטבעית בכל אחד מאתנו, לסוג העבודה שהוא מתאר.
ה”מח התולעתי” – התולעת הקטנה שיושבת בתוך כל אחד מאתנו, ומעודדת אותנו לא לעשות כלום. לא לקחת סיכונים. לא להעמיד את עצמנו במצבים חדשים שיכולים להיות לא מוכרים.
והפחד עצמו – Resistance, ההתנגדות הפנימית מתוכנו – פחד משינוי, פחד מסיכון, פחד מביקורת, שיצחקו עלי, שיכעסו עלי, פחד שגודין טוען שקונספירציה ענקית של בתי ספר, חינוך ותגמול הפעילה עלינו במשך שנים, ועכשיו אנחנו צריכים ללמוד להשתחרר ממנו.
המשמעות של האמנות ושל המתנות הללו, על פי גודין היא היכולת ליצור משהו ולהעביר תחושה אמיתית לאנשים שמולך. זה השלב שבו התחלתי להרגיש שלא בנוח עם הספר. עד כאן, למרות הפופוליזם בדרך ההצגה של הרעיונות, הרגשתי שיש בהם אמת מאוד נכונה, העובדה שצריך לעשות הרבה יותר, ולתרום תרומה יחודית, ולעשות את העבודה הכי טובה שאתה יכול לא בשביל תמורה, אלא כי זו הדרך הנכונה היחידה – כל זה נכון מאוד בעיני. אבל לקשור את כל זה עם יכולת רגשית, עם יחסים עם אנשים אחרים, כאן לדעתי התאוריה שלו קצת נסחפת, מפני שיש הרבה דוגמאות לתפקידים שבהם התרומה היא מבוססת על עקרונות אחרים לגמרי. בעבודה שלי מול מתכנתים למשל, הם יכולים להפגין את ה”גאונות” שלהם, לעשות את ה”אומנות” שלהם ולתת “מתנות” – ברמה הטכנית ביותר, עם רעיונות טכנים, עם ביצוע של קוד, וזה ממש לא צריך להיות משהו ברמה הרגשית או הבינ-אישית.
לסיכום, אם נתרחק קצת מהמונחים החדשים גודין מנסה לטבוע, ונחזור למושגים שמקובלים בעולם העבודה והניהול כבר שנים, גודין אומר שאין יותר מקום לפועלים פשוטים, אלא הגיע הזמן שכולם יהיו מנהיגים. הספר שלו מזכיר לי מאוד את כל תאוריות המנהיגות והניהול שקראתי ושמעתי בעבר – מנהלים טובים לוקחים סיכונים, מנהלים טובים רגישים לסביבתם, מנהלים טובים מובילים בעזרת דוגמא אישית, וכו’.
האמת הפשוטה הזו, שהיא מאוד נכונה בעיני, עטופה בספר בשכבות שכבות של צלופן וצמר גפן מתוק.
אני בדרך כלל סולדת מספרי ניהול ועזרה עצמית (שהפורמט שלהם מאוד דומה), ובקריאת הספר הזה דעתי בנושא התחזקה. כל רעיון שאפשר להביע במשפט, הוא מביע בעמוד. כל רעיון שצריך לפתח לעמוד, לוקח אצלו לפחות פרק. זה מעייף, ומיותר, ומביא את הספר לקיצוניות שאני לא בטוחה שאני מסכימה איתן.
יוצא שגודין ממש מפתח תאורית קונספירציה נגד בתי הספר, האוניברסיטאות, והמערכות הכלכליות של מאה השנים האחרונות. כולם עובדים כדי לעצור אותנו מלהתקדם ולהיות הכי טובים שאנחנו יכולים. אפילו משחקי הקופסא שילדים משחקים שקשורים בזריקת קוביה – כולם התגיסו כדי שלא נפעיל את המוח, לא נתקדם, לא נפתח את היכולות שלנו, אלא רק נבצע מטלות.
כמובן שזו דרך מעוותת ומוגזמת להסתכל על ההיסטוריה, אבל מצד שני – הנה עוד שלושה פרקים בספר!
בקיצור, אם החזקתם מעמד עד סוף הפוסט הזה, אתם ממש לא צריכים לקרוא את הספר. אם אתם מאוד מאוד רוצים, נסו קודם להקשיב לראיון בוידיאו הזה, שגודין מדבר בו במשך 10 דקות על הספר, אני די בטוחה שזה כבר יוציא לכם את החשק לקרוא אותו…
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=Et8dxr_–ec&w=480&h=385]
לסיום אני חיבת שוב להדגיש – הרעיון הוא נכון, ואפילו יותר מזה. פעם מי שהיה נאמן להנהלה, עשה את עבודתו בלי לעשות יותר מדי רעש, היה העובד המצטין. בהמשך, הבלתי ניתן להחלפה היה זה שידע דברים. מי שקרא את כל הספרים, וזכר את כל הפרטים. היום – צריך יותר מזה. צריך להיות מסוגל לעשות אינטגרציה של מידע, צריך לקבל החלטות נכונות, צריך לגרום לאנשים להנות לעבוד איתך, צריך הרבה יותר.
זהו, אתם עכשיו יכולים לספר שקראתם את הספר.