לאחרונה יש לי דרישה חדשה שקצת מנוגדת לכיון שעולם האינטרנט הולך אליו – אני צריכה שתכנים מהרשת יהיו זמינים לי באופליין.
הסיבה היא פשוטה, אנחנו משתדלים לא לקרב לבת החדשה שלנו מכשירים שמשדרים משום סוג – לא סלולרי, ולא ויפי, ולא שום דבר דומה. אבל בכל זאת, אי אפשר לנתק אחת כמוני מעולם הרשת באופן ברוטלי שכזה… אז אני רוצה להיות מסוגלת לקרוא את הבלוגים החביבים עלי כשאני לא מחוברת לרשת. נכון, מן הסתם זה אומר שאני אפסיד חלק מהתוכן – קישורים חיצונים וכדומה, אבל עדין, את התוכן העיקרי אני אוכל לקרוא, או לפחות לרפרף ולסמן לעצמי דברים מעניינים לחזור אליהם אחר כך.
פעם (לא כל כך מזמן) לגוגל רידר היה מצב אופליין, ואפשר היה לסנכרן ולקרוא את הפוסטים גם כשאתה לא מחובר. זה היה נחמד מאוד, ועזר לי להעביר כמה טיסות מאוד ארוכות. אבל אז האופציה הזו בוטלה. לא ברור לי למה.
אז במסגרת מבצע ה”תמיכה ביולדת”, התבקש בן הזוג גם לאתר לי קורא רסס חדש, שיש לו מצב אופליין. נכון להיום נבדקו שתי אופציות, PULSE וNEWSROB, ונבחרה האפשרות האחרונה – newsrob. האפליקציה עובדת יפה מאוד, מסנכרנת עד 2000 פוסטים, מאפשרת את כל הפיצ’רים הבסיסיים שהייתם מצפים מקורא רסס (לסמן בכוכבית, ועוד כמה פיצ’רים קטנים), ובסך הכל עושה את העבודה.
אז איפה הבעיה? או! טוב ששאלתם. הבעיה היא בבלוגרים שמשחררים לקורא הרסס שלהם רק “תקציר” של הפוסט, או את השורות הראשונות.
ואני שואלת – למה? למה אתם עושים את זה? אתם באמת רוצים להכריח אותי להגיע לאתר עצמו? למה?
האם מישהו באמת עושה כסף מכמות הצפיות/ביקורים?
בואו נסתכל על הבלוגים שמשתכנים בקורא שלי (הזדמנות לכמה סטטיסטיקות מהזן האהוב עלי).
148 פידים, מחולקים לשבע קטגוריות:
אנליטיקס – בלוגים בנושא אנליטיקס של אתרים (כולל הבלוג של גוגל אנליטיקס למשל, של חלק מהמתחרים של קליקטייל, של מומחים וגורואים בנושא, וכו’). מדובר בבלוגים מקצועיים בדרך כלל, של חברות או של אנשי מקצוע שמנסים לקדם את עצמם בתחום.
עיצוב – בלוגים בנושאי עיצוב, שמישות, ממשק משתמש, וכו’. גם כאן יש ערוב של בלוגים של חברות או בלוגים “מקצועיים” (כמו סמאשינג למשל), ובלוגים אישיים של מעצבים, יועצים, וכו’.
אוכל – בלוגים אישיים בלבד, של אנשים מעניינים שהבלוגים שלהם עוסקים באוכל ובכל מה שמעבר לו. החל מצילומים מפתים ועד סיפורים אישיים. קטגוריה אישית לחלוטין.
עברית – אוסף של בלוגים בעברית (כל הקודמים והבאים הם באנגלית). יש כאן ערבוב של בלוגים אישיים בכל הנושאים והמינים, מיש מש שכזה, שהמשותף לכולם הוא הכתיבה בעברית, ושהם לא באמת נכנסים לאף אחד מהקטגוריות האחרות.
בלוגים אישיים – הקטגוריה החביבה עלי. אני עוקבת אחרי בערך 10 בלוגים אישיים, בעיקר של נשים אבל גם של גברים. נשואות, רווקות, חד-הוריות, שמדברות על המשפחה, העבודה, החיים. אלה פשוט בלוגים של אנשים מעניינים, והסיפורים שלהם, הפרספקטיבה שלהם על החיים הם הפינוק שלי בתוך כל עומס הבלוגים האחרים. הקטגוריה הזו בדרך כלל ריקה אצלי – מפני שבכל פעם שיש פוסט חדש אני קוראת אותו מיד.
PM – בלוגים שקשורים בניהול מוצר. כאן בדרך כלל הפוסטים הארוכים ביותר, שדורשים ממני ריכוז ומחשבה. הצלחתי לאסוף כמות די רצינית של בלוגים רלוונטים, והם אחד ממקורות הלימוד והמידע המשמעותיים ביותר שלי.
WEB2.0 – שם הקטגוריה הוא כבר קצת אולד-פשן, אבל זו הקטגוריה שבה מצטברים הכי הרבה פוסטים בהכי מעט זמן. כאן תמצאו את טקרנץ’, משבל, רידרייט, וכו’. כל אלה שמפרסמים 20 פוסטים ביום וחושבים שיש מי שיקרא.
עכשיו אני שואלת אתכם – למה שמישהו מכל אלה יכריח אותי להגיע לאתר שלו? למה?
אני יודעת שזו קצת תמימות מצדי לשאול את השאלה. הרי באתר יש פרסומות שחלק מהבלוגים מתפרנסים מהם. באתר יש הזדמנות “למכור” – עוד תוכן מתוך האתר, או דברים אחרים, וכו’.
אבל מצד שני – הרי אם מישהו מנוי לאתר שלך ב-RSS, הוא רשום אצלך. מספר המנוים הוא אינדיקציה טובה מאוד לנאמנות של קוראים, לאנשים שבאופן קבוע קוראים את מה שאתה מפרסם, ובוודאי יש דרכים יותר חכמות לגרום לי להגיע לאתר, מאשר למנוע ממני תוכן, לא?
לאתרים הגדולים, שחיים מפרסומות, עוד יש איזשהוא תרוץ. ודווקא הם – בדרך כלל משחררים את כל התוכן לקריאה בלי שום בעיה. דווקא האתרים הקטנים, הפרטיים, הם אלה שלא מאפשרים לי לקרוא את התוכן המלא. אתרים בקטגורית ה”אישיים”, או האוכל. כאלה שאני בטוחה שלא מתפרנסים מהאתר שלהם.
בקיצור, הרשו לי לפנות מעל גבי בלוג זה לכל הבלוגרים בקריאה נרגשת – שחררו את התוכן! תודה.