החלטתי לעשות מנוי למגזין wired, ולקבל אותו בשיטה הישנה והטובה – דואר ישראל, הביתה בפעם בחודש.

אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהייתי מנויה לעיתון כתוב (היה חודש ניסיון כזה של מינוי ל”הארץ” שמה שזכור לי ממנו בעיקר זה כמויות הנייר האדירות שהייתי צריכה לזרוק בסוף כל שבוע, ורצף השיחות הבלתי נגמר שניסה לגרום לי לשדרג את המנוי/לא לבטל/לחדש אותו. אני חושבת שרק העובדה שעברנו דירה והתחלף מספר הטלפון הצילה אותנו מהשיחות האלה). אני לא חושבת שאי פעם הייתי מנויה על מגזין כלשהוא.  וזה די מפתיע בהתחשב בכך שמנוי כזה הוא בעצם צירוף של שני דברים שאני די אוהבת – מגזינים מושקעים, והפתעות בדואר.

מגזינים אמיתיים אני מאוד אוהבת. וצר לי לומר, אבל בעברית כמעט אין כאלה. עם כל הכבוד ל”לאישה” “עולם העיצוב” ודומיהם, מאז ימי “משקפיים” (מגזין הנוער של מוזיאון ישראל, שדרך אגב היה מעולה למיטב זכרוני), פשוט אין מגזינים טובים בעברית. מה הקריטריונים שלי למגזין טוב? ובכן, ראשית, מדובר באריזה. מגזין עבורי, אולד פשן שכמוני, הוא חוברת עשויה דפים עבים, צבעוניים, עם השקעה בטיפוגרפיה ובתמונות, ואפילו מודעות שמגרות מבחינה ויזואלית. שנית, ולא פחות חשוב כמובן, התוכן. הרעיון במגזין מבחינתי הוא שיש בו לפחות שעתיים שלוש של תוכן איכותי. כלומר אם אני יכולה לעבור על כל המגזין בעשרים דקות, זה לא זה.

שלא תבינו לא נכון, אני לא צרכנית רצינית של מגזינים. ליתר דיוק אני קונה אותם רק במקום אחד – בשדה התעופה. בתקופה שהייתי נוסעת הרבה מטעם העבודה, המגזינים האלה היו הפינוק שלי לעצמי לקראת נסיעות כאלה (ראוי לציין שהנסיעות האלה היו רחוקות מלהיות מפנקות בפני עצמן –  נסעתי אז ה-מ-ו-ן ועבדתי בחברה קמצנית בצורה כרונית, שהיתה שולחת אותי בטיסות הכי גרועות שאפשר, ואם אפשר היה היו מוכנים גם לשלוח אותי כ-cargo כדי לחסוך בעלויות). בקיצור – לפני כל נסיעה הייתי קונה לעצמי מין מגזין גלוסי שכזה,  ואחד הקריטריונים היה שהוא יספק לי חומר קריאה והסחת דעת לפחות לשעתיים בטיסה. זה הפך להרגל שאני מקימת עד היום גם בנסיעות שאינן נסיעות עבודה, ומאוד נהנית ממנו.

בהתחלה הייתי קונה רק מגזינים של בנות. elle, vogue, red. הם שוקלים טון, ומתחילים בשלושים דפי פרסומות, אבל גם הפרסומות האלה הן תענוג לעיניים, וכשעשוע לטיסה, הם עובדים מצוין. מתישהוא, אני לא זוכרת למה או מה היה הרקע, עברתי גם למגזינים שקשורים לאינטרנט. אני יודעת שזה לא הכיוון שהעולם הולך אליו – כולם הרי ממירים את המנויים שלהם במנוי לגירסא האלקטרונית, האיפאדית, וכו’. אבל במקרה הזה, התסריט היה הפוך. הרבה לפני שהתחלתי לקרוא את wired המודפס, קראתי אותו באינטרנט.

אז מה בכל זאת גרם לי לעשות את המנוי דווקא עכשיו? בצורה פרדוקסלית, דווקא העומס של התכנים האלקטרונים, הוא שהוביל אותי בחזרה לגרסא המודפסת. הרידר שלי הפך להיות סוג של מצפון לאחרונה. מי שעוקב אחרי בטוויטר יודע –  בכל רגע נתון יש לי אלפי פוסטים מחכים לקריאה, והם יושבים לי על המצפון. בערך פעמים בשבוע אני מתישבת “לנקות” את הרידר. זו מטלה. אני לא נהנית ממנה. המטרה היא לעבור על הכותרות בבלוגים ובמקורות החשובים לי, לנפות את כל מה שלא מענין, לקרוא ברפרוף את מה שנראה די מענין, ולהעמיק במה שאכן מענין. אני מנקה פיד של 100 פוסטים בפחות משעה. כן, יש לי את הסטטיסטיקה, בעיקר כי זה חלק מהעבודה שלי, ואני צריכה לדעת כמה זמן להקדיש לזה.

