בוודאי שמעתם שטוויטר חסמו את טראמפ. בתמצות, הטענה שלהם היתה “הפעם הוא הגזים”. נשאלת השאלה, כמובן, האם באמת הפעם הוא הגזים, או שההבדל האמיתי בין הפעם הזו, לבין שאר הפעמים שבהן הוא צייץ שקרים והסתה, הוא שנשארו לו רק עוד שבועיים להיות נשיא, ובעצם כבר אין לו שום כח משמעותי.

אבל הדיון על חופש הביטוי בפלטפורמות האלה הוא דיון מענין מאוד, שאני קוראת עליו, וחושבת עליו, ומתלבטת בו. בואו נסתכל על הטיעונים:

1. אנחנו תשתית – כמו קוי הטלפון והאינטרנט. אין לנו שום אחריות למה שאנשים בוחרים לעשות על גבי התשתית.
   הטיעון הזה מופרך מרגע שהוספתם אלגוריתם. לדוגמא – אם טוויטר היתה רוצה להשתמש בטיעון הזה, היא היתה צריכה להראות לי את רשימת הציוצים של כל מי שאני עוקבת אחריהם, בסדר כרונולוגי וללא שום התערבות. מובן שאז הפיד שלי היה עשוי להיות הרבה פחות מענין (או “ממכר”), ולטוויטר אין ענין לעשות את זה. ברגע שהשרות מתערב בצורה כלשהיא, גם עם מינימלית, בתוכן – הוא כבר לא יכול לטעון שהוא תשתית בלבד.
   
2. חופש הביטוי – מותר להגיד כל דבר. לאנשים מותר להחזיק בדעות שלהם, גם אם הן מרגיזות/שגויות. מישהי יכולה להגיד שהיא בעלת כוחות על, מדברת עם המתים, חוזה עתידות. מישהו יכול לתמוך בנאצים. זה מותר, והחברה צריכה להחליט איך היא מתיחסת לאנשים האלה ולדעות האלה, זה לא התפקיד של הרשתות החברתיות.
   הטיעון הזה חזק, אבל יש לו כמובן מגבלות, בדיוק באותה מידה שלחופש הביטוי יש מגבלות. הדוגמא שמרבים לתת (כי המקור שלה הוא בפסק דין) היא שאסור להכנס לאולם קולנוע ולצעוק “שריפה שריפה”, אם אין שריפה.
   
   אבל חופש הביטוי הוא בעייתי כמדיניות, משתי סיבות.
   ראשית, מה עושים עם פייק ניוז? שקרים, פשוט שקרים. האם הם גם מכוסים תחת “חופש הביטוי”? צוקרברג אמר שהוא לא רוצה להיות מי שמחליט מה אמת ומה שקר. אני מבינה אותו. לך תבדוק (ותוכיח) אם כורכום באמת מרפא סרטן. או צינון. קל לרשתות להגן על עצמן בהקשר הזה ולהשתמש (להתחבא?) במגבלות החוק – מותר להגיד הכל, כל עוד אתה לא עובר על החוק. כלומר מותר אפילו לשקר, ואם שיקרת העולם יצטרך להעריך את זה – כלומר, מישהו יכול לתבוע אותך תביעת דיבה.
   
   שנית, ענין האלגוריתם שוב מתערבב כאן עם העקרון היפה והחשוב של חופש הביטוי. מחקרים מראים, שדעות קיצוניות (והרבה פעמים שיקריות) מתפרסמות במהירות רבה הרבה יותר ברשתות החברתיות. אנשים מהדהדים אותן הרבה יותר. אז מתבקש, שלרשת עצמה יש אינטרס לחזק דעות כאלה – פשוט כי הן יוצרות יותר ענין (engagement), אז יש יותר צפיות, יותר מקום לפרסומות, ומזה כמובן החברות האלה חיות.
   
3. אנחנו חברה פרטית – יש לנו תנאי שירות ואם אתה לא עומד בהם, אנחנו יכולים לחסום אותך.
   זו כבר עמדה קצת יותר אקטיבית, אבל גם בה יש כמובן בעיתיות. חברות בסדר גודל של טוויטר ופייסבוק לא יכולות להפעיל את תנאי השרות שלהן כלפי חלק מהמשתמשים, ולא כלפי אחרים (למרות שיש טענה שטוויטר עשו בדיוק את זה בהתיחסות שלהם לטראמפ). אז הן צריכות מדיניות מאוד מאוד ברורה – מה מותר ומה אסור, וקשה מאוד להגדיר את הדברים האלה (ראו מקרה תמונות של נשים מניקות, שפייסבוק חסמו). קשה להגדיר, וקשה ליישם. החברות עושות המון מאמצים בענין הזה – יש להן מנגנונים של דיווח, ובדיקה, בפייסבוק אפילו הקימו “ועדה מייעצת” של אנשים מאוד חשובים וחכמים ממדינות שונות שידונו בעניינים כאלה. אבל כל המאמצים האלה בעייתים. איך חברה מסיליקון ואלי, יכולה לבדוק אם סטאטוסים שאנשים מפרסמים במקומות נדחים בעולם (גם אנחנו מקום נידח לצורך הענין) הם נכונים או לא, עומדים בתנאים שלה או לא. קשה מאוד.
   
   אבל בטיעון ה”אנחנו חברה פרטית” יש קושי, והוא הגודל/נתח השוק – הרי למעשה, אם טוויטר, פייסבוק ויוטיוב חוסמות אותך – איבדת את היכולות לתקשר עם מרבית בני האדם ברשת. כלומר, לכל אחת מהרשתות האלה יש נתח כל כך גדול, שמעצם הגודל שלהן יש להן אחריות/מחויבות לתת שרות.
   וכאן הגענו לענין עצמו. הרשתות האלה ענקיות, בכל מימד שבודקים. כמות המשתמשים, כמות הכניסות של המשתמשים ביום, כמות התוכן/”רעש” שעובר דרכן, וכמובן – כמות הכסף שהן עושות. ונראה לי, שהחסימה של טראמפ, והחסימה של parler, הבהירה עד כמה הגודל הזה הוא בעייתי. האם זה הגיוני שחברות פרטיות, אנשים פרטיים, יחליטו מה האמת ומה לא? או למי הם יתנו במה (ענקית!) ולמי לא?

אז בואו נסכם. המצב מורכב מאוד. הסיכום בעיני הוא ש:
– הרשתות החברתיות מחזיקות כח רב – ידענו כבר קודם שיש להן “מגאפון” עצום, אבל רק עכשיו ראינו אותן מפעילות את הכח בצורה אקטיבית כדי לחסום את הגישה את המגאפון הזה.
– הרשתות החליטו לחסום עכשיו בגלל שילוב של נסיבות – זה לא רק כי טראמפ עבר גבול, אלא גם (ואולי בעיקר) מפני שהוא כבר בדרך החוצה מהתפקיד, והכח שלו ירד בצורה דרמטית
– אין פתרון קל לענין המודרציה של תוכן בפלטפורמות האלה, אבל ברור שהרשתות לא יכולות להתחבא מאחורי “אנחנו רק פלטפורמה”
– הכח בידי הרשתות מוגזם, והפתרון יכול להיות אך ורק בחוקים ורגולציה.