התחלתי לראות את הסדרה על הילרי קלינטון, והפרק הראשון היה מרתק. סיכום כמה נקודות מהותיות:

• היא גדלה בבית שמרן, רפובליקני, אבל אמביציוזי. אבא שלה אמר לה “למרות שאת בת, יש לי ציפיות גבוהות ממך”.
• היא הרגישה את האפליה נגד בנות כשלא נבחרה ליו”ר מועצת התלמידים בתיכון, וזו היתה אחת הסיבות שהחליטה ללכת לקולג’ לנשים בלבד (שם כמובן היתה יו”ר מועצת התלמידים)
• בנאום סיום הקולג’ שלה היא הגיבה לדברי חבר הקונגרס שנאם לפניה. המסר שלו היה משהו כמו “הכל בסדר, לנשים יש את המקום שלהן בעולם, אין לכן מה לדאוג”. והמסר שלה היה הפוך. בעקבות הנאום הזה היא כבר סומנה כ”הקול של הדור שלה”.
• באוניברסיטת ייל היום במחזור שלה 27 סטודנטיות נשים למשפטים, לעומת מאות גברים.
• ביל קלינטון הציע לה להתחתן כשסימו את הלימודים, ולקח לה עוד שנתיים להסכים. היא לא היתה בטוחה שהיא רוצה לעבור לחיות בארקנסו, ולו היה ברור שהוא רוצה להיות פוליטיקאי שם.
• כשהוא רץ לתפקיד פרקליט המחוז, ואחר כך לתפקיד המושל, היא קיבלה כל כך הרבה ביקורת על זה שהיא לא החליפה את שם המשפחה שלה, שבסופו של דבר היא החליטה לשנות אותו, כי לא רצתה בשום פנים לפגוע במרוץ שלו, והיה חשד אמיתי שענין השם אכן פוגע.

תובנות שלי:
– היא פמיניסטית אמיתית, גדלה בתקופה מדהימה ומלאת אתגרים. הסיפורים שלה על תקופת הלימודים ותחילת הקריירה מזכירים לא מעט את אלה של רות ביידר-גינזבורג, שעברה מסלול דומה, כ-20 שנים לפני.
– מתחילת הקריירה שלה היא התעניינה בדיני משפחה ובהגנה על ילדים, וחברה שלה ללימודים טוענת שזו בחירה עוד יותר רדיקלית מבחירות בנושאים אחרים, כי אלה נושאים שנחשבו נשיים, והיא בכל זאת התמקדה בהם במקביל לאמביציה הקרייריסטית שלה, כי זה מה שבאמת עניין אותה.
– הקשר שלה עם קלינטון התחיל כסיפור אהבה מאוד מאוד גדול. שניהם היו מבריקים, לשניהם היה עתיד מבטיח. אבל הוא היה הרבה יותר ברור בתכנית ובדרך שלו, והיא הלכה אחריו (וכמובן הצליחה בגדול בזכות עצמה, ובכל זאת).