אחת השאלות שעולה בכל דיון על תכנון/ספרינטים/roadmap וכו׳, היא באיזה כלי הכי טוב להשתמש. רשימת הדרישות לכלי המושלם היא ארוכה ביותר. החל מהממשק – שיהיה פשוט ונח לכולם להשתמש, שיהיה גמיש שנוכל להתאים אותו לתהליכים הפנימיים שלנו, ועד למערכת עצמה – שתתמשק למערכת ניהול הקוד שלנו, לסיילספורס, וכו׳. כולנו יכולים לכתוב את רשימת הדרישות, וכמובן גם את רשימת הקשיים שיש לנו עם המערכת שאנחנו משתמשים.

לא משנה באיזו מערכת אתם משתמשים – מג׳ירה עד מאנדיי, מקליקאפ ועד בכלל, תמיד אפשר למצוא את מי שמאוהבים במערכת וביכולות שלה, ואת מי שמקללים, שונאים ומוכנים לשרוף את המערכת. 

בדיונים בגילדה בשבועות האחרונים דיברנו על תהליכי תכנון, החל מהספרינט ועד ל- roadmap, והסתכלנו ממש במערכות השונות והדו״חות השונים שאנשים משתמשים בהם (דרך אגב- זה אחד הכוחות הגדולים של קבוצה כזו, הרשות ממש לראות איך עושים דברים במקומות אחרים, אני חושבת שזה ידע שהוא priceless).

שני דברים מעניינים שלמדתי מדיון על איך עושים תכנון עם יותר מ-30 מנהלות ומנהלי מוצר בחברות שונות, בשבועות האחרונים:
1. המערכות החדשות מאפשרות דו״חות שנראים מאוד יפה ומסודר, מה שיוצר תחושה של סדר, שהרבה פעמים היא לא המציאות. כל פעם שראיתי איזה דו״ח כזה, שמתאר ממש יפה את מצב הספרינט, או הבקלוג, או התכנית הרבעונית, התרשמתי מאוד, ואז בעל/ת הדו״ח סיפר שבעצם הסיפור האמיתי לא כזה מסודר ויפה. הרבה פעמים מאחורי הממשק הנקי והמסודר, יש הרבה בלגן וחוסר הסכמה. מה שמוביל לסכנה של ״תחושת סדר״, לפחות אצל ההנהלה, למרות שבפועל המצב שונה.
 
2. תמיד (תמיד!) באיזשהוא שלב מוציאים אקספורט לאקסל/google sheet ועושים שם כל מיני דברים שהמערכת לא יכולה לעשות. אם זה גרסא אישית של מישהו שרוצה לשמור אצלו, או לנסות כל מיני דברים והמערכת לא מאפשרת, או חיתוכים שהמערכת לא נותנת, וכו׳
.
תמיד היה ברור לי, שבסופו של דבר, המערכות האלה טובות רק עד כמה שמשקיעים בהן. הן כולן תשתית, שבימינו באמת מאפשרת לעשות הרבה מאוד, אבל אם לא משקיעים בה, ולא מוודאים שכל בעלי הענין מוצאים את מה שהם צריכים, היא לא תעזור. מה שלמדתי לאחרונה, הוא שיש כאן באמת סכנה שהמערכת תשקף מצב שהוא הרבה יותר רגוע/מסודר/יציב מאשר מה שקורה בפועל.