לפני כמה חודשים עזבתי את קליקטייל, שם עבדתי חמש וחצי שנים.

בעולם שלנו, חמש וחצי שנים זה די הרבה. בעולם הסטארטאפים זה המון. כשמתחילים לעבוד בסטארטאפ נשאלת השאלה הבסיסית האם החברה תשרוד חמש שנים, עוד לפני שנשאלת השאלה האם העובדת תשאר שם…
אבל קליקטייל היתה מקום שמאוד רציתי לעבוד בו, ומאוד נהניתי, והשתנה והתפתח בשנים האלה. היה לי באמת טוב. טוב מאוד. ולקראת הסוף כבר היה לי פחות טוב, ואני חושבת שזה טבעי ונורמלי. חמש וחצי שנים אינטנסיביות מאוד עבור החברה, ועבורי באופן אישי.
בעבר כששמעתי מישהו שמדבר על עזיבה בגלל “תחושת מיצוי” חשבתי שזו דרך מכובסת להגיד שפיטרו אותו. אבל אז גיליתי על בשרי שבאמת יש דבר כזה. מיצוי. וזה קצת עצוב, אבל אלה החיים.

אז עשיתי את זה. נפרדתי באהבה מחברי בקליקטייל, והלכתי הביתה. לנוח. הייתי זקוקה למנוחה, לנשימה, ולשמחתי יכולתי לקחת אותן. בגדול.
ואז התחלתי לחפש את מה שקוראים “האתגר הבא”. לקחתי בחשבון שזה יקח זמן. לקחתי בחשבון שזה לא יהיה פשוט – אני כבר ילדה גדולה, יודעת מה אני אוהבת ומה פחות, יודעת מה אני רוצה לעשות ומה פחות, ויש לי רשימה ארוכה של קריטריונים לקבלת ההחלטה על מקום העבודה הבא.

אני בבית כבר כמה חודשים, מחפשת את המקום הבא בנחת ובסבלנות (יחסית, יחסית). עדין לא מצאתי, אבל אני מרגישה שתהליך החיפוש מתקרב לסופו, ואני כבר יכולה לראות עד כמה הוא היה תהליך חשוב ובריא עבורי. זה הפתיע אותי, עד כמה יצאו לי דברים טובים מהתהליך הזה. שני דברים, מאוד חשובים.

1. הרחבת רשת הקשרים, והכרה בחשיבותם – כשהתחלתי להתראין ולחפש עבודה, ההזדמנויות הראשונות הגיעו דרך חברות השמה, וגם דרך פניות ישירות אלי, מאנשים ששמעו עלי דרך חברים/קולגות וכו’. הפגישות היו מאוד מעניינות. פגשתי אנשים חכמים, מקצוענים, שבונים חברות רציניות. התרשמתי מכמות ההצעות שהגיעו, אבל עוד יותר מרמת הרצינות של האנשים ושל החברות.
המפגשים האלה בפני עצמם היו מרתקים. למדתי הרבה, ונהניתי להכיר את האנשים.
עבודה לא יצאה מהפגישות האלה, מסיבות שונות. בחלק מהמקרים התפקיד/החברה/המוצר לא התאימו לי, במקרים אחרים אני לא התאמתי להם.
מה שכן יצא מהפגישות האלה, והפתיע אותי מאוד, הוא סבב ההצעות הבאות. בחודש האחרון דיברתי ברצינות עם שלוש חברות שונות. הם הגיעו אלי. איך? בהפניה של האנשים מהסבב הראשון. אנשים שאמרתי להם “לא”, או שאמרו לי “לא”, אבל התרשמו ממני ומהיכולות שלי, והמליצו עלי לחברים/קולגות שלהם.
זה הדהים אותי. והרשים אותי. ושימח אותי כל כך. אנשים טובים, מכירים אנשים טובים, מבינים שלא קל למצוא אנשים טובים, וכך נבנית לה רשת מופלאה.

2. הסתכלות אחורה, סיכום והערכה – ביום יום כל כך קל להישאב לעשיה. לקבלת ההחלטות. לביצוע. להשגת יעדים. להצבת יעדים נוספים. אנחנו רצים, עמוסים, עושים ועושים, ולעיתים מאוד רחוקות עוצרים. מסתכלים אחורה, משקיעים בחשיבה ובהערכת ההישגים.
ההזדמנות לשבת בפגישות, לתאר מה עשינו, לסקור את העשיה לאורך השנים. לבדוק עם עצמי, ועם האנשים מולי, מה באמת עבד. מה לא עובד. נשאלתי לא פעם על תהליכי עבודה, על הצלחות, על הישגים. על טעויות, על חרטות, על בעיות, נשאלתי קצת פחות – אבל אלה היו שאלות מצוינות וחשובות.
ופתאום הבנתי כמה הרבה עשינו. איזו דרך עברנו. כמה למדנו. כמה הישגנו. איפה הצלחנו מאוד, איפה הצלחנו פחות, ומה הייתי עושה לגמרי אחרת.
השאלות בתהליכי הראיונות גרמו לי לשחזר ולהעריך ולהבין טוב יותר לא רק מה עשיתי, אלא גם לנתח את היכולות שלי, מה חשוב לי, מה אני רוצה לעשות יותר טוב בפעם הבאה.