אבל אם אני אחכה עד שיהיה לי זמן לקרוא את הפיד של wired, זה לעולם לא יקרה. אני בדרך כלל פשוט מוחקת אותו כשהוא מגיע ל- 500 פריטים שלא קראתי. אין לי באמת נקיפות מצפון על הענין הזה, לפחות לא מבחינה מקצועית. אני יודעת שאם יש שם משהו שהוא באמת חשוב מבחינה מקצועית, אני כבר אגיע אליו בדרך אחרת. מישהו ימליץ עליו בפייסבוק, מישהו יכתוב עליו פוסט שאני אשים לב אליו במקום אחר. זה לא באמת מדאיג אותי. מה שכן מטריד אותי הוא שהפסדתי את החלק הכייפי. יש שם הרי כתבות קטנטנות כאלה על כל מיני חידושים והמצאות. יש טורים משעשעים של אנשים מבריקים שמתארים איך הם משתמשים בטכנולוגיה, שיש להם מחשבות מעניינות על האינטרנט והעולם, ופשוט חבל לי לוותר על כל אלה. אבל אין זמן. אין זמן.  יש עוד מליוני פוסטים שנכתבים ברגע זה, ואני פשוט לא מספיקה.

את רב היום שלי אני מבלה מול המחשב. 99% מהקריאה המקצועית שלי, היא דרך המחשב. הרידר הוא כלי חשוב מאין כמותו, וכמות המידע והבלוגים שמעניינים אותי רק הולכת וגדלה. גם כשנגמר יום העבודה – הרידר עדין שם. כבר התוודיתי על חיבתי לבלוגים של בישול, ויש לי עוד כמה “סטיות” בלוגריות שאני עדין לא מוכנה להתוודות עליהן. הקופסא השחורה הזו היא כבר מזמן לא רק כלי עבודה, ויש בה לא רק את כל התכנים שמעניינים אותי, שאני רוצה או צריכה לקרוא, אלא גם המון מידע על חברים ומה קורה איתם, שלא לדבר על 1500 תמונות מהחופשה האחרונה שאני צריכה למיין – הכל בתוך הקופסא השחורה הזו.

בזמן האחרון אני מרגישה שהגיע הזמן גם קצת להתנתק מהקופסא. לא בכל מקום אני רוצה לפתוח את המחשב, לא בכל סיטואציה זה מתאים. אז השילוב של הרצון להתנתק מהקופסא, עם הצער על העלמותו של wired מחיי, פתאום צף כשראיתי שיש מבצע על מנוי לעיתון, וחשבתי לעצמי – איזה כייף יהיה לקבל את החוברת הביתה. לקחת אותה בתיק ולקרוא בתור לרופא שיניים. כמה אולד פאשן, וינטג’! השבוע הגיעה החוברת הראשונה. איזה כייף. היא בדיוק בגודל הנכון, במשקל הנכון, הפונטים המוכרים והאהובים, והיא הגיעה עד הבית.

אם זה נשמע לכם מוזר, כדאי שתדעו שאני ממש לא לבד. צ’ק טאונסנד, נשיא ומנכ”ל Conde Nast אחד מהמו”לים הגדולים ביותר של מגזינים ציטט בנאום שלו לפני כמה חודשים את הנתונים הבאים:
–  ארבעה מתוך חמישה אמריקאים קוראים מגזינים (מודפסים כמובן).
–  הצעירים, מתחת לגיל 35, קוראים הכי הרבה.
–  המספרים של קוראי המגזינים גדלים בעקביות בחמש השנים האחרונות, וגם מספר המגזינים הממוצע לכל קורא.

wired הוא מגזין שהגירסא האיפאדית שלו מצליחה מאוד מאוד. הגליון האלקטרוני הראשון מכר הרבה יותר עותקים מאחיו המודפס. אבל זה היה אפקט הראשוניות. עכשיו, בשוטף, הגירסא האלקטרונית מוכרת משהו כמו ארבעים אחוז בהשוואה לגרסא המודפסת. וזה נחשב מגזין אלקטרוני מאוד מאוד מוצלח. לפי מאשבל, מגזינים אחרים מוכרים בערך אחוז אחד בגרסא האלקטרונית, לעומת הגרסא המודפסת. הסיבה ברורה, אין ספק שקוראי wired הם קהל יעד מתבקש לגרסאות אלקטרוניות. wired גם השקיעו המון בגירסא האלקטרונית האינטראקטיבית, והיא ללא ספק נראית מגניבה לחלוטין (ותודה למורד).

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=lUEF2Klofzs&w=640&h=385]

אז אני לא יודעת אם זו סטיה, לאהוב את המודפס. או שאני לא אולד-פאשן, וינטג’ מגניב, אלא סתם זקנה שלא מתקדמת. איך אתם אוהבים את המגזינים שלכם? או שאולי בעיניכם כבר עבר זמנם לחלוטין?

בכל מקרה, אם תסלחו לי, אני אסגור עכשיו את המחשב, ואלך לקרוא את המגזין שלי.