כמה מחשבות בעקבות יום האשה הבינלאומי, בשבוע שעבר:

1. הייתי בלונדון ובמקביל לכל שיחות השיויון והאתגרים, גם ראיתי בטלויזיה פרסומת של רבע שעה לגבי קרם חדש ומהפכני לטיפול באזור הצוואר של נשים. הפרסומת היתה מלאה בכל כך הרבה קלישאות, שלרגע חשבתי שמדובר בפרודיה. “כל החיים דאגנו לפנים שלנו, השתמשנו בקרמים הכי טובים, ואת אזור הצוואר הזנחנו”. חלק מהפרסומת היה הכנת תמונות של פרצוף לחוד/צוואר לחוד, ועריכת סקר ברחוב שמעריך את הגיל של האישה לפי הפרצוף או הצוואר שלה. אפשר לקטלג את הפרסומת הזו תחת “המדריך ליצירת תסביך יש מאין”. בחיי.

2. קראתי את הטור של דנה ספקטור ביום שישי, בו היא מסבירה איך הרשתה לעצמה להתדרדר, ולצאת מהבית, ולהראות באור האכזרי של הקניון על ידי אנשים אחרים, ללא איפור ולק על הציפורנים. התרוצים רבים – היא עובדת על ספר, והיא מאושרת מהעבודה על הספר. היא נהנתה מהשיחה עם הבת שלה, ולכן לא ראתה את האיש המוכר מולה ולא הספיקה להתחבא. סיכום הטור הוא שלמרות שיש לה עכשיו חיים מלאים ועשירים, שמעניינים אותה יותר, היא מרגישה שאין לה ברירה ויותר לא תיתן לעצמה להגיע למצב הזה.

3. פרויקט הנשים האמיצות שלא שותקות ומופיעות על השער של עיתון לאישה ומספרות את הסיפור שלהן – פרויקט בהשראת הפרויקט האמריקאי, שנעשה לא בעיתון נשים אלא בניו יורק מגזין. אי אפשר להתעלם מסוג של צביעות – קשה להגיד שעיתון לאישה מעביר ביום יום מסר מאוד פמיניסטי ומעצים. או אפילו מסר מקבל ומכיל של שונות. אז אני מאוד שמחה שקיים פרויקט כזה בעברית, ומורידה את הכובע בפני הנשים שהופיעו בו, אבל הייתי הרבה יותר שמחה אם ידיעות אחרונות, או הארץ, או אפילו ישראל היום היו עושים את זה.

4. שלא תבינו לא נכון – אני חושבת שהרבה דיונים שיוצר “יום האישה” הם חשובים. עצם הדיון חשוב. עצם המהלך של עיתון לאישה חשוב, אני לא מזלזלת בכך בכלל. אני גם חושבת שאנחנו באמת חיים בתקופה שבה החוקים משתנים מול עיניינו, ואני שמחה בכל שינוי, גם אם הוא קטן, ומנסה לתרום את חלקי. אין ספק שתהליך של שינוי הוא לא קל, והלוואי ולבנות שלי ושל כולנו, לא יהיה מושג על מה מדובר כי הכל יהיה כל כך ברור ואפשרי עבורן. 

לסיכום, אני חושבת שהאיור הזה שרץ בפייסבוק מיצג נהדר את ההבדלים בתפיסות לגבי הרצונות/צרכים של נשים